דבר תורה לפרשת ״וישלח״ מתוך התמקדות בדינה בת יעקב ולאה, אשר נאנסה והדמות המקראית הזו נושאת את הדין, את הצדק שלה שכולנו עדיין מבקשים. מן הראוי לחזור לסיפור זה ולחזור וללמוד ממנו את השיעור המוסרי המתחייב; "אנחנו, בפרויקט דינה, נמשיך לזעוק את זעקת נפגעות ונפגעי הפגיעות המיניות, ומעשי הזוועה האחרים שביצעו מחבלי החמאס במהלך מתקפת ה-7/10. בעת ובעונה אחת, נתבע את כבודנו כבנות וכבני אדם, כמי שנבראו בצלם, כל בני האנוש כולם".

An English version appears immediately after the Hebrew text.

נאוה בן-אור היא שופטת (בדימוס) בביהמ״ש המחוזי בירושלים,
וחברה מייסדת בפרויקט דינה להכרה וצדק לקרבנות אלימות מינית באזורי קונפליקט, הפועל במסגרת מרכז רקמן, אוניברסיטת בר-אילן.

אזהרת טריגר

Trigger Warning

התוכן שלפניך עשוי להיות קשה לקריאה ומעורר רגשות של עצב וכאב.
אפשר לבחור לדלג ואפשר לבחור לעצור באמצע הקריאה.
מומלץ להקשיב לעצמך בזמן הזה.

בימים שלאחר מאורעות ה-7.10, מצאנו את עצמנו, שש נשות מקצוע מתחומי ידע שונים, בהלם מן הרוע והאכזריות של מתקפת החמאס. כל אחת מאיתנו לבדה הבינה, כי מעשי הזוועה הללו כללו גם פגיעות מיניות נרחבות. פגיעות הטיפוסיות לאזורי קונפליקט, והמאפיינות במיוחד מיליציות הפועלות מתוך אינדוקטרינציה קנאית המבטלת את השונה ואת האחר. כל אחת מאיתנו הבינה, כי לא תוכל לחזור לשגרת יומה. כך מצאנו האחת את רעותה, כשהרצון לחשוף את הפגיעות המיניות, שלמרבה התדהמה הוכחשו על ידי גורמים בינלאומיים שונים או זכו להתעלמות מוחלטת, הניע אותנו להקים את "פרויקט דינה". מטרתנו, כך הסברנו לעצמנו ולכל, לחשוף את הפשעים הללו, להביא להכרה בינלאומית בהם ולהביא צדק לנפגעות ולנפגעים, בין בעצם ההכרה בפגיעות הללו ובין בהבאת האחראים למעשים אלה לדין. ידענו, כי הכרה היא תחילת ההחלמה. היא חיונית להחלמה.

קראנו לפרויקט שלנו פרויקט דינה, על שם דינה התנ"כית. דינה, כמובנו הפשוט של שם זה: הצדק שלה. דינה, שעל פי הסיפור המקראי התייצבו אחיה לתמיכה בה. לא הכחישו ולא התעלמו. ידענו, כי לסיפור זה יש המשך, של מעשי נקמה אכזריים שביצעו שמעון ולוי בבני שכם. אולם חשבנו, כי הגינוי הנחרץ שגינה יעקב את מעשי בניו, נותר כלקח מוסרי חשוב לדורות הבאים: צדק. לא נקמה.
אלא שכפי שמתברר מפרטים ההולכים ונחשפים על התנהלות מי מהחיילים המשרתים בצבא שלנו, ששמו – צבא ההגנה לישראל משמיע ההיפך מנקמה, הלקח לא הופנם. לא צדק, כי אם נקמה. ועוד נראה, כי הגם שברור הוא כי רבים הם החיילים, רובם, הנלחמים מלחמת צדק ונמנעים ממעשי נקם, אין לדבר עוד על מקרים ספורדיים, על מה שנהוג לכנות "עשבים שוטים", שאינם מעידים על הכלל. רוח רעה של נקמה אכזרית, שאינה נחסמת ואינה נבלמת – לא על ידי המפקדים בשטח ולא על ידי הפיקוד הבכיר – מכתימה צבא שלם ואת החברה הישראלית בכללותה.

בשבת הקרובה תיקרא בבתי הכנסת פרשת וישלח, מספר בראשית, שהיא הפרשה בה מופיע סיפור דינה. מן הראוי לחזור לסיפור זה ולחזור וללמוד ממנו את השיעור המוסרי המתחייב.

כך מתחיל הסיפור התנ"כי:

"ותצא דינה בת לאה אשר ילדה ליעקב לראות בבנות הארץ. וירא אותה שכם בן חמור החוי נשיא הארץ, ויקח אותה וישכב אותה ויענֶהָ. ותדבק נפשו בדינה בת יעקב ויֶאֱהַב את הנערה וידבר על לב הנערה. ויאמר שכם אל חמור אביו לאמור קח לי את הילדה הזאת לאישה. ויעקב שמע כי טמֵא את דינה בתו ובניו היו את מקנהו בשדה והחריש יעקב עד בואם.  … ובני יעקב באו מן השדה כשָמעם ויתעצבו האנשים ויָחר להם מאוד כי נבלה עשה בישראל לשכב את בת יעקב וכן לא יעשה" (בראשית לד, א-ז). 

בהמשך מספר המקרא על פנייתו של חמור אבי שכם ליעקב, על מנת שייתן את בתו דינה לבנו לאישה,  ועל מעשי המרמה שנקטו בני יעקב, בדרישתם כי כל הגברים בעיר שכם יימולו כתנאי להיענות לבקשה. או אז, ביום השלישי לברית המילה, בהיותם כואבים:

"ויקחו שני בני יעקב שמעון ולוי אחֵי דינה איש חרבו ויבואו על העיר בטח ויהרגו כל זכר. ואת חמור ואת שכם בנו הרגו לפי חָרב ויקחו את דינה מבית שכם ויֵצֵאו. בני יעקב באו על החללים ויבוזו העיר אשר טמאו אחותם" (בראשית לד, כה-כח).

לפנינו, אם כן, תיאור של מעשי נקמה אכזריים, הכוללים "ביאה על החללים" (תופעה המתרחשת במקרים של אלימות מינית באזורי קונפליקט) – לפי פשוטו של מקרא (פשט שהמפרשים נמנעו ממנו, מסיבות ברורות), וביזה. 

תגובתו המיידית של יעקב חד משמעית:

"ויאמר יעקב אל שמעון ואל לוי עכרתם אותי להבאישני ביושב הארץ … ונאספו עלי והכוני ונשמדתי אני וביתי" (בראשית לד, ל). 

נביא כאן את דברי הרש"ר הירש, פרשן המקרא ההומניסט הדגול, בן המאה ה-19, ביחס להתנהגותם של שמעון ולוי:

"עתה מתחילה הגְנוּת, ואין בדעתנו לחפות אליה. אילו הרגו את שכם וחמור, ודאי היה הדין עמהם. אך הם לא חסו על אנשים חסרי מגן, המסורים בידיהם בלא כוח (ולפי דברי הרש"ר הירש בפיסקה הקודמת, שלא הובאה פה, הכוונה לאיכרים תושבי שכם, הנתונים למרותם של אדוני הארץ, חמור ושכם, וזה ההסבר לנכונותם הגורפת למול את עצמם – הם הורגלו להיכנע לכל דרישותיהם. הדמיון למצב בו נתונים רבים מתושבי רצועת עזה, מזדקר לעין). גדולה מזו, הם שדדו, ובדרך כלל פקדו על אנשי העיר את עוון אדוניהם. לכך לא הייתה כל הצדקה. לפיכך גם גוער בהם יעקב: עכרתם אותי! שמנו וכבודנו היו זכים כבדולח ואתם עכרתם אותם...

הם גם לא ביקשו לנהוג בחכמה. הם רצו להפיל את אימתם על הבריות, שלא יעיזו אחרים לעשות כדבר הזה. בנות יעקב לא תהיינה הפקר. אך הם הרחיקו לכת, כאשר הרגו צדיקים בעוון רשעים ותקיפים".

ואם לכאורה דומה, שגינויו של יעקב את שמעון ולוי הוא גינוי תועלתני, הנובע מהחשש פן ישמידו אותו יושבי הארץ בשל מעשי האכזריות של בניו, מתברר כי זעמו נבע מתפיסה מוסרית מהותית, דאונטולוגית. כעסו לא שכך, ועל ערש דווי, כשכינס את בניו על מנת לומר להם "את אשר יקרא אתכם באחרית הימים", כך אמר לשמעון וללוי:

"שמעון ולוי כלי חמס מכֵרותיהם. בסודם אל תבוא נפשי בקהלם על תחד כבודי כי באפם הרגו איש וברצונם עקרו שור. ארור אפם כי עז ועברתם כי קשתה, אחלקם ביעקב ואפיצם בישראל" (בראשית מט ה-ו).

ושוב יפים לענייננו דברי הרש"ר הירש:

"חשוב הדבר ביותר, שכאן, עם הנחת אבן הפינה של עם ישראל, מטילים קללה על כל התפרצות הפוגעת במוסר ובמשפט, ולו גם נעשתה לטובת הכלל … הנה צוואת היסוד של עם ישראל מטילה קללה על עורמה ואלימות שנעשו למען המטרה הצודקת ביותר של טובת הכלל".

מעשי האלימות הקשים והרבים מצד מי מחיילי צה"ל, שתיקת מפקדיהם והימנעותם מהפסקה מוחלטת של מעשים אלה תוך העמדה לדין של מבצעיהם, הם מעשי שמעון ולוי. כלי חמס מכרותיהם. אסור לנו לשתוק. דינה תובעת צדק, לא נקמה. מעשים אלה עוכרים אותנו ומבאישים את ריחנו. קודם כל בעיני עצמנו. והלא החיילים והמפקדים המעורבים במעשי האלימות הללו מתוכנו באו, בבתי הספר שלנו גדלו, ואלה מהם הפוקדים את בתי הכנסת – בבתי הכנסת שלנו מתפללים. הכיצד – כחברה – נתבונן בתוכנו ולא נחוש בושה עמוקה, עצב תהומי על אנושיות בסיסית שהתפרקה. 

אנחנו נמשיך לזעוק את זעקת נפגעות ונפגעי הפגיעות המיניות, ומעשי הזוועה האחרים שביצעו מחבלי החמאס במהלך מתקפת ה-7/10. בעת ובעונה אחת, נתבע את כבודנו כבנות וכבני אדם, כמי שנבראו בצלם, כל בני האנוש כולם. נראה את האחר: את התינוק העזתי שלא חטא; את האימהות המבקשות לגונן על ילדיהן; את האזרחים הרעבים והפצועים. לא נסכים שבשמנו ייעשו מעשים מחפירים, בלתי אנושיים. נחזור ונזכיר את הווייתו הראויה של צה"ל: צבא הגנה הפועל על פי ערכי מוסר יהודיים, ערכי מוסר אותם הנחילה היהדות לאנושות כולה.

A d’var Torah for the weekly portion Vayishlach, focusing on Dinah, daughter of Jacob and Leah, who was raped. Dinah is a biblical figure who carries with her a claim to justice—justice we are all still seeking. It is fitting to return to this story and learn once again the moral lesson it demands of us.

In the days following the events of 7 October, we, six professional women from different fields, found ourselves shocked by the cruelty of Hamas’s attack. Each of us understood that these atrocities included extensive sexual violence, violence that is typical of conflict zones, and especially characteristic of militias motivated by fanatic indoctrination that erases the other.

Each of us understood she could not return to daily life as before. Thus we found one another, as our mutual desire to expose the sexual assaults—which, to our astonishment, were denied or met with complete silence by various international actors—moved us to establish the Dinah Project.

Our goal, we told ourselves and everyone else, was to expose these crimes, to bring about international recognition, and to achieve justice for the victims—through acknowledgment of the assaults and by bringing the perpetrators to trial. We know that recognition is the beginning of healing. It is essential for healing.

We named our project after the biblical Dinah—dinah in the plain meaning ‘her justice’. Dinah, whose brothers, according to the biblical story, stood by her. They did not deny or ignore her. We also knew that the story of Dinah continues with the cruel acts of revenge carried out by her brothers Simeon and Levi against the people of Shechem. But we believed that Jacob’s emphatic condemnation of his sons’ actions remains an important moral lesson for future generations: justice, not revenge.

Yet from the emerging details regarding the behavior of some soldiers serving in our army—an army whose very name, “the Israel Defense Forces,” expresses the opposite of revenge—it is clear that the lesson has not been learned. Not justice, but revenge. And while many soldiers—most—are fighting a just war and refrain from revenge, we can no longer speak of isolated incidents or “bad apples” that do not represent the whole. A dark spirit of cruel vengeance—unchecked by commanders in the field and senior commanders alike—stains the entire army and Israeli society as a whole.

This coming Shabbat, synagogues will read Parashat Vayishlach, the portion in Genesis containing the story of Dinah. It is fitting to return to that story and relearn its moral lesson.

The biblical story begins:

“Now Dinah, the daughter whom Leah bore to Jacob, went out to see the daughters of the land. And Shechem, son of Hamor the Hivite, prince of the land, saw her; he took her, lay with her, and violated her. His soul clung to Dinah, daughter of Jacob, and he loved the girl and spoke tenderly to her. And Shechem said to his father Hamor: Take this girl for me as a wife. Jacob heard that he had defiled his daughter Dinah, but his sons were with his livestock in the field, so Jacob kept silent until they came… The sons of Jacob came from the field when they heard, and the men were distressed and very angry, because he had committed an outrage in Israel by lying with Jacob’s daughter—a thing not to be done.”

(Genesis 34:1–7)

The text then recounts Hamor’s request that Dinah be given to Shechem, and the deceit of Jacob’s sons, who demanded that all the men of the city be circumcised as a condition for agreeing. Then, on the third day after the circumcision, when the men of Shechem were in pain:

“Two of Jacob’s sons, Simeon and Levi, Dinah’s brothers, each took his sword, came upon the city safely, and slew every male. They killed Hamor and Shechem, his son with the sword, took Dinah from Shechem’s house, and went out. The sons of Jacob came upon the slain and plundered the city because they had defiled their sister.”

(Genesis 34:25–28)

This is a description of cruel acts of revenge, including “coming upon the slain” (a phenomenon seen in cases of sexual violence in conflict zones), according to the plain meaning of the text—though commentators avoided this meaning for understandable reasons—and looting.

Jacob’s response is immediate and unequivocal:

“And Jacob said to Simeon and Levi: You have brought trouble upon me, making me abhorrent to the inhabitants of the land… They will gather against me and strike me, and I and my household will be destroyed.”

(Genesis 34:30)

The great humanist biblical commentator  of the 19th-century, Rabbi Samson Raphael Hirsch, writes of Simeon and Levi’s behavior:

“Now begins the reproach, and we have no intention of hiding it. Had they killed Shechem and Hamor, justice would certainly have been on their side. But they did not spare defenseless people delivered into their hands without power… More than this, they plundered; they punished the townspeople for the sins of their leaders. For this there was no justification. Therefore Jacob rebukes them: ‘You have brought trouble upon me! Our name and our honor were pure as crystal, and you have defiled them…’

They did not seek to act wisely. They wanted to cast fear upon others, so that no one would dare do such a thing again. Jacob’s daughters would not be treated as abandoned property. But they went too far when they killed the innocent for the sins of the wicked and powerful.”

If it might seem that Jacob’s condemnation was based on fear of the reaction of the inhabitants of the land, it becomes clear that his anger stemmed from a deep moral conviction. For his anger did not fade, and on his deathbed, when he gathered his sons to tell them “What is to befall you in days to come,” this is what he told Simeon and Levi:

“Simeon and Levi are brothers; instruments of violence are their weapons. Let my soul not enter their council; let my honor not join their assembly, for in their anger they slew a man, and in their will they uprooted an ox. Cursed be their anger, for it is fierce, and their wrath, for it is cruel; I will divide them in Jacob and scatter them in Israel.”

(Genesis 49:5–7)

Again, Rabbi Hirsch explains:

“It is of the greatest importance that here, at the founding of the people of Israel, a curse is placed on any outbreak that violates morality and justice—even if done for the sake of the most just communal goal… The foundational testament of the people of Israel places a curse on trickery and violence committed for a supposedly righteous collective purpose.”

The severe acts of violence committed by some IDF soldiers, the silence of their commanders, and the failure to halt these acts or bring the perpetrators to justice—these are the acts of Simeon and Levi. Instruments of violence are their weapons. We must not be silent. Dinah demands justice, not revenge. These acts defile us and make us abhorrent, first and foremost in our own eyes.

The soldiers and commanders involved come from among us; they grew up in our schools, and those who attend synagogues pray in our synagogues. How can we, as a society, look inward and not feel deep shame and sorrow at the disintegration of basic humanity?

We will continue to cry out the cry of survivors of sexual violence and of the other atrocities committed by Hamas terrorists during the October 7th attack. At the same time, we will demand our dignity as women and men, as human beings created in the image of God—all human beings.

We will see the other: the innocent Gazan infant; the mothers trying to protect their children; the hungry and wounded civilians. We will not allow shameful, inhumane acts to be carried out in our name. We will continue to remind ourselves and the world of the true nature of the IDF: a defense force acting according to Jewish moral values—the very values Judaism bequeathed to all humanity.