"יום אחד זה יקרה" – המסע אחר השקט | "One Day It Will Happen"

The English version follows below after the Hebrew

"תודעת הקורבן שניהלה אותי רוב חיי החליפה מקום. כיום, אני זה שמנווט ומחליט לאן ומתי לצעוד, לאן ללכת. הפגיעה כמובן לא נעלמה, היא גם לא תיעלם לשום מקום".
עדיאל בר-שאול מגולל את סיפורו האישי, סיפור של פגיעה, טיפול, רצון עז בריפוי ובחירה בדרך אמיצה לשם כך.

פרולוג: ״יש א/נשים שגרים לנו בתוך הראש, אך לא משלמים שכר דירה״

מאז שהתחלתי במסע שלי, יש בי רצון עמוק לחיות את חיי ולעשות הכול כדי להגיע לשקט פנימי במידת האפשר. המשפט שמלווה אותי כבר שנים רבות – "יש אנשים שגרים לנו בתוך הראש, אך לא משלמים שכר דירה״ – משמעותו היא, שאם יש מישהו שעצם השהות לידו, בקרבתו או אפילו המחשבה עליו גורמת לנו לנוע בחוסר שקט ובאי נוחות, עד כדי כניסה למצב הישרדותי – משמע שהוא 'גר לנו בתוך הראש' ועדיין מנהל את חיינו.

כל כך רציתי שהוא יפסיק להתגורר לי בתוך הראש. ביקשתי שקט לחיי.

האומץ לבחור להיות אני ורק אני, עובר דרך ההסכמה להוציא כעס וזעם שהיו אצורים בתוכי שנים, לפגוש את כל מנעד הרגשות שמהם ברחתי כל חיי.

שנים של ניתוק רגשי ובריחה יצרו רבדים של תוהו ובוהו נפשי ובנו סביבי שריון עבה שעזר לי לשרוד, שאִפשר לי לא להיות חלש יותר בעולם. בחרתי להתנתק כי לא יכולתי להחזיק את הזיכרון. לא היה לי מקום, פנימי או חיצוני, שמאפשר להכיל חמלה ואהבה ללא תנאי כלפי עצמי. פחדתי להיות נוכח בעולם וחשתי אימה נוכח המורכבות, היופי והחוכמה. רציתי לצעוק "די!" הייתה בי כמיהה עמוקה לעתיד טוב יותר עבורי. לא רציתי להיות תקוע, לא רציתי להישאר בתודעת הפגיעות כל חיי. רציתי, ואני עדיין רוצה לחיות.

הבקשה העמוקה להגיע לשחרור וחופש בחיי, הביאה אותי להעז לפגוש את מי שפגע בי. ביקשתי לשבור את מחסום השתיקה רב השנים, לעצור את נתיב הקורבנוּת בתוכי ולקחת אחריות על חיי. פגשתי אותו פעמיים: המפגש הראשון היה בוסרי מדי עבורי; המפגש השני סימל רגע של גאולה. אף אחד לא כפה עליי את המפגשים הללו. אני בחרתי בכול והסכמתי להכול.

אין ספק, לשבת באותו החדר עם האדם שאנס אותי, שניצל אותי, שפגע בי ושתק כל כך הרבה שנים, היא אחת ה-הסכמות של חיי. רציתי להיות מסוגל להסתכל לו בעיניים. רציתי לומר לו "תסתכל לי בעיניים". רציתי לשבת מולו ללא שריון של בריחה ולדבר את מה שיש בי, מתוך הסכמה להיות כל כולי באותו רגע, מתוך תשומת לב והקשבה לנפש ולנשמה.

אני מבקש להגיד בצורה ברורה שהבחירה לצאת מדפוסי הקורבנות תלויה בבחירה להסכים לעבור טיפול רגשי עמוק, אמיתי וכן. היכולת להתמסר למפגש עם העצמי בנקודה העמוקה ביותר שלו, נקודה שבה יש חיבור לגוף הרגש שקפא אי אז. עם ההסכמות הללו הצלחתי לצאת למסע שאט אט הפשיר את הקיפאון, את מנעד הרגשות שמעוררים את התשוקה לחיות את החיים הממתינים לי, ובמקביל לדעת להניח גבולות ולתקשר את האמת הפנימית שלי בכל רובדי חיי. שני המפגשים איתו לימדו אותי על המצב שלי במסע ושיקפו לי במדויק היכן אני נמצא.

אני בוחר לשתף את מה שהרגשתי ומה שהתרחש. אין בסיפור הזה נכון ולא נכון – מה שעשיתי אינו מדויק לכל אחד או אחת. אני משתף בדרך שלי, בתקווה  להאיר את העולם ולומר שהכול אפשרי, אם רק נבחר.

ניסיון בוסר לפגישה הראשונה

לפני שלוש שנים, אחרי שלושים שנות שתיקה, שלחתי מייל למי שפגע בי. זה היה הצעד הראשון בשבירה ופירוק של ברית השתיקה בינו לביני. כך כתבתי לו:

״בחודשים האחרונים אני עובר טיפול לריפוי טראומות הילדות שלי, אני משתף אותך כדי להסיר את מחסומי השתיקה שהיו שנים.
כשהייתי קטן עברתי פגיעה וניצול מיני ממך, אתה אנסת אותי. גדלתי בשתיקה והסתרה, עם פצע נפשי עמוק וטראומות בעקבות הפגיעה. עברו כמה שנים ובכיתה ט׳ ׳נפל׳ לי האסימון והבנתי את עומק הפגיעה. עברתי תקופה מורכבת וקשה, הקאתי את נשמתי במשך חודשים, בכיתי המון, הרבה לילות בלי שינה. הפגיעה והפצע בנפש ליוו אותי בכל אירוע בחיי וזה השפיע בכל מישורי חיי.
יש בי עדיין כעס, יש בי כאב, יש בי פגיעות מכל מה שקרה ואני משתף אותך כדי לשבור את המחסום הזה של השתיקה שהיה שם שנים.
לפני מספר חודשים התחלתי לטפל בעצמי ובפצע הפתוח הזה. הטיפול עומק הזה עולה לי אלפי שקלים ושם אותי במצב לא קל מבחינה כלכלית.
עדיאל.״

עם הרבה דפיקות לב, לחצתי 'שלח' בוםםםם – ברגע אחד פוצצתי את הבלון, ניפצתי את השתיקה.

ביום שישי ולאורך השבת היה בי מעין שקט. לא הרגשתי עדיין את האדוות של המעשה שעשיתי. אולם, שעתיים לאחר צאת השבת הוא צלצל אליי. כשראיתי את השם שלו על צג הטלפון, חוויתי התקף חרדה – פחד, רעד, קוצר נשימה. הקורבנוּת שחוויתי כל השנים התעוררה בי בעוצמה ברגע אחד.

לא עניתי מיד. פניתי קודם כול למעגלי התמיכה שלי וקיבלתי עזרה. לאחר מכן חזרתי אליו. הוא ענה, ובפעם הראשונה בחיי שוחחתי איתו ללא שריון, חשוף. ״מה אתה מתכוון לעשות?״ הוא שאל אותי. שאלתו הכתה אותי בהלם: הוא מודה במעשיו, הוא מאשר את מה ששנים פחדתי להכיר בו. על ידי שאלה אחת קצרה, העולם שלי קיבל זווית חדשה.

עניתי בקול חנוק אבל החלטי: ״אני מתכוון לרפא את עצמי".

הוא ביקש לפגוש אותי במרחב שאני אבחר, וכך השיחה הסתיימה. חשתי סחרחורת וכאב ראש. ניסיתי לעכל מה קרה. הגוף שלי כמו דיבר והעולם הפנימי שלי ביקש להתפרץ אל מעבר לגבולות שהנחתי לו. באותו הלילה לא ישנתי כמעט, כמו הרבה לילות בשלושים השנה האחרונות.

למחרת, לאחר התייעצות, שלחתי לו הודעה לגבי פגישה אפשרית. מרגע זה ההתכתבות איתו העידה על כך שהוא מרגיש מותקף בפחדים וחרדות בגלל מה שנפתח מולו, וחשתי שהללו מושלכים עליי. באחת ההודעות ששלח לי, הוא כתב: ״טוב. בשלב זה, כפי שאמרתי – מתאים לי מה שמתאים ויסתדר לך״.

התמלאתי כעס. ״בשלב זה"? יש שלב מסוים שלא יתאים עבורך?! שיתפתי את כעסי עם מי שליוותה אותי בתהליך הטיפולי שלי דאז, והיא הובילה אותי להכיל, להקשיב לריפוי שלי ולא להתייחס ל'קוצו של יוד' בדבריו. היום אני מבין שמדובר היה בטעות. היא בעצם האיצה בי וניסתה להוביל אותי ליעד מסוים, אליו לא הייתי בשל. הרגשתי כבר אז אי התאמה וחוסר דיוק, אבל לצערי הרב הייתי בעמדת 'ריצוי' מול המלווה שלי, מה שלא אפשר לי להביע עד הסוף את רגשותיי הכנים כלפי הסיטואציה.

שיתפתי לראשונה במה שעברתי כמה נשמות קרובות אליי, ובמקביל ההתכתבות מולו המשיכה. אט אט התחילה להתארגן פגישה. באותו הזמן, הרגשתי מצד אחד כקורבן וללא כל יציבות אמיתית, ומהצד השני חשתי שאני חזק לאור הבחירה לפגוש את הפוגע, וכן חשתי שאני מעניק השראה למי שמלווה אותי. ובאמת, היה בי רצון אמיתי לעבור דרך הלא ייאמן הזה, לעלות ׳להר האוורסט׳ שבלב שלי ולהישיר מבט אמיץ ישירות לפחד הגדול ביותר שלי.

כשכתבתי לו ששיתפתי אי אלו אנשים שהוא כנראה מכיר, קיבלתי מסרים זועקים ממנו. מצאתי את עצמי מבולבל ושוב חשתי כעס וזעם. המלווה שלי אמרה לי שוב להתרכז בעיקר, בדרך שלי ובריפוי שלי, ולא להתייחס לכל תנועה שלו. היא יעצה לי להבין שגם הוא עובר משהו. למרות הבלבול הרב, עדיין חתרתי למפגש איתו ולא הייתי קשוב לחוסר הבשלות הרגשית שלי. האמנתי לה שאני ׳בשל׳ לפגישה.

בעקבות מה שכתבתי לו, הוא ניתק מגע. נפגעתי. שוב. הבלבול שלי רק הלך והתעצם. לא הבנתי מה נכון ומה לא נכון. לא הייתי קשוב לעצמי באמת, מרוב שהייתי עסוק בלתת השראה למרחב שמלווה אותי. המרחב הזה ראה בי דמות עוצמתית והאיר זרקור על כוחות שלא היו בי בפועל. חוויתי תהליך האצה מסוכן שלא הצלחתי להבין. זו אמת כל כך כואבת, אבל זו האמת.

עברו כמה שבועות והוא יצר איתי שוב קשר. למרות תחושות הכעס והזעם שהרגשתי, ובגלל אותו רצון 'לרַצות' את מי שליוותה אותי, נקבעה פגישה (ראשונה) איתו, במרחב שאותו בחרתי ושבו היה לי נוח. עד כמה שניתן.

הפגישה הראשונה

הפגישה נקבעה ליום שני בשבוע, אי שם בחודש יוני 2018.

מרגע שידעתי שבעוד מספר ימים אפגוש אותו, נעו בתוכי בדואט קולות של פחד ואומץ. לבוקר הפגישה קבעתי טיפול של שעה וחצי, כדי להרגיש מוכן. הייתי תלוי לחלוטין במטפלת שלי, לא מסוגל לדמיין מצב שבו ניפגש בלעדיה. הטיפול שעברתי היטיב עמי מצד אחד, אך יצר בי תלות מן הצד השני.

בימים שקדמו למועד שנקבע, הייתי לא מרוכז. הוצפתי בפלשבקים ופחדים, מבלי שהצלחתי לתקשר את התחושות הללו. הרי החלטתי לקפוץ למים ולהיות אמיץ. אבל האמת היא שלא הייתי כל כך אמיץ. מרוב שרציתי להיות אמיץ התעלמתי מתחושות הגוף. לא רציתי לערער על היותי מקור השראה עבור המרחב הטיפולי שלי. 

בבוקר יום שני לקחתי יום חופש מהעבודה. גופי היה דרוך כמו קפיץ, ומלא פחד. כפות הידיים והרגליים שלי היו קפואות. כשהגעתי לטיפול המקדים גיליתי שאני פשוט לא בעניין, שהפחד שולט בי. המלווה שלי המליצה לי לא להשליך על מי שפגע בי אשמה, ולא לחפש אצלו אישור למה שקרה לי, אלא פשוט לדבר ממקום של שיתוף רגשי. הסטטוס המרַצה שלי הוזן ואני 'רציתי' לרַצות.

כמה דקות לפני שהוא הגיע, התיישבתי על הספה. חשתי יובש בגרון, כל הגוף שלי רעד והיה לי קר. היא הסתכלה בנייד והכריזה: ״הוא הגיע, אני הולכת לפתוח לו״. כשהוא נכנס, התעורר בי מייד ריח של זרע לנוכח המראה שלו, הייתה לי בחילה וחשתי צורך להקיא. בראשי התרוצצו זיכרונות ובגופי עלו וירדו גלי לחץ של חום וקור.

המפגש התחיל. שמעתי את המלווה שלי מדברת, אבל כל מה ששמעתי היה מלמול לא ברור. הכול התרחש כמו בהילוך איטי. הוא הסתכל עליי ואני מיד רעדתי. חשתי חשוף וחסר שריון, שבר כלי של ממש. ללא ההגנה ששמרה עלי כל השנים, ללא ההדחקה והמאמץ להאמין שאולי כל זה לא קרה המצאתי הכול – הייתי נטול שריון שישמור עליי. חשוף לחלוטין. 

כל מנח הגוף שלי שידר קורבנוּת וכאב. פחדתי. לא היו לי מילים, הייתי מוצף והתחלתי לבכות. והוא – שתק. הרגעים האלו הרגישו כמו נצח. נצח כואב במיוחד. הרגשתי שאני נשרף מבפנים, באיטיות מְעַנָּה.

כעבור זמן התחלתי לדבר ולספר מה אני מרגיש: ״כל השנים האלו כאב לי … פגעת בי״. המטפלת שלי שאלה אותו אם הוא רוצה לומר משהו. לא היה נראה שהוא באמת רוצה לדבר, אבל הוא סינן כמה שורות על כך שהוא מצטער. הייתי תלוי באוויר והיה לי לא טוב. האדם הזה, שניצב מולי, ניצל אותי באופן הכי ציני שאפשר. נתן לי מדבקות ואנס אותי כשהייתי בן עשר. אולי הצלחתי לדבר ולהישמע כמו מבוגר בשליטה – אבל לגוף יש שפה משלו, ואני? הייתי באותו הרגע בפוסט טראומה.

רק רציתי לסיים את הפגישה, אבל הוא המשיך לדבר וזרק אל חלל האוויר שכל השנים, הפגיעה שהוא פגע בי מלווה אותו בחייו והוא מצטער על כך. הטחתי בפניו: "אז למה לעזאזל לא באת ובדקת מה שלומי? למה חיכית שאני אפתח את זה? שנים שאני מת בפנים!" התפרקתי ולא יכולתי להמשיך יותר. ביקשתי שהוא ילך.

המטפלת שלי הסתכלה עליו והוא קם. הוציא את הארנק ושילם על הזמן שהיה בפגישה. הרגשתי כאילו סכין חדה ננעצה לי בלב. אני משלם הון תועפות על טיפולים בגללו, והוא משלם רק על עצמו, לא לוקח אחריות עליי. ברמה האינטואיטיבית הרגשתי שהוא בא כדי להשתיק אותי. לא חשבתי שהוא באמת מצטער, אלא שהוא פוחד ממה שיכול להיות אם הסיפור ייחשף. שיתפתי במחשבות אלו את המלווה שלי, והיא אמרה לי שהיא דווקא חשה ברצינות וברצון האמיתי שלו. היה לי קשה מאוד לקבל את דבריה, אבל למרות הקושי נשארתי שם וניסינו לעבד את מה שהיה. חשתי ש'נולדתי' בכוח במפגש הזה, אבל פחדתי לתקשר שזה הרגיש לי לא נכון, בגוף ובנפש.

נהניתי מהמילים 'אמיץ' ו'חזק' והתחלתי לחשוב שאני אכן כל הדברים הללו. הרי עשיתי משהו מטורף ולמרות חוסר הדיוק, המעשה שחרר מהנפש שלי משקלים מסוימים. אבל בסופו של דבר, ההחלטה והפגישה לא היו פעולות שנעשו מתוך קשב אמיתי לעצמי, ועל כן מנקודה זו והלאה נעשיתי אפאתי כלפיו. ננעלתי.

עברו הימים, והחלטתי לפתוח את הסיפור שלי בפני העולם. בחודש יולי 2018 פרסמתי פוסט בפייסבוק, מתוך תחושת שליחות ורצון לדבר את עצמי בשפת הלב, לתעל את הכאב שעברתי לשליחות של לב, להגיע ולגעת בלבבות. לאור החשיפה הציבורית קיבלתי ממנו מסרים שזה לא מקובל עליו. ככה עברו להם כמה חודשים – הוא מנסה ליצור איתי קשר, ואני מסרב.

במקביל, החלטתי לעזוב את המלווה שלי. הבנתי שהמקום שהיה לי אצלה לא היה יציב. במשך הזמן הצלחתי להכיר בעובדה שהטיפול שעברתי פגע בי רגשית. התחלתי טיפול במרחב חדש ובתהליך בנייה של כוח פנימי. למדתי להשתמש בכלים שרכשתי בטיפול עם הזמן, ועברתי (ועדיין עובר) מסעות שפותחים בי אוצרות של חיים שהיו טמונים בי. הבנתי דברים: מה היה נכון, מה היה לא נכון. הצלחתי לבנות אמון אמיתי בעצמי, לסמוך על עצמי וממילא לסמוך על המלווה המופלאה שזכיתי לה. חוויתי סוף סוף שקט ושלווה שאפשרו לי לפתח 'הורות' כלפי עצמי, אחריות אישית ומסוגלות עצמית.

הפגישה השניה והדרך אליה

בשנתיים וחצי שעברו מאז אותה פגישה ראשונה, קרו הרבה דברים. המסע שעברתי והתנועה שהחלה במסגרתו, היו משמעותיים עבורי מאוד. המלווה הנוכחית שלי פשוט נפלאה. היא ידעה להכיל את הטראומה שעברתי כילד וגם בטיפול עצמו. יחד, נתנו מקום מלא לכל החלקים החשוכים והכואבים שבתוכי. הגעתי בעזרתה אל הנקודות העמוקות ביותר שבי, וממש פגשתי את עדיאל הילד שנפגע. הקשבתי לו וחיבקתי אותו דרך הגוף.

המרחב הטיפולי החדש היה ראוי ומכיל. הייתה לי אפשרות לרפואה מתוך שקט והקשבה לעצמי, ללא שום תחושת ריצוי או צורך לעשות משהו 'בשביל' ו'כדי'. פשוט הייתי אני, עם כל מה שנוכח בי, ולמדתי לחיות ולהיות ברגע עצמו. הקול הפנימי שלי התעצם והחלק הקורבני שבי הומס שלב אחר שלב. התהליך הזה הניב פירות מבורכים בכל מיני היבטים ורבדים בחיי. הוא בנה בתוכי הורות פנימית ויכולת להבין דרך הגוף והנפש שיש לי אותי ואיני זקוק לאישור ותיקוף מאף אחד אחר. הבנתי שאני ראוי, בדיוק כפי שאני.

אחרי תקופה ארוכה, הפוגע פנה אליי בהודעה פשוטה וביקש להתחיל שוב בשיח. ברגע שראיתי את המספר שלו על צג הטלפון, הקשבתי לעצמי וחשתי שקט. זה לא הפעיל בי כלום.

המתנתי כמה ימים ורק אז בחרתי להגיב, בתגובה ארוכה שבה תיארתי את מה שהוא עשה לי. לא חסכתי במילים והטחתי בו את מה שהלב שלי הציף. הוצאתי עליו כעס וזעם, את מה שמעולם לא העזתי להוציא עד הרגע הזה. עימתי אותו עם העבר וכתבתי לו בפרוטרוט במילים בהירות וברורות, תוך תיאור מדויק, מה הוא עשה לי. המילים היו קשות, והמלל המלא היה מחריד.

בסיום ההתכתבות, קראתי שוב את מה שכתבתי לו. הייתי בהלם מעצמי וממה שעברתי. חיבקתי את עצמי. הייתי כל כך גאה בי. כתבתי בצורה אותנטית את כל אשר על ליבי ושיקפתי לו את המציאות שהתרחשה בינינו – כך שלא היה לו לאן לברוח יותר. והחשוב ביותר – כתבתי מתוך שקט עמוק ופנימי, וזה היה אירוע נדיר ומכונן.

בתגובה הוא שלח הודעה: ״מעוניין לדבר ולהקשיב פנים מול פנים, אם אתה בעניין – סמן סימון״. הסתכלתי על ההודעה הזו והקשבתי לעצמי. בניגוד למפגש הקודם שאירע, הצעה זו לא היוותה עבורי טריגר. הייתי רגוע, ובעיקר הסתקרנתי לגלות מהו המקום המדויק שאני נמצא בו במסע שלי אל עבר הריפוי. הבנתי שיש צורך בעמידה אל מול האתגר על מנת לגלות את פניו של השינוי שעברתי, ושל המקום החדש בו אני נמצא.

הסכמתי להיפגש. קבענו יום, שעה ומקום. תיאמתי עם המלווה שלי שאם אזדקק למשהו אפנה אליה. אני רוצה לעצור רגע ולהבהיר עד כמה משמעותית נקודה זו: בפעם הקודמת, הייתי זקוק למלווה בכל שלב ושלב של ההתרחשות, והרגשתי שאני חייב את הנוכחות והליווי שלה לפני הפגישה, במהלכה ולאחריה. לא היה לי בזמנו בסיס יציב מספיק על מנת להיות עצמאי בסיטואציה. כעת, לקראת הפגישה השניה, הרגשתי שיש לי את עצמי ושאיני זקוק לאף אחד מלבדי.

זה מדהים!

לקראת יום המפגש נכח בי שקט. ללא תנועות ותנודות רגשיות. חששתי שאולי אני בנתק רגשי כלשהו ושוחחתי על כך עם המלווה הנוכחית. עיבדנו את הדברים והבנתי שאני מרגיש, אבל מרגיש באמת, ושאני מחובר למציאות. בכיתי מרוב התרגשות לאור הבנה זו – הנה, הריפוי המיוחל ולקיחת האחריות על חיי מקבלים ממשות לנגד עיניי.

יום הפגישה הגיע. היו לי משימות ומטלות, והפעם לא דחיתי שום דבר. הייתי מרוכז, מחובר ללו"ז והצלחתי לתפקד. בצהריים עדכנתי את המלווה שלי שהכול טוב ואין לי צורך בתמיכה. הרגשתי שיש לי אותי. הגעתי למקום שבו אני מרגיש את המסע שעברתי דרך הגוף, והגוף – לא משקר. הגוף יודע. היה לי חיבור לאני הפנימי שלי, ולרגעים ממש ראיתי את עדיאל, הילד בן העשר, כמו מחייך אליי, מחבק אותי, אומר לי תודה על התחושה המופלאה הזו ומספר לי שהוא חזר להאמין.

בערב נכנסתי לרכב ונסעתי, הקשבתי לשירים ובמקביל הייתי קשוב ללב שלי. הגעתי למקום הפגישה, נכנסתי והנה הוא שם, יושב, משפיל מבט, שפוף. הכנתי לי קפה בנחת והתיישבתי מולו. היה שקט. הקשבתי לעצמי וגיליתי שגם אני שקט. הרגשתי שאני עומד בנקודה מדויקת, שהכול מסביב מדויק ונכון, ושהבחירות וההסכמות שהביאו אותי לרגע הנוכחי היו לגמרי בשליטתי ובאחריותי. אני יושב מול מי שפגע בי. הוא עם עיניים אדומות ודומעות, ואני יושב בשקט ובשלווה פנימית. השקט הזה היה עבורי מכונן.

ברגע הזה, כשישבתי מולו וחשבתי על הדברים הללו, התגבשה בראשי ההבנה הבאה: ברגע הזה, אני נפגש עם עצמי. לראשונה אני פוגש את עצמי. ואני, עדיאל מנווט ומחליט. אני קשוב למה מתאים לי ומחליט מה טוב לי.

התחלתי לדבר ולדבר … ולדבר. הסתכלתי לו בעיניים וראיתי בהן פחד. זיהיתי את הצער בעיניו האדומות, אבל לא ריחמתי עליו. הנוכחות שלי הפכה להיות המוקד, והוא נהיה פתאום לא רלוונטי. לא הייתי זקוק למילים שלו, לא הייתי צריך אישור או תיקוף ממנו. אישרתי ותיקפתי את עצמי לעצמי. מי שמכיר מעט את השפה הטיפולית, יכול להבין איזו התקדמות עצומה זו לעומת המקום שהייתי בו בעבר. אם בהתחלה הפחד והספק שלטו בי, כיום אני זה ששולט.

השיח נהיה פשוט וזורם עבורי, ודיברתי את הכול. כל מה שבא לי. הישרתי אליו מבט בטוח ואמרתי לו שהגועל שנכח ונוכח לי בגוף, זה הוא, ושהוא – סיים לנהל לי את החיים. העליתי הרבה נושאים לפרטי פרטים והנחתי אותם בינינו. הוא היה שפוף ואני הייתי בטוח בעצמי. הוא היה מלא פחד וחרדה ואני הייתי מלא ברוגע ובשלווה. סוף סוף הוא לא גר לי בתוך הראש יותר.

בשלב מסוים החלטתי שאין סיבה להמשיך את הפגישה. אמרתי לו שדי, מיציתי. יצאתי משם והרגשתי שהכוח בידיים שלי. הריפוי שלי לא היה 'מונח' עליו. הסכמתי להבין שמדובר בתהליך שתלוי בי בלבד. אין משמעות למי, מה ואיך הוא, אלא רק למי אני.

הריפוי בידיים שלי.

אפילוג: הבחירה להיות, אני

תודעת הקורבן שניהלה אותי רוב חיי החליפה מקום. כיום, אני זה שמנווט ומחליט לאן ומתי לצעוד, לאן ללכת. הפגיעה כמובן לא נעלמה, היא גם לא תיעלם לשום מקום. יהיו לי בהחלט ביקורים של זיכרונות מן העבר, איפגש בטריגרים ואחוש כאב ופחד. ככה זה במצב של פוסט טראומה מורכבת. אני מתמודד עם גלי הפגיעה שניהלו את חיי ויש לי עוד דרך עם עצמי. אבל הוא, הפוגע, כבר לא רלוונטי.

ברור לי שבו האשם. אולם, מציאות חיי תלויה בי ורק בי. בבחירות שאבחר ובהחלטות שאקבל. אני רוצה לחיות את החיים במלואם, מתוך תשוקה ולא מתוך תקיעות. זה דורש מאמץ אדיר – אבל בשביל החיים שלי הכול שווה.

חשוב לי להבהיר שהדרך שבה הלכתי לא מדויקת או נכונה לכל אחד ואחת, ובטח לא מדובר על עניין שהוא בבחינת 'ניסוי וטעייה'. במקרה בו זו הדרך שנבחרה, היא דורשת ליווי ראוי ומקצועי. אני למשל יודע שאשא כל תנועה רגשית שתבוא, ואביא אותה באהבה למרחב של המלווה שלי, שם אקבל מענה. יחד עם זאת, חשוב לזכור שלבחור בחיים, זו דרך חיים.

אני זוכר היטב את השיר ששרתי לאורך כל המסע שלי, "יום אחד זה יקרה". אז הנה, יום אחד זה קרה ומשהו השתנה. משהו נגע בי ומשהו נרגע בי, ואין לי כבר ממה וממי לחשוש. וזה בא, כמו קו חרות על כף יד זה בא, ואני בטוח בעצמי. זה מרגיש כאילו השקט שבי היה שם תמיד וחיכה לי, חיכה שאבחין בו…

אני מודה לבורא עולם שהוא תמיד איתי, מודה לכל סובביי ואוהביי שתמכו בי, מודה למלווה הנוכחית והמופלאה שלי, מודה לעצמי על האומץ, ההסכמה, האמון והאמונה.

"One Day It Will Happen" – The Journey Toward Quiet

"The victim consciousness that managed most of my life has been replaced. Today, I am the one who navigates and decides where and when to walk, where to go. The harm, of course, hasn't disappeared, nor will it disappear anywhere."
Adiel Bar-Shaul recounts his personal story—a story of violation, therapy, an intense desire for healing, and choosing a courageous path toward that end.

---

Prologue: There are people who live inside our heads rent free

Since I began my journey, I've had a deep desire to live my life and do everything to achieve inner quiet as much as possible. The sentence that has accompanied me for many years—"There are people who live inside our heads but don't pay rent"—means that if there is someone whose very presence near us, in our proximity, or even the thought of whom causes us to move with restlessness and discomfort, to the point of entering survival mode—it means they "live inside our head" and still manage our lives.

I so wanted him to stop living inside my head. I sought quiet for my life.

The courage to choose to be me and only me passes through the willingness to release the anger and rage that had been stored within me for years, to encounter the full spectrum of emotions from which I had fled all my life.

Years of emotional disconnection and flight created layers of psychological chaos and built thick armor around me that helped me survive, that enabled me not to be weaker in the world. I chose to disconnect because I couldn't hold the memory. I had no place, internal or external, that allowed me to hold compassion and unconditional love toward myself. I was afraid to be present in the world and felt terror in the face of complexity, beauty, and wisdom. I wanted to scream "Enough!" There was a deep yearning in me for a better future for myself. I didn't want to be stuck, didn't want to remain in victim consciousness all my life. I wanted, and I still want, to live.

The deep desire to achieve liberation and freedom in my life led me to dare to meet the one who harmed me. I sought to break the barrier of silence of many years, to stop the path of victimhood within me, and to take responsibility for my life. I met him twice: the first meeting was too unripe for me; the second meeting marked a moment of redemption. No one forced these meetings upon me. I chose everything and consented to everything.

Without a doubt, sitting in the same room with the person who raped me, who exploited me, who harmed me and remained silent for so many years, is one of the consents of my life. I wanted to be able to look him in the eyes. I wanted to say to him, "Look me in the eyes." I wanted to sit across from him without the armor of flight and speak what was within me, from a place of consenting to be fully present in that moment, with attention and listening to my soul and spirit.

I want to say clearly that the choice to exit patterns of victimhood depends on the choice to consent to undergo deep, genuine, and honest emotional therapy. The ability to surrender to an encounter with the self at its deepest point, a point where there is connection to the emotional body that froze long ago. With these consents, I was able to embark on a journey that slowly thawed the freeze, the spectrum of emotions that awaken the passion to live the life awaiting me, while simultaneously knowing how to set boundaries and communicate my inner truth in all layers of my life. The two meetings with him taught me about my state in the journey and reflected to me precisely where I am.

I choose to share what I felt and what occurred. There is no right or wrong in this story—what I did is not accurate for everyone. I share my path, hoping to illuminate the world and say that everything is possible, if only we choose.

An Unripe Attempt at the First Meeting

Three years ago, after thirty years of silence, I sent an email to the one who harmed me. This was the first step in breaking and dismantling the covenant of silence between him and me. This is what I wrote to him:

"In recent months I've been undergoing therapy to heal my childhood traumas. I'm sharing this with you in order to remove the barriers of silence that existed for years.
When I was little, I experienced sexual violation and exploitation from you. You raped me. I grew up in silence and concealment, with a deep psychological wound and traumas following the violation. Several years passed, and in ninth grade the penny 'dropped' and I understood the depth of the harm. I went through a complex and difficult period—I vomited my soul for months, cried a lot, many nights without sleep. The violation and the wound to my soul accompanied me in every event in my life and affected every dimension of my life.
There is still anger in me, there is pain in me, there is hurt from everything that happened, and I'm sharing this with you in order to break this barrier of silence that was there for years.
Several months ago I began treating myself and this open wound. This deep therapy is costing me thousands of shekels and putting me in a difficult financial situation.
Adiel."

With many heartbeats, I pressed "send"—boom! In one moment I popped the balloon, shattered the silence.

On Friday and throughout Shabbat there was a kind of quiet in me. I didn't yet feel the ripples of the act I had done. However, two hours after Shabbat ended, he called me. When I saw his name on the phone screen, I experienced a panic attack—fear, trembling, shortness of breath. The victimhood I had experienced all those years awakened in me with intensity in one moment.

I didn't answer immediately. I first turned to my support circles and received help. Afterward, I called him back. He answered, and for the first time in my life I spoke with him without armor, exposed. "What do you intend to do?" he asked me. His question struck me with shock: he admits his actions, he confirms what I feared to acknowledge for years. Through one short question, my world received a new angle.

I answered in a choked but resolute voice: "I intend to heal myself."

He asked to meet me in a space of my choosing, and so the conversation ended. I felt dizzy with a headache. I tried to digest what had happened. My body was as if speaking, and my inner world sought to burst beyond the boundaries I had set for it. That night I hardly slept, like many nights in the past thirty years.

The next day, after consultation, I sent him a message about a possible meeting. From this moment, the correspondence with him indicated that he felt attacked by fears and anxieties because of what had opened before him, and I felt these were being projected onto me. In one of the messages he sent me, he wrote: "Fine. At this stage, as I said—whatever suits you and works for you suits me."

I was filled with anger. "At this stage"? Is there some stage that won't suit you?! I shared my anger with the one who accompanied me in my therapeutic process at that time, and she led me to contain, to listen to my healing and not to relate to the "jot and tittle" in his words. Today I understand this was a mistake. She was actually rushing me and trying to lead me to a certain destination for which I wasn't ripe. I felt even then a mismatch and imprecision, but unfortunately I was in a position of "pleasing" my guide, which didn't allow me to fully express my honest feelings about the situation.

I shared for the first time what I had been through with some souls close to me, and in parallel the correspondence with him continued. Slowly a meeting began to take shape. At that time, I felt on the one hand like a victim and without any real stability, and on the other hand I felt strong in light of the choice to meet the offender, and I also felt I was providing inspiration to those accompanying me. And indeed, there was in me a genuine desire to go through this unbelievable path, to climb the "Mount Everest" in my heart and direct a courageous gaze straight at my greatest fear.

When I wrote to him that I had shared with certain people he probably knows, I received screaming messages from him. I found myself confused and again felt anger and rage. My guide told me again to focus on the main thing, on my path and my healing, and not to relate to his every movement. She advised me to understand that he too is going through something. Despite the great confusion, I still strived for a meeting with him and wasn't attentive to my emotional unripeness. I believed her that I was "ripe" for the meeting.

Following what I wrote to him, he cut off contact. I was hurt. Again. My confusion only intensified. I didn't understand what was right and what wasn't right. I wasn't truly attentive to myself, because I was so busy providing inspiration to the space accompanying me. That space saw me as a powerful figure and shone a spotlight on strengths I didn't actually possess. I experienced a dangerous acceleration process that I couldn't understand. This is such a painful truth, but it is the truth.

Several weeks passed and he contacted me again. Despite the feelings of anger and rage I felt, and because of that same desire to "please" the one accompanying me, a (first) meeting was set with him, in a space I chose and where I was comfortable. As much as possible.

The First Meeting

The meeting was set for a Monday, sometime in June 2018.

From the moment I knew that in several days I would meet him, voices of fear and courage moved within me in a duet. For the morning of the meeting, I scheduled a session of an hour and a half, in order to feel ready. I was completely dependent on my therapist, unable to imagine a situation in which we would meet without her. The therapy I underwent did me good on one hand, but created dependence on the other.

In the days preceding the scheduled date, I was unfocused. I was flooded with flashbacks and fears, without being able to communicate these feelings. After all, I had decided to jump into the water and be brave. But the truth is I wasn't so brave. From wanting so much to be brave, I ignored my body's sensations. I didn't want to undermine my being a source of inspiration for my therapeutic space.

On Monday morning I took a day off from work. My body was taut like a spring and full of fear. My palms and feet were frozen. When I arrived for the preliminary session, I discovered I simply wasn't in it, that fear controlled me. My guide recommended that I not project blame onto the one who harmed me, and not seek confirmation from him of what happened to me, but simply speak from a place of emotional sharing. My pleasing status was fed, and I "wanted" to please.

A few minutes before he arrived, I sat on the couch. I felt dryness in my throat, my whole body trembled, and I was cold. She looked at her phone and announced: "He's arrived, I'm going to let him in." When he entered, immediately a smell of semen awakened in me at the sight of him; I felt nauseous and needed to vomit. Memories raced through my head and waves of hot and cold pressure rose and fell in my body.

The meeting began. I heard my guide speaking, but all I heard was unclear murmuring. Everything happened as if in slow motion. He looked at me and I immediately trembled. I felt exposed and armorless, truly a broken vessel. Without the protection that had guarded me all those years, without the repression and the effort to believe that perhaps all this hadn't happened and I'd invented everything—I was without armor to protect me. Completely exposed.

My entire body posture broadcast victimhood and pain. I was afraid. I had no words, I was flooded, and I began to cry. And he—was silent. Those moments felt like eternity. An especially painful eternity. I felt I was burning from within, in tormenting slowness.

After some time, I began to speak and tell what I felt: "All these years it hurt me… you harmed me." My therapist asked him if he wanted to say something. It didn't seem he really wanted to speak, but he filtered out a few lines about being sorry. I was suspended in the air and felt unwell. This person, standing before me, exploited me in the most cynical way possible. He gave me stickers and raped me when I was ten years old. Perhaps I managed to speak and sound like an adult in control—but the body has its own language, and I? I was at that moment in post-trauma.

I just wanted to end the meeting, but he continued to speak and threw into the air that all these years, the harm he inflicted on me has accompanied him in his life and he's sorry for it. I hurled at him: "So why the hell didn't you come and check how I was doing? Why did you wait for me to open this? For years I've been dying inside!" I fell apart and couldn't continue anymore. I asked him to leave.

My therapist looked at him and he got up. He took out his wallet and paid for the time he was in the meeting. I felt as if a sharp knife was stuck in my heart. I pay a fortune on therapy because of him, and he pays only for himself, doesn't take responsibility for me. On an intuitive level, I felt he came in order to silence me. I didn't think he was really sorry, but rather that he fears what could happen if the story is exposed. I shared these thoughts with my guide, and she told me that she actually sensed seriousness and genuine desire in him. It was very difficult for me to accept her words, but despite the difficulty I stayed there and we tried to process what had happened. I felt I was "born" forcibly in this meeting, but I was afraid to communicate that it felt wrong to me, in body and soul.

I enjoyed the words "brave" and "strong" and began to think I was indeed all these things. After all, I did something crazy, and despite the imprecision, the act released certain weights from my soul. But ultimately, the decision and the meeting were not actions done from genuine attentiveness to myself, and therefore from this point onward I became apathetic toward him. I locked up.

The days passed, and I decided to open my story to the world. In July 2018, I published a post on Facebook, from a sense of mission and desire to speak myself in the language of the heart, to channel the pain I went through into a mission of the heart, to reach and touch hearts. In light of the public exposure, I received messages from him that this was unacceptable to him. That's how several months passed—he tries to contact me, and I refuse.

In parallel, I decided to leave my guide. I understood that the place I had with her wasn't stable. Over time, I managed to recognize the fact that the therapy I underwent had harmed me emotionally. I began therapy in a new space and in a process of building inner strength. I learned to use tools I acquired in therapy over time, and I went through (and still go through) journeys that open in me treasures of life that were buried within me. I understood things: what was right, what wasn't right. I managed to build genuine trust in myself, to rely on myself, and consequently to trust the wonderful guide I was blessed with. I finally experienced quiet and peace that allowed me to develop "parenting" toward myself, personal responsibility, and self-capability.

The Second Meeting and the Path to It

In the two and a half years that passed since that first meeting, many things happened. The journey I underwent and the movement that began within it were very significant for me. My current guide is simply wonderful. She knew how to contain the trauma I experienced as a child and also in the therapy itself. Together, we gave full space to all the dark and painful parts within me. With her help, I reached the deepest points within me and truly met Adiel the child who was harmed. I listened to him and hugged him through the body.

The new therapeutic space was worthy and containing. I had the possibility for healing from a place of quiet and listening to myself, without any feeling of pleasing or need to do something "for" or "in order to." I was simply me, with everything present in me, and I learned to live and be in the moment itself. My inner voice grew stronger and the victim part of me melted stage after stage. This process yielded blessed fruits in all kinds of aspects and layers of my life. It built within me inner parenting and the ability to understand through body and soul that I have myself and don't need approval or validation from anyone else. I understood that I am worthy, exactly as I am.

After a long period, the offender reached out to me with a simple message and asked to begin dialogue again. The moment I saw his number on the phone screen, I listened to myself and felt quiet. It didn't activate anything in me.

I waited several days and only then chose to respond, with a long response in which I described what he did to me. I didn't spare words and hurled at him what my heart had brought up. I released anger and rage at him, what I had never dared to release until this moment. I confronted him with the past and wrote to him in detail, in clear and plain words, with precise description, what he did to me. The words were harsh, and the full text was horrifying.

At the end of the correspondence, I read again what I had written to him. I was in shock at myself and at what I had been through. I hugged myself. I was so proud of me. I wrote authentically everything that was on my heart and reflected to him the reality that had occurred between us—so that he had nowhere to run anymore. And most importantly—I wrote from deep inner quiet, and this was a rare and formative event.

In response, he sent a message: "Interested in talking and listening face to face, if you're into it—give a sign." I looked at this message and listened to myself. Unlike the previous meeting that had occurred, this proposal didn't constitute a trigger for me. I was calm, and mainly curious to discover what precise place I'm at in my journey toward healing. I understood there was a need to stand before the challenge in order to discover the face of the change I had undergone, and of the new place I'm in.

I agreed to meet. We set a day, time, and place. I coordinated with my guide that if I needed something, I would turn to her. I want to pause for a moment and clarify how significant this point is: the previous time, I needed a guide at every stage of what happened, and I felt I needed her presence and accompaniment before the meeting, during it, and after. I didn't have a stable enough foundation at the time to be autonomous in the situation. Now, before the second meeting, I felt I had myself and didn't need anyone besides me.

This is amazing!

Toward the day of the meeting, quiet was present in me. Without emotional movements and fluctuations. I worried that perhaps I was in some emotional disconnection and spoke about this with my current guide. We processed things and I understood that I feel, but truly feel, and that I'm connected to reality. I cried from excitement at this understanding—here, the longed-for healing and taking responsibility for my life are gaining substance before my eyes.

The day of the meeting arrived. I had tasks and duties, and this time I didn't postpone anything. I was focused, connected to my schedule, and managed to function. At noon I updated my guide that everything was fine and I had no need for support. I felt I had myself. I arrived at a place where I feel the journey I underwent through my body, and the body—doesn't lie. The body knows. I had connection to my inner self, and at moments I actually saw Adiel, the ten-year-old boy, as if smiling at me, hugging me, telling me thank you for this wonderful feeling and telling me he had returned to believing.

In the evening I got in the car and drove, listened to songs, and in parallel was attentive to my heart. I arrived at the meeting place, entered, and there he was, sitting, eyes downcast, hunched. I made myself coffee calmly and sat across from him. It was quiet. I listened to myself and discovered that I too was quiet. I felt I was standing at a precise point, that everything around was precise and right, and that the choices and consents that brought me to this present moment were completely in my control and responsibility. I'm sitting across from the one who harmed me. He has red and teary eyes, and I'm sitting in quiet and inner peace. This quiet was formative for me.

At that moment, as I sat across from him and thought about these things, the following understanding crystallized in my mind: at this moment, I'm meeting myself. For the first time I'm meeting myself. And I, Adiel, navigate and decide. I'm attentive to what suits me and decide what's good for me.

I began to speak and speak… and speak. I looked him in the eyes and saw fear in them. I identified the sorrow in his red eyes, but I didn't have mercy on him. My presence became the focus, and he suddenly became irrelevant. I didn't need his words, didn't need approval or validation from him. I approved and validated myself to myself. Anyone who knows a little of the therapeutic language can understand what enormous progress this is compared to where I was before. If at the beginning fear and doubt controlled me, today I am the one who controls.

The conversation became simple and flowing for me, and I spoke everything. Everything I felt like. I directed a confident gaze at him and told him that the disgust that was and is present in my body—that's him, and that he—has finished managing my life. I raised many topics in detail and laid them between us. He was hunched and I was confident in myself. He was full of fear and anxiety and I was full of calm and peace. Finally, he no longer lives inside my head.

At a certain stage, I decided there was no reason to continue the meeting. I told him that's enough, I've exhausted it. I left there and felt the power was in my hands. My healing wasn't "placed" on him. I consented to understand that this is a process dependent on me alone. There's no meaning to who, what, and how he is, but only to who I am.

The healing is in my hands.

Epilogue: The Choice to Be Me

The victim consciousness that managed most of my life has been replaced. Today, I am the one who navigates and decides where and when to walk, where to go. The harm, of course, hasn't disappeared, nor will it disappear anywhere. I will certainly have visits of memories from the past, encounter triggers, and feel pain and fear. That's how it is with complex post-trauma. I cope with the waves of harm that managed my life and I still have a way to go with myself. But he, the offender, is no longer relevant.

It's clear to me that the blame lies with him. However, the reality of my life depends on me and only on me. On the choices I'll choose and the decisions I'll make. I want to live life to its fullest, from passion and not from being stuck. This requires enormous effort—but for my life, everything is worth it.

It's important for me to clarify that the path I took isn't accurate or right for everyone, and certainly this isn't a matter of "trial and error." In cases where this is the chosen path, it requires proper and professional accompaniment. I, for example, know that I will carry any emotional movement that comes, and bring it with love to the space of my guide, where I will receive response. At the same time, it's important to remember that choosing life is a way of life.

I remember well the song I sang throughout my journey, "One Day It Will Happen." So here, one day it happened and something changed. Something touched me and something calmed within me, and I no longer have anything or anyone to fear. And it came, like a line etched on a palm it came, and I am confident in myself. It feels as if the quiet within me was always there and waited for me, waited for me to notice it…

I thank the Creator of the world who is always with me, thank all those around me and who love me who supported me, thank my current and wonderful guide, thank myself for the courage, the consent, the trust, and the faith.

המלצות לקריאה נוספת במגזין גלויה:

• אֲשֶׁר עִנָּהּ: חומרת עבירת אונס והטרדה מינית ביהדות – הרבנית רחל קרן
• אינטימיות, פרטיות והסודיות המסוכנת המלווה פגיעות מיניות – חננאל רוס
• בלבול השפות בין הפוגע לקורבנו: שפת הדת ושפת הפגיעה – ד"ר יהונתן פיאמנטה
• יומן נעורים: על אלימות ופגיעה בקרב נערים ועל אחריות חברתית – ד"ר ירון שוורץ
  
  
• למרות הכל, בוחרים לִבְנוֹת: הכנה וליווי של זוגות דתיים במקרים בהם הכלה עברה פגיעה מינית – כנרת סמואל-פולק
• המפגש של נשים נפגעות מינית עם הטבילה במקווה – רחל שי
• נפגעות תקיפה מינית ועומק בדיקות בנידה – אלומה פלורסהיים דור
  
  
• פיתוח מוגנות בקרב ילדים והתמודדות עם פגיעות מיניות – יונתן ליפו
• הגנה עצמית מעצימה – אמונה לפיד
• לחצות את הגשר ולנהל שיח רגשי – בנימין מאלב
• הגבר המרגיש הוא הסחבק החדש – עדיאל בר שאול