טקסים יהודים רבים מסביב למעגל השנה מפגישים את המשפחה מסביב לשתי פרקטיקות נפוצות; אוכל וקריאה בטקסטים מכוננים. השנה הקורונה מצמצמת משמעותית את המפגש המשפחתי, אבל אין פירוש הדבר שקרבת הלב אמורה להיפסק, אולי אפילו להפך.

ההגדרה המקובלת למושג טקס היא: אירוע סמלי המורכב מרצף פעולות, המבוצע בסביבה מסוימת ובמחזוריות סדירה.

לרוב אירוע המזוהה כטקס אכן מתקשר בתודעה לאירוע גדול ומשמעותי. גודלו יכול להיות ממשי ולהיות קטן במספר המשתתפים אבל גדול במשמעותו. טקס יכול להיות לעיתים פרטי ביותר ולעיתים חיצוני כזה שאנו צופים בו או רגילים לקחת בו חלק מתוך מסורת או הרגל, כזה שאנו מחוברים אליו או משתתפים בו לא בהכרח מתוך חיבור.

כשמתבוננים בחיי היום יום שלנו, אפשר למצוא בהם גם טקסים קטנים, פרטיים, משפחתיים ואישיים. שבת לעומת ימות החול ותאריכים מיוחדים במעגל השנה היהודי הטקסים תופסים מקום חשוב ומשמעותי. לעיתים אנו מצטרפים למסורת משפחתית קיימת ולעיתים אנחנו יוצרים ומחדשים את הטקס שמתאים לחיינו ולזמננו. 

בהרבה מן החגים, הטקסים ובאירועים מיוחדים בכלל הסעודה החגיגית סביב שולחן ערוך מהווה חלק בלתי נפרד מהמפגש.
בספרה "אוכלים לדעת" מציינת פרופ׳ רוחמה וייס שמקובל לראות בסעודה אירוע המאפשר שיתוף, חברות, נדיבות והזדמנות לפתיחת הלב באווירה אינטימית. 

לעצב טקס באין טקסים

השנה, הקורונה וההתמודדות המבקשת להתגונן מן הנגיף גזלה מאיתנו את מרכזו של המפגש המשפחתי, השולחן, האכילה המשותפת והשיחה. הדאגה לזקני השבט שלנו והריחוק החברתי שנגזר עלינו מסביב לחגים יצרו עבורנו שנה שחייבה את כולנו לחשוב באופן יצירתי על משפחתיות, טקסים ותחושת הביחד.

העובדה כי גם במהלך חג החנוכה מתקיים סגר (לילי) מהווה עוד מפגש עם ההיעדר בחום האנושי שנקשר הרבה פעמים לעצם המפגש שמצפים לו בחגים. נוכח העובדה כי הדלקות הנרות לא יתקיימו כבעבר, באירוח והתארחות זוהי הזדמנות לשאול את עצמנו, מה הוא חנוכה עבורנו, תמיד וגם השנה? מהו החושך ומה הוא האור המנצח והעולה מתוך ההתמודדות הזאת עם המצב?
האם אני מתחברת למבט המהלל של הסיפור ההיסטורי של המכבים כפי שהיה נפוץ בתחילת הציונות? או שמא חשוב לי יותר לדבר על ערכים ומבט מוסרי?
יתרה מזאת, איך אנחנו מרכיבים טקס משפחתי שיהיה מסוגל להחזיק במשך שמונה ימים, ולא ינוס ליחו אחרי עשר דקות?

ואולי יש סמליות רבה בדיון על טקס דווקא בחג החנוכה. לחגים אחרים ישנם טקסים מובנים וברורים מאוד, סדר ראש השנה ופסח, או סוכות הם משמעותית יותר מהודקים. לחנוכה שלנו, אין אפילו טקסט קאנוני או מגילה שהתקבלה.

מדובר בהזדמנות ופתח לחשיבה יצירתית. אפשר לפנות למדרשים ולספר מכבים אף שלא נכנס לתנ"ך, לצד הוגים פילוסופים מודרנים, שירה או סיפור קצר ולהזמין את הנוכחים לחלוק מרעיונותיהם ומחשבותיהם על הטקסט. השילוב של האתגר האינטלקטואלי לצד האכילה בסביבה תומכת ואסתטית מאפשר לנו ליצור לעצמנו רגע ייחודי גם בסגר או בחג שלמעט הדלקת נרות אין לו באופן מסורתי שולחן חג מובהק.

וכך כותב ביאליק במאמרו המפורסם על החג:

אבל גם על זכר החשמונאים, וגם על החג הזה, שמר העם העברי שמירה מעולה, כי תכונה מיוחדת יש לכל חג, החגים מתרוממים מעל המישור של ימי החול, כמו ההרים המתרוממים מעל המישור של האדמה, וכל הר גבוה, וכל הגבוה מחברו מעיד על שנויים וזעזועים שהתחוללו מתחת להר זה בכמה זמנים עתיקים ושהצטברו בזה אחר זה, ומאז הרימו שטח ידוע מן המישור והגביהו אותו למעלה.

וכך גם כל חג מעיד על זעזועים עמוקים, לפעמים וולקניים, שהם התחוללו מתחת לקרקע האומה, ולא פעם אחת, כי אם הרבה פעמים, בזה אחר זה. ואמנם, כשאנו באים לחפור ולחטט מתחת לחג לאומי, אנו מוצאים מתחתיו שכבה מתחת לשכבה ורובד מתחת לרובד ואין טעם אחד לחג, כי אם יש טעמים הרבה לו. יש מגמה מיוחדת בהיסטוריה לכנס ולקבץ את המאורעות הגדולים ולרכזם בנקודות זמניות, מסוימת, קבוצות קבוצות. וכל מאורע שיש בו מעין קשר לחג פלוני ופלוני הוא נמשך כברזל לאבן-השואבת, להדבק לחג הזה. 

…אין ספק, כי גם חג החנוכה הזה, שהוא במדה ידועה נטשטש בהיסטוריה שלנו ע“י אבדן הספר במקור, גם לו הגיעה עתה שעתו שיודבקו בו מאורעות כבירים וזעזועים שהתחוללו בעמנו. ועלינו להודות למסדרי הנשף הזה, שהם קבעו את החג הזה לזכר המפעל הנצחי ביותר בהיסטוריה שלנו.

'קרן הקימת וחג המכבים' (חנוכה תרפ"ז)

מקור סמכות ומקור השראה

אינני אישה דתית, גדלתי בקיבוץ, ברוח ותרבות הקיבוץ. איני מגדירה את עצמי כ"חילוניה" אלא "חופשית". אני חופשית לפרש ולשחק עם המסורת כפי שאני מוצאת לנכון, ואני אוהבת לשחק איתה. כולנו כבר כאן, כולנו יהודים מסביב לשולחן המטאפורי הזה, אין טעם לשחק את משחקי העלבונות ואת הדרישה לבעלות על ההלכה וא-לוהים.

החברה שלנו מגוונת ורבת פנים ועוברת כל הזמן תהליכים רבים מסוגים שונים. ביטוי לגיוון ניתן למצוא גם בטקסים ובאירועים משמעותיים במעגל השנה היהודי, ומתוך כך מתאפשר מקום למפגש מחודש של הצד ה"חומרי" של הטקס והצד ה"רוחני".

למדתי אומנות במשך שנים רבות אצל מורות שונות, תמיד התלהבתי ממילים בעברית, לכן כשציירתי נהניתי לשחק עם פסוקים, ועם צורת אות. לחלקן לא היה ברור מדוע אני מתעסקת עם החומרים והרעיונות הללו. הן תפסו אותם כקיטצ' או חוסר אותנטיות, ואני לא הבנתי למה גמלים בסהרה או אותיות בסנסקריט נחשבות יותר עמוקות או מיוחדות? הרי העברית והמשחק על המסורת, הם שלנו. מה יכול להיות יותר אישי ממה ששלנו?

מפת שולחן ומפת דרכים

תמיד אהבתי בדים, אני מעצבת טקסטיל ובעלת המותג היברושיק. לאחר לימודי עיצוב טקסטיל בשנקר ניהלתי במשך 20 שנה את המותג לימונדה. כשבגרתי הוספתי ולמדתי תואר שני בפילוסופיה של היהדות, שחיבר אותי עוד לשורשים שתמיד היו שם וכך שתי האהבות הללו התחילו להתקרב ולהתמזג אצלי.

המפות והחולצות שעיצבתי דרשו ממני נקודת מבט חדשה, מעבר לאסתטיקה ביקשתי להפוך אותן להזמנה לשיח. מפת השולחן יכולה להפוך למצע ולתשתית של בית מדרש והזמנה לפרשנות על טקסטים  שמקושרים אצלנו למהותו של חג. השולחן העומד במרכז האירוע, הוא לא רק רהיט פרקטי שעליו ניתן להניח כלים ומאכלים המשמחים את העין והחיך, אלא הוא מרחב לחלוק רעיונות.

רק שימי נר על החלון

החיבור בין טקס וטקסט מאפשר לנו להלביש גוונים ודגשים שונים על מהות החג. הוא מאפשר לנו לבחור וליצור אווירה ונושאים משתנים. הוא מאפשר לנו לפתוח את הלב ולחלוק את מחשבותינו עם היקרים לנו מכל.

הוא מאפשר גם ליהודים שאולי מנהלים מערכת יחסים לא מסורתית עם המסורת, למצוא בה רעיונות והשראה. מה שבעיני, אינו רק זכות אלא חובה. למצוא את המשמעות והניצוץ בין אם עבורכם חז"ל הם מקור סמכות ומצווה, או שכמוני, אתם רואים בחכמנו זכרונם לברכה גם את ביאליק.

לצד הצער על המחסור בכינוסים משפחתיים רחבים, זוהי הזדמנות להעניק לעצמנו רגע או תהליך קרוב יותר עם בני משפחתנו הגרעינית. לעיתים במפגשים משפחתיים ניתן דגש גדול יותר על קרובי המשפחה המבוגרים, והזקנים. הדבר כמובן חשוב מאוד, ויש להמשיך להקפיד עליו. אולם הפעם ניתנה לנו הזדמנות לשאול את הבת המתבגרת מה דעתה על הנושא שהובא לדיון למרכז השולחן? ללמד את הבן הצעיר דבר מה חדש שכנראה לא יקרא או יכיר מהקשר אחר.

לא בחרנו להימצא במציאות המורכבת אליה הגענו בשנה האחרונה. יחד עם זאת כן יש לנו פה הזמנה ואפשרות לעצור את האוטומט, להתבונן לעומק ולארגן בהתאם לרצון את הטקסים המשפחתיים מחדש. לצקת לתוכם תוכן אישי, נקודות מבט נוספות וכמובן גם להגיע לרבדים נוספים מתוך הקיים והאהוב עם עצמנו ועם הסביבה הקרובה.

חג אורים שמח.

* השתמשתן/ם בהצעות שלנו לטקס? נשמח לקבל עדכונים ותיוגים בכתיבה שלכן/ם על הטקס – #נָחוּגָה / #נחוגה.

המלצות לקריאה נוספת במגזין גלויה:

• בית נוסף ל"מעוז צור" על הקורונה – ד"ר יעל לוין
• בין ילדותיות למקצוענות – על מגמות בטקסי חיים וקריאה לשינוי – שלומי פרלמוטר
• "חברים מקשיבים לקולך" – היבטים מגדריים בטקסי חיים – חגית אקרמן והרבנית דבורה עברון
• לטקס את החיים: מבוא ל"נָחוּגָה" – הרבנית שרה סגל-כץ וחורש אל-עמי
• הכל בסדר? אתגר האינטימיות בתקופת הסגר – צוות גלויה
• מה שבידינו לעשות: התמודדות בימי קורונה – צוות גלויה