הטקסט הבא הוא פרק מספרה של רבקה לוביץ "מסוף העולם ועד סופו", שיצא בהוצאת ידיעות אחרונות בשנת 2017.
בפרק זה, מתארת רבקה את מעמד סדר הנשים המיוחד שמתקיים לפני פסח, ובו נערך טקס בשם 'קערת החירות'
אשר מזמין את המשתתפות לדבר על חירותן האישית, להודות על החירות שמצויה בידן ולהתפלל על זו שהן מבקשות בעתיד.

אחת הנשים שישבו במעגל קמה והרימה צרור מפתחות מן הסלסלה הגדולה שהייתה מונחת במרכז, על הרצפה. אישה נוספת שישבה במעגל הרימה את ידה וצחקקה, 'זה שלי, המפתחות של האוטו'. היא התרוממה וניגשה למרכז החדר, קיבלה לידה את המפתחות והסבירה: 'אני אוהבת לנסוע, זה נותן לי תחושה של חופש. אם אני מדוכאת או במתח אני פשוט נכנסת לאוטו, לוחצת על דוושת הגז, מתנתקת מן העולם ונוסעת לאן שהגלגלים מובילים אותי. האוטו מסמל בשבילי את החופש שלי'. שאר הנשים בחדר הקשיבו קשב רב. בתום ההסבר בחרה בעלת המפתחות מן הסלסלה חפץ אחר, לאחר התלבטות הרימה עט פרקר שהיה קבור מתחת לחפצים אחרים. אישה נוספת הרימה את ידה במבוכה, והסבירה שאת העט הזה היא קיבלה מאביה המנוח, שהיה מאוד יקר לה וקרוב אליה. היא המשיכה וסיפרה שהיא הולכת תמיד עם העט בכיסה, ולא עובר יום מבלי שהיא נזכרת באביה. תהיתי מתי יגיע התור שלי, מי תבחר בחפץ שאני הנחתי בסלסלה?

כמדי שנה התקבצנו, חבורת נשים ממקומות שונים, לערוך כמה ימים לפני ליל הסדר המסורתי 'סדר נשים פמיניסטי', ולהתכונן מבחינה רוחנית לליל הסדר המתקרב. רק לפני כמה שעות חזרתי מההתנסות הראשונה שלי כטוענת רבנית, בסידור הגט המתיש של חנה בבית הדין הרבני, ותכף ייכנסו לביתי כחמש-עשרה נשים לערב ארוך וסוחט רגשית לא פחות. הייתי מותשת פיזית ונפשית וגררתי עייפות ומתח משני הימים האחרונים שבהם ביליתי בבית הדין. אבל אין זמן… צריך לסדר קצת את הבית, לארגן כיסאות ולהכין קערות וכלי הגשה לכמויות האוכל הצפויות להגיע יחד עם הנשים. לפני כן צריך לארגן את הילדים ולהזכיר להם להיות בשקט כשהאורחות מגיעות. ידעתי שאני חייבת לעשות 'סוויץ" בראש, להחליף את כובע הטוענת הרבנית בכובע המארחת ועורכת הסדר הפמיניסטי. העשייה הפמיניסטית-דתית שלי אמנם נתנה לי כוחות לעבודה הסיזיפית כטוענת רבנית, ואין ספק שהעיסוק שלי במקרים הקשים של העגינות נתן לי כוח ומוטיבציה להוביל עשייה בתחומים פמיניסטיים דתיים אחרים. יחד עם זאת, אין ספק ששני העיסוקים גם יחד דרשו ממני אנרגיות רבות, אולי רבות מדי.

לא כל הנשים שהגיעו הכירו זו את זו. לגרעין הקשה והוותיק של 'קבוצת ראש חודש' שלנו הצטרפו עם השנים נשים נוספות, בשיטת 'חברה מביאה חברה'. אבל תמיד, בסיומם של ערבים מסוג זה, אחרי שקראנו, שיתפנו, הקשבנו, צחקנו, בכינו ואכלנו – נפרדנו כולנו כאחיות בנפש, המכירות זו את זו שנים רבות. את מנהג 'קערת הסדר שלי' הנהיגה עליזה. כל אחת הניחה בקערה הגדולה שהייתה מונחת במרכז החדר חפץ כלשהו המסמל בעיניה חירות, התמה המרכזית של חג הפסח. החפצים הונחו כבר בתחילת המפגש, אך ה'טקס' התקיים רק בסיומו, לאחר הקראת הטקסטים שחיברו הנשים במיוחד ללילה מיוחד הזה. 'טקס הקערה' אפשר לכל אחת מאתנו לבטא את עצמה ולהתחבר לליל הסדר ממקום אישי, וכל אחת חיכתה בקוצר רוח לתורה. באותו ערב בחרתי להניח בקערה את ה'שולחן ערוך', ספר ההלכה המרכזי ביותר ביהדות, שחיבר רבי יוסף קארו במאה ה-16, ספר כבד, תרתי משמע.

כשהגיע תורי להסביר את בחירתי, חשתי – בניגוד לחוויה שליוותה אותי בבוקר בבית הדין – כי כעת אני נמצאת במקום תומך ומקשיב, המכבד את מקומי ואת בחירותיי. היה לי חשוב לחדד לעצמי ולהסביר לחברותיי מה אני חשה כלפי המערכת ההלכתית שמצדיקה את העוול המתרחש לנגד עיניי בבית הדין הרבני. אלו הדברים שאמרתי באותו ליל סדר פמיניסטי, כאשר הרימו סוף סוף מ'קערת החירות' את החפץ שלי, השולחן ערוך: 

מדוע בחרתי בשולחן ערוך כמסמל את חירותי? בלימודיי להסמכה כטוענת רבנית נתקלתי בתופעה מעניינת; חלק מן הנשים הדתיות שבאו ללמוד בתכנית היו עדיין שרויות בעידן התמימות; הן האמינו כל חייהן שהתורה מעלה על נס את האישה, שמצבן של הנשים ביהדות נפלא, ושאם אין שוויון הרי זה רק בגלל ש'שוויון' היא מילה גסה. עם תחילת הלימודים הן גילו לראשונה אמירות של הדת על נשים שהדעת אינה סובלת. כך לדוגמה הן גילו, שלפי ההלכה, כל מה שקנתה אישה הופך להיות שייך לבעלה, והוא יכול גם לבטל מכירה של רכוש שהיא מבצעת. הן הבינו לראשונה שהגירושין תלויים לגמרי ברצון הבעל וכי הוא יכול לעכב את גירושיה של אשתו עד סוף ימיה. המפגש הראשוני והבלתי מתווך של אותן נשים דתיות עם המקורות עצמם, הביא לכעס ומשבר בכיתת הלימוד. חלק מהנשים הטיחו ברבנים המלמדים שאלות קשות ודרשו תשובות מידיות; חלקן הודו שהן במשבר אמוני ועזבו את התכנית. משלא ניתנו להן תשובות מספקות בשום עניין, הודיעו חלק מהנשים נחרצות שהן לא מקבלות את הדברים הללו. במערבולת הזאת הבטתי מן הצד כבעלת ניסיון. אני כבר הייתי שם.

אך הנה, לא עבר זמן רב והלומדות, ואני בתוכן, נשאבנו אל תוך הלימוד באהבה מוחלטת. הלימוד התורני הוא לימוד שיש בו קסם ופיתוי, כמו שולח אליך זרועות ומושך אותך אל חיקו, אל מלכודת הדבש שלו. 'נכון שהמקור קשה', יאמר הרב, 'הכול תלוי ברצון האיש, אבל הנה, רבנו גרשום מאור הגולה תיקן זאת במאה האחת-עשרה', והניסיון לפצח ולהבין לעומק את הטקסטים התורניים מסיח את הדעת מן הכעס והרוגז; 'נכון שההלכה בעניין הממזרות היא קשה ואכזרית, אבל שימו לב איך רבי עקיבא איגר הגביל את העניין' – ושוב, הלימוד המפרך של השקלא וטריא והעיון באותיות הקטנות ובמילים הקשות ובראשי התיבות, שרק הלמדניות שבינינו יודעות להתיר – הם המושכים את הנפש ומרחיקים אותה מן העיקר, מהצורך לעשות סדר אחר בדברים. ולפתע יש תחושה שלמרות הרוגז וחוסר ההסכמה, נפתח בפנינו עולם חדש ומרתק שאנו רוצות להבין אותו ולהיות חלק ממנו; לשלוט בנבכי השפה, להרגיש שייכות ולהיות למדניות. לאט לאט מתקהה הכעס ומתגבשת תפיסת עולם האומרת שזה בסדר שלא הכול מבינים ולא עם הכול מסכימים, הרי גם גדולים וטובים מאתנו לא הבינו ואמרו 'צריך עיון'. ובינתיים, השאלות המוסריות והקיומיות נדחקות הצידה.

התהליך מתעצם עוד יותר כשהחברה הדתית רוחשת כבוד למי שלומדת להיות טוענת רבנית, כשהתקשורת החילונית מטה אוזן ומתעניינת, וכשאפילו הדיינים חולקים כבוד לאישה המופיעה מולם בבית הדין הרבני ומגלה בקיאות בנושאי הדיון. כל אלה גורמים ללומדת לתחושה שהיא אכן נמצאת במקום הנכון ועושה דבר חשוב ונכון, גם אם בתוך תוכה היא יודעת שיש משהו שגוי מן היסוד. זוהי הכרוניקה של קבלת כללי המשחק העתיקים והתנהלות בתוכם.  

השולחן ערוך שהנחתי בקערת החירות הוא ספר שאני מאוד נהנית ללמוד ממנו, אבל היום אני מרימה אותו כדי להזכיר לעצמי שלא ליפול לתוך מלכודת הדבש של הלימוד הנפלא. אני מאחלת לעצמי שלצד הלימוד המעמיק והמספק, אמשיך להחזיק בחירות לומר ביקורת על דברים שאני רואה בבית הדין הרבני, ואמשיך לשמור על חשיבה רעננה מבלי להישאב לאהבת מושא הלימוד עד כדי עצימת העיניים.

אלה בערך הדברים שאמרתי כשהרמתי את השולחן ערוך מהקערה. כולן הנהנו בראשן וחייכו.

* השתמשתן/ם בהצעות שלנו לטקס? נשמח לקבל עדכונים ותיוגים בכתיבה שלכן/ם על הטקס – #נָחוּגָה / #נחוגה.

המלצות לקריאה נוספת במגזין גלויה:

• בגוף ראשון, בקול שונה? להורות הלכה גם על-ידי מורות הלכה – הרבנית שרה סגל-כץ
• "חברים מקשיבים לקולך" – היבטים מגדריים בטקסי חיים – חגית אקרמן והרבנית דבורה עברון
• נשים כדוברות הלכה – הרבנית מלכה פיוטרקובסקי
• תנאי בקידושין – פיתרון ישן-חדש לבעיה ישנה – עו"ד ניצן כספי-שילוני
• למה לחתום על הסכם קדם נישואין – הרבנית ד"ר מיכל טיקוצ'ינסקי
• מי שברך לאשה היוצאת לחופשי – טלי"ה טקסים לנשים יהודיות
• תפילה להתרת עגונות ומסורבות גט – ד"ר יעל לוין
• על הגירושין ביהדות : טקס סידור הגט – צוות גלויה
• הגרושה השקופה – בקשה לפתח מודעות ורגישות לגרושים ולגרושות / רבקה בן ששון