דבר תורה לפרשת ״וישלח״ מתוך התמקדות בדינה בת יעקב ולאה, אשר נאנסה והדמות המקראית הזו נושאת את הדין, את הצדק שלה שכולנו עדיין מבקשים. מן הראוי לחזור לסיפור זה ולחזור וללמוד ממנו את השיעור המוסרי המתחייב; "אנחנו, בפרויקט דינה, נמשיך לזעוק את זעקת נפגעות ונפגעי הפגיעות המיניות, ומעשי הזוועה האחרים שביצעו מחבלי החמאס במהלך מתקפת ה-7/10. בעת ובעונה אחת, נתבע את כבודנו כבנות וכבני אדם, כמי שנבראו בצלם, כל בני האנוש כולם".

נאוה בן-אור היא שופטת (בדימוס) בביהמ״ש המחוזי בירושלים,
וחברה מייסדת בפרויקט דינה להכרה וצדק לקרבנות אלימות מינית באזורי קונפליקט, הפועל במסגרת מרכז רקמן, אוניברסיטת בר-אילן.

אזהרת טריגר

Trigger Warning

התוכן שלפניך עשוי להיות קשה לקריאה ומעורר רגשות של עצב וכאב.
אפשר לבחור לדלג ואפשר לבחור לעצור באמצע הקריאה.
מומלץ להקשיב לעצמך בזמן הזה.

בימים שלאחר מאורעות ה-7.10, מצאנו את עצמנו, שש נשות מקצוע מתחומי ידע שונים, בהלם מן הרוע והאכזריות של מתקפת החמאס. כל אחת מאיתנו לבדה הבינה, כי מעשי הזוועה הללו כללו גם פגיעות מיניות נרחבות. פגיעות הטיפוסיות לאזורי קונפליקט, והמאפיינות במיוחד מיליציות הפועלות מתוך אינדוקטרינציה קנאית המבטלת את השונה ואת האחר. כל אחת מאיתנו הבינה, כי לא תוכל לחזור לשגרת יומה. כך מצאנו האחת את רעותה, כשהרצון לחשוף את הפגיעות המיניות, שלמרבה התדהמה הוכחשו על ידי גורמים בינלאומיים שונים או זכו להתעלמות מוחלטת, הניע אותנו להקים את "פרויקט דינה". מטרתנו, כך הסברנו לעצמנו ולכל, לחשוף את הפשעים הללו, להביא להכרה בינלאומית בהם ולהביא צדק לנפגעות ולנפגעים, בין בעצם ההכרה בפגיעות הללו ובין בהבאת האחראים למעשים אלה לדין. ידענו, כי הכרה היא תחילת ההחלמה. היא חיונית להחלמה.

קראנו לפרויקט שלנו פרויקט דינה, על שם דינה התנ"כית. דינה, כמובנו הפשוט של שם זה: הצדק שלה. דינה, שעל פי הסיפור המקראי התייצבו אחיה לתמיכה בה. לא הכחישו ולא התעלמו. ידענו, כי לסיפור זה יש המשך, של מעשי נקמה אכזריים שביצעו שמעון ולוי בבני שכם. אולם חשבנו, כי הגינוי הנחרץ שגינה יעקב את מעשי בניו, נותר כלקח מוסרי חשוב לדורות הבאים: צדק. לא נקמה.
אלא שכפי שמתברר מפרטים ההולכים ונחשפים על התנהלות מי מהחיילים המשרתים בצבא שלנו, ששמו – צבא ההגנה לישראל משמיע ההיפך מנקמה, הלקח לא הופנם. לא צדק, כי אם נקמה. ועוד נראה, כי הגם שברור הוא כי רבים הם החיילים, רובם, הנלחמים מלחמת צדק ונמנעים ממעשי נקם, אין לדבר עוד על מקרים ספורדיים, על מה שנהוג לכנות "עשבים שוטים", שאינם מעידים על הכלל. רוח רעה של נקמה אכזרית, שאינה נחסמת ואינה נבלמת – לא על ידי המפקדים בשטח ולא על ידי הפיקוד הבכיר – מכתימה צבא שלם ואת החברה הישראלית בכללותה.

בשבת הקרובה תיקרא בבתי הכנסת פרשת וישלח, מספר בראשית, שהיא הפרשה בה מופיע סיפור דינה. מן הראוי לחזור לסיפור זה ולחזור וללמוד ממנו את השיעור המוסרי המתחייב.

כך מתחיל הסיפור התנ"כי:

"ותצא דינה בת לאה אשר ילדה ליעקב לראות בבנות הארץ. וירא אותה שכם בן חמור החוי נשיא הארץ, ויקח אותה וישכב אותה ויענֶהָ. ותדבק נפשו בדינה בת יעקב ויֶאֱהַב את הנערה וידבר על לב הנערה. ויאמר שכם אל חמור אביו לאמור קח לי את הילדה הזאת לאישה. ויעקב שמע כי טמֵא את דינה בתו ובניו היו את מקנהו בשדה והחריש יעקב עד בואם.  … ובני יעקב באו מן השדה כשָמעם ויתעצבו האנשים ויָחר להם מאוד כי נבלה עשה בישראל לשכב את בת יעקב וכן לא יעשה" (בראשית לד, א-ז). 

בהמשך מספר המקרא על פנייתו של חמור אבי שכם ליעקב, על מנת שייתן את בתו דינה לבנו לאישה,  ועל מעשי המרמה שנקטו בני יעקב, בדרישתם כי כל הגברים בעיר שכם יימולו כתנאי להיענות לבקשה. או אז, ביום השלישי לברית המילה, בהיותם כואבים:

"ויקחו שני בני יעקב שמעון ולוי אחֵי דינה איש חרבו ויבואו על העיר בטח ויהרגו כל זכר. ואת חמור ואת שכם בנו הרגו לפי חָרב ויקחו את דינה מבית שכם ויֵצֵאו. בני יעקב באו על החללים ויבוזו העיר אשר טמאו אחותם" (בראשית לד, כה-כח).

לפנינו, אם כן, תיאור של מעשי נקמה אכזריים, הכוללים "ביאה על החללים" (תופעה המתרחשת במקרים של אלימות מינית באזורי קונפליקט) – לפי פשוטו של מקרא (פשט שהמפרשים נמנעו ממנו, מסיבות ברורות), וביזה. 

תגובתו המיידית של יעקב חד משמעית:

"ויאמר יעקב אל שמעון ואל לוי עכרתם אותי להבאישני ביושב הארץ … ונאספו עלי והכוני ונשמדתי אני וביתי" (בראשית לד, ל). 

נביא כאן את דברי הרש"ר הירש, פרשן המקרא ההומניסט הדגול, בן המאה ה-19, ביחס להתנהגותם של שמעון ולוי:

"עתה מתחילה הגְנוּת, ואין בדעתנו לחפות אליה. אילו הרגו את שכם וחמור, ודאי היה הדין עמהם. אך הם לא חסו על אנשים חסרי מגן, המסורים בידיהם בלא כוח (ולפי דברי הרש"ר הירש בפיסקה הקודמת, שלא הובאה פה, הכוונה לאיכרים תושבי שכם, הנתונים למרותם של אדוני הארץ, חמור ושכם, וזה ההסבר לנכונותם הגורפת למול את עצמם – הם הורגלו להיכנע לכל דרישותיהם. הדמיון למצב בו נתונים רבים מתושבי רצועת עזה, מזדקר לעין). גדולה מזו, הם שדדו, ובדרך כלל פקדו על אנשי העיר את עוון אדוניהם. לכך לא הייתה כל הצדקה. לפיכך גם גוער בהם יעקב: עכרתם אותי! שמנו וכבודנו היו זכים כבדולח ואתם עכרתם אותם...

הם גם לא ביקשו לנהוג בחכמה. הם רצו להפיל את אימתם על הבריות, שלא יעיזו אחרים לעשות כדבר הזה. בנות יעקב לא תהיינה הפקר. אך הם הרחיקו לכת, כאשר הרגו צדיקים בעוון רשעים ותקיפים".

ואם לכאורה דומה, שגינויו של יעקב את שמעון ולוי הוא גינוי תועלתני, הנובע מהחשש פן ישמידו אותו יושבי הארץ בשל מעשי האכזריות של בניו, מתברר כי זעמו נבע מתפיסה מוסרית מהותית, דאונטולוגית. כעסו לא שכך, ועל ערש דווי, כשכינס את בניו על מנת לומר להם "את אשר יקרא אתכם באחרית הימים", כך אמר לשמעון וללוי:

"שמעון ולוי כלי חמס מכֵרותיהם. בסודם אל תבוא נפשי בקהלם על תחד כבודי כי באפם הרגו איש וברצונם עקרו שור. ארור אפם כי עז ועברתם כי קשתה, אחלקם ביעקב ואפיצם בישראל" (בראשית מט ה-ו).

ושוב יפים לענייננו דברי הרש"ר הירש:

"חשוב הדבר ביותר, שכאן, עם הנחת אבן הפינה של עם ישראל, מטילים קללה על כל התפרצות הפוגעת במוסר ובמשפט, ולו גם נעשתה לטובת הכלל … הנה צוואת היסוד של עם ישראל מטילה קללה על עורמה ואלימות שנעשו למען המטרה הצודקת ביותר של טובת הכלל".

מעשי האלימות הקשים והרבים מצד מי מחיילי צה"ל, שתיקת מפקדיהם והימנעותם מהפסקה מוחלטת של מעשים אלה תוך העמדה לדין של מבצעיהם, הם מעשי שמעון ולוי. כלי חמס מכרותיהם. אסור לנו לשתוק. דינה תובעת צדק, לא נקמה. מעשים אלה עוכרים אותנו ומבאישים את ריחנו. קודם כל בעיני עצמנו. והלא החיילים והמפקדים המעורבים במעשי האלימות הללו מתוכנו באו, בבתי הספר שלנו גדלו, ואלה מהם הפוקדים את בתי הכנסת – בבתי הכנסת שלנו מתפללים. הכיצד – כחברה – נתבונן בתוכנו ולא נחוש בושה עמוקה, עצב תהומי על אנושיות בסיסית שהתפרקה. 

אנחנו נמשיך לזעוק את זעקת נפגעות ונפגעי הפגיעות המיניות, ומעשי הזוועה האחרים שביצעו מחבלי החמאס במהלך מתקפת ה-7/10. בעת ובעונה אחת, נתבע את כבודנו כבנות וכבני אדם, כמי שנבראו בצלם, כל בני האנוש כולם. נראה את האחר: את התינוק העזתי שלא חטא; את האימהות המבקשות לגונן על ילדיהן; את האזרחים הרעבים והפצועים. לא נסכים שבשמנו ייעשו מעשים מחפירים, בלתי אנושיים. נחזור ונזכיר את הווייתו הראויה של צה"ל: צבא הגנה הפועל על פי ערכי מוסר יהודיים, ערכי מוסר אותם הנחילה היהדות לאנושות כולה.