נדמה לי שאין טעם לעשות רומנטיזציה. לגבי רוב הגברים היהודים-אורתודוקסים (שאינם משתייכים לעלם החסידי), טבילה במקווה היא לא דבר יום-יומי או שבועי. הם פוגשים אותה בזמנים מיוחדים, כמו בערב ראש השנה וערב יום הכיפורים, או כטבילת חתן לפני חופתו; מנהג שהפך נפוץ בשנים האחרונות.

ביום האחרון אספתי את ספרי הקודש מהמקום שלי בבית המדרש אל תוך ארגז קרטון חום וקטן, והבטחתי לעצמי להמשיך וללמוד בהם לפחות כמו שלמדתי מהם בחמש השנים האחרונות בישיבה. מאחורי רכן אחד הרבנים המבוגרים על הסטנדר שלו, למד בעין אחת רמב"ם ופזל בעין השנייה אל טקס הפרידה המגושם שלי. אחרי החלפת מבטים קצרה עמדתי מולו עם ארגז הקרטון בין הידיים כמו בסצנת פיטורים משרדית בסדרה אמריקאית. הוא שאל אם זהו, אם אני הולך, ואמרתי שיש  לי כרטיס טיסה לניו-יורק ואחר כך נראה. הוא בחן אותי היטב ואחרי שתיקה תמצת בפניי איך הוא רואה את "האבולוציה ההפוכה" שמתחילה ביום שאחרי הישיבה. במהלך השנים – כך הוא טען בקצרה – חלק גדול מההנהגות התורניות אובדות, הלימוד מצטמצם למינימום של "דף יומי" במקרה הטוב ושום דבר במקרה הרע, ולבסוף נותרת שכבה רזה של מצוות בסיס שמספיקות לחינוך הדור הבא. או במילים אחרות; המעגל מושלם. בן המזרוחניקים שהוציא את הציציות מהחולצה בזמן הישיבה, חוזר אל צור מחצבתה של הבינוניות הדתית – וגם זה, הוא הדגיש שוב, במקרה הטוב.

נראה שהצדק איתם

יש תמיד משהו אירוני בכל אותם רבנים שמעולם לא יצאו מד' אמות בית המדרש ומדברים על "היום שאחרי" בביטחון עייף שכזה, אבל ממרחק השנים נראה שהצדק איתם. אני מתבונן בשבת שלי היום, ואין בה, למשל, הרבה זמירות או ניגונים וגם תפילת שחרית במניין הופכת דבר נדיר יותר ויותר. אבל, משום מה, אני עדיין ממשיך לטבול כמעט לפני כל שבת.

וזה מוזר, בעיקר כי טבילת גברים בערב שבת היא רשות של הרשות, מנהג שלא עומד מול מצוות שבת מובהקות שאני בוחר לזנוח. ובכל זאת – ואולי דווקא בגלל שלא מדובר במצווה כפשוטה – אני ממשיך לקיים אותה כהכנה רוחנית עיקרית. לטהר את עצמי מלמטה כדי שיהיה פתח להיטהר מלמעלה. כאילו שביום שאפסיק לטבול אפסיק להאמין באפשרות שהשבת תהיה מסוגלת לגאול אותי.

לטבול כריטואל רוחני 

ואולי שורש המנהג התחיל כבר קודם. אני לא יודע אם הנושא נחקר אקדמית, אבל נדמה לי שיש קשר כמעט ארוטי בין נערים דתיים לבין מעיינות. כנער בישיבה תיכונית, אחד מהעינוגים הגדולים  בחיי היה למצוא "מעיין חדש", כזה שעוד לא נשזף ונשרף ברבבות עם ישראל. לפעמים אני מתבונן באלבומים מהזמן ההוא: חבורת תיכוניסטים בשער ארוך ובוקסרים מצוירים, מחייכים מאושרים סביב שלולית מים לא מוכרת ברמת הגולן או בהרי יהודה, עם נרגילה בוערת מאחור וגיטרה מלאת סטיקרים ביד. כשהלכנו לישיבות, חלק משירי הגיטרה קבלו גוון דתי, ובהשראת הנאו-חסידות הארץ-ישראלית, ביקשנו לחזור אל הטבע ולטבול במעיין כריטואל רוחני. למורת רוחן של הבנות שהורחקו בזמן הטבילה מהמים.

 אבל נדמה לי שאין טעם לעשות רומנטיזציה. לגבי רוב הגברים היהודים-אורתודוקסים (שאינם משתייכים לעלם החסידי), טבילה במקווה היא לא דבר יום-יומי או שבועי. הם פוגשים אותה בזמנים מיוחדים, כמו בערב ראש השנה וערב יום הכיפורים, או כטבילת חתן לפני חופתו; מנהג שהפך נפוץ בשנים האחרונות. הטבילה מתרחשת לרוב בבורות מים חצי-מזוהמים או בנקבות קטנות ומקורות, מעשי ידי המועצה הדתית שמעלות ארומה חזקה של חומרי ניקוי וחיטוי. סיר צ'ולנט חם של בני אדם.

ובכל זאת, אני מוצא את עצמי הולך בערב שבת עם מגבת על הכתף כאילו בדרך לבריכה – כי יש כוח בגוף. ויש כוח בבטלה המוחלטת בתוך המים. ויש כוח למים עצמם (בניגוד לחומרים אחרים שההלכה עושה בהם שימוש, המים שרדו את אלפיים השנים האחרונות כמעט אותו הדבר). ויש עוצמה בריטואל רוחני שלא מבקש להוסיף אלא להוריד.

לפעמים, אני מודה, כל העסק מרגיש כמו תרגיל פסיכולוגי של ילדים, שאם תגיד להם אסור אז התאווה תגבר – ואם תגיד להם מותר התאווה תשכח. נדמה לי שאם תוסיף בלן, ובדיקות ופרטי הלכות – היופי הפשוט של אדם עירום במים – יעלם. העדר החיוב ההלכתי הופך המנהג לטבול לסוג של "דרך-ארץ". הרצון לקיים אותו חוזר אל הצד האנושי הפשוט, הכמעט אוניברסלי, שקושר את טהרת הגוף כאמצעי לטהרת הנפש. כך שבצורה מוזרה, הטבילה מתקשרת אצלי למערכת ההנהגות של בן-אדם-לחברו, במובן זה שהיא איננה תלויה דווקא בתנודות הנאמנות המשתנה שלי להלכה. אני ממשיך לקיום את הטבילה  כפי שאני משתדל שלא להלבין את פני חברי או לגנוב ממנו.

הכוח של טבילת הגברים נובע מהעדר הפרטים שבו, מהיכולת ליצוק כמעט כל דבר לרגע ההתחדשות הסימבולי מתחת למים, ריטואל שמתנהל באוטונומיה המאפשרת את המשך קיומו גם מחוץ לחיים רוחניים אינטנסיביים. ואולי זה לא מקרה, שדווקא בפעמים הבודדות בחיי שטבלתי לשם מצווה (לפני עליה להר-הבית), מצאתי את עצמי חסר חשק לטבילה. עסוק בשאלה האם יצאתי ידי חובה או לא.

אדירונדק, ניו יורק, שלושה שבועות אחרי

שלוש שבועת אחרי אותה שיחת פרידה, כשבבית המדרש פתחו את זמן אלול, מצאתי את עצמי באגם בשמורת אדירונדק (Adirondack), בצפון מדינת ניו-יורק. כמה דולרים ואתה מקבל חצי קילומטר של חוף פרטי לקמפינג, והמים צלולים ונקיים ואין בהם שאריות תוויות של בקבוקי שתיה קלה והתפאורה הטבעית מסביב נראית כמו קלישאה מנשיונל ג'יאוגרפיק.

עמדתי ערום בתוך המים וניסיתי לטבול מ"ג פעמים בעקבות הנהגה שקראתי פעם בספרון צבעוני של ברסלב. המים היו קרים ואני ניסיתי לכוון כוונות פשוטות: להוריד את הכעס, להגביר את האהבה, לבטל את התאווה, להיות נברא. הצמדתי רגלים לחזה כמו עובר, מבקש להיוולד מחדש באגם האמריקאי כמו אינדיאני או פגאני אחר שעשה אותו הדבר באותה התנוחה באגם הזה לפני. מהרהר במוטו הציוני שמשה שמיר טבע : "אליק נולד מהים". ומרגיש ככה, אבל בדיוק להפך: יהודי ישן מבקש להיוולד מחדש כיהודי ישן.

הקטע פורסם במקור בכתב העת דעות של נאמני תורה ועבודה, מתוך גליון בנושא מקווה

***

המלצות לקריאה נוספת במגזין גלויה:

• כל כך מתחשק לטבול בכנרת: על האפשרות ההלכתית לקיים טבילה בטבע – הרבנית שרה סגל-כץ
• מעשיות ורוחניות: מנהגים בימים שלפני החתונה וביום החתונה – הרבנית שרה סגל-כץ
• על חוויית הטבילה – אלה קנר
• איזהו גיבור? הפוגש את יצרו – אורי שרמן
• כ-שרררר? מהו מקווה כשר להלכה – הרבנית ד"ר מיכל טיקוצ'ינסקי
• מקווה משלך – הרבנית שרה סגל-כץ