באופן לא מתוכנן, מצאה עצמה ענת הררי מעבירה סדנת כתיבה לקבוצה בעלת רוב גברי. הסיטואציה הייתה חדשה, והמפגש עם נושא הלידה הביא לידי תהליך מרתק של כתיבה ויצירה של גברים מפרספקטיבה של אבהות וגבריות ולהעמדת האסופה "הולדת אב". על התהליך, על היצירה והדגמה קטנה מן התוכן.
פתח דבר: הולדת אבא בכפר סבא
בשנת 2018 הנחיתי סדנה בכפר סבא בשם "מילים שמבקשות לצאת". להפתעתי, מתוך תשעת חובבי הכתיבה שהצטרפו לסדנה, חמישה היו גברים. הרכב לא אופייני מבחינה מגדרית לסדנאות כתיבה.
במפגש הרביעי היינו אמורים לעסוק ב"אירוע מכונן". מה הופך "סתם" אירוע לאירוע מכונן? כדי לענות על השאלה יש להרחיב את היריעה, להתעמק במה שאירע לפניו ובמה שהתחולל אחריו. לעתים קרובות, הכתיבה על האירוע עצמו נעשית שולית ומה שמתברר כמעניין הוא השינויים שהתחוללו בעקבותיו.
ביום שלפני המפגש שתי משתתפות הודיעו שלא יגיעו, כך שהרכב הקבוצה הצפוי היה עכשיו חמישה גברים ושתי נשים. ישבתי לשולחן העבודה בביתי ועברתי על שלבי המפגש. איכשהו יצא שבסדנאות הכתיבה הקודמות, רק נשים נכחו במפגש "האירוע המכונן", ואני הזמנתי את האמהוֹת שבהן לכתוב על לידה, אירוע מכונן לכל הדעות. מי כמוני יודעת.
חשבתי על הרכב המשתתפים מחר והתלבטתי אם לדבוק בתוכנית הקבועה ולבקש מקבוצה בעלת רוב גברי מובהק לכתוב על לידה, או שאולי עדיף להתאים להם את התרגיל, להציע שיכתבו על אירוע מכונן מהשירות הצבאי, מהילדות, מהזוגיות. גם האפשרות להשאיר את הנושא פתוח לבחירתם חלפה במוחי.
עד אז חשבתי שלגברים אין מה לומר על לידה, או ליתר דיוק, בכלל לא התעניינתי בכך. מאז שהפכתי לאמא, לפני 18 שנה, נמשכתי בלהט לנקודת המבט האימהית – בכל גיל של הילד או הילדה ובכל שלב באימהוּת. חדורה בסקרנות טבעית, ריאיינתי אמהות לנשים בהיריון וסבתות טריות כדי לשמוע מה הן חושבות ומרגישות כשבנותיהן הופכות לאמהות בעצמן (הולדת סבתא), למדתי כיצד משתקפת המהות מבעד לעיני מאה בנות ובנים (מאה אמהות, מאה זיכרונות), וגם בספרי האחרון, שעסק בגיל ההתבגרות (ילד טוב דיו – להיות הורה למתבגרים), דיברתי בעיקר עם אמהות למתבגרים ומתבגרות.
בהחלטה של רגע, אולי בזכות ההיכרות המוקדמת עם הגברים שבקבוצה ואולי גם מתוך סקרנות לראות לאן זה ילך, החלטתי להיצמד לתוכנית הסדנה הקבועה שלי. ואיזה מזל שכך עשיתי.
למחרת ביקשתי משבעת המשתתפים לכתוב טקסט על הלידה הראשונה שלהם, כלומר, על הולדת הבכור או הבכורה שלהם. כולם תלו בי מבט תוהה, אולי מופתע, אבל אני, שמורגלת כבר למבטים מסוג זה בסדנאות הכתיבה, לא נסוגתי. מרגע הינתן התרגיל, נדרש זמן כדי לעבד את ההנחיה, למצוא את קצה חוט הסיפור האישי שיחבר כל אחת ואחד לנושא. "כתבו על הלידה של הילד או הילדה הראשונה שלכם," חזרתי על משימת היום והרחבתי – "מה היה שם? מה אתם זוכרים?"
בזמן שאצבעותיהם התחילו לנוע מאחורי מסכי המחשב האטומים, התבוננתי בעיניהם המרוכזות, ותמונות מהלידה הראשונה שלי הציפו אותי פתאום: מראה חדר הלידה באיכילוב, הצלילים המונוטוניים של המכשירים, הפחד שתקף אותי בעקבות המחשבה המעיקה שאם משהו יסתבך, הלכו לי החיים. כמה מהר הבזיקו הזיכרונות, חשבתי, ותמונות נוספות, שהיו שמורות בזכרוני כמכלול, עלו בזו אחר זו: ידיה העדינות של המיילדת אנה, מערבולת הכאב שלפתה אותי שוב ושוב, תוכנית הטלוויזיה ששודרה והתחלפה במהדורת חדשות. והנה אופיר בעלי, בכל מיני מצבים – רגע אחד הוא עומד צמוד אלי ומנגב לי את המצח בחולצה לבנה (שלו? שלי?), וברגע אחר הוא אוחז לראשונה בזרועותיו את בתנו בעיניים מבריקות ומגיש לי אותה בעדינות. מעניין מה הוא זוכר ממעמד הלידה, היתה המחשבה האחרונה שחלפה במוחי, כי בינתיים חלק מהמשתתפים כבר סיימו לכתוב ומיד חזרתי לקבוצה. מי רוצה לקרוא?
בזמן שהמשתתפים הקריאו את מה שכתבו, האוויר בחדר נעשה סמיך, כבד, כאילו שמיכה עבה ורכה עטפה את כולנו, ובחסותה נענו מכאב לצחוק, לפחד, לאשמה, לשמחה. טלטלה רגשית כזו לא הדהדה בין כותלי החדר הזה בשלושת המפגשים הקודמים, אולי גם לא בשום סדנה שהנחיתי עד כה. עד שהגיע תורו של המשתתף השלישי להקריא, עיני כולם, הנוצצות מהתרגשות, כבר אמרו: משהו חדש ומרעיש נגלה לפנינו, נפל דבר. מילים שהיו כבושות במשך חודשים ושנים שוחררו לחופשי.
ואני כמעט פספסתי את זה.
בהפסקה המשכנו לדבר על מה שהתרחש בחדר לפני דקות ספורות. לכולנו, גברים כנשים, היה ברור שאת מה שהתחיל היום, חייבים להמשיך. חייבים, אני כותבת, ולא סתם: לא מדובר רק בזכות שעומדת לפתחנו, אלא בחובה. חובה להשמיע את קולם של הגברים ביחס למה שנתפס, גם היום, כעולמן הבלעדי של הנשים: היריון, לידה, הורות.
קריאה זו לפעולה, שעלתה באופן ספונטני והולידה בהמשך את הספר "הולדת אב", היתה המחשה מושלמת לנושא המפגש. היא הבהירה באופן שאינו משתמע לשתי פנים כי המפגש הזה, בפני עצמו, היה אירוע מכונן.
***
פעמים רבות מספור נשאלתי על ידי גברים (רק גברים) מתי אכתוב את הספרים על האבות והסבים, ותמיד היתה לי תשובה מן המוכן, שאותה אמרתי בחיוך וכלאחר יד: "על זה מישהו אחר יכתוב. אותי מעניינות האמהוֹת." לאחר אותה סדנה בכפר סבא, ובעת כתיבת הספר הזה, שאלתי את עצמי שוב ושוב: למה הדרתי ממחשבותי חצי מהאוכלוסייה כל כך הרבה שנים? למה חוויותיהם של אבי, של בעלי, של סבי, של אחי, של דודַי, של חברַי ובעתיד של בני לא הצליחו לעניין אותי מספיק כדי שאטרח פשוט לשאול אותם?
עכשיו, כשסוף-סוף אני כותבת על האבות, אני חשה מידה דומה של התרגשות וסקרנות לזו שחשתי בעת כתיבת ספרי הקודמים, ועליהן נוספת גם תחושה של שליחות.
מתוקף עיסוקי כמטפלת זוגית ומשפחתית, מגיעים אלי לקליניקה הורים צעירים במשבר של אחרי לידה. מדובר בתופעה שכיחה. זוגות מביאים איתם לחדר קונפליקטים עזים סביב הטיפול בתינוק ותחזוקת הבית. דפוס השיח חוזר על עצמו: האישה מדברת בפסקנות, היא יודעת מה נכון ומה לא בסוגיות הדומסטיות כגון שינה, האכלה, הלבשה, סידור וארגון הבית, וכיוצא בזה, ואילו האבות מפגינים עמדה פסיבית, מרצה, נעתרת, שמעוררת בתורה כעס נוסף באמהות, אם כי הרבה פחות מהכעס שמעורר בהן בן זוג או אב שדעתו שונה משלהן. במשך השנים, ומאז שהתרחקתי בעצמי מחוויית ההורות לילדים קטנים, ביושבי על כיסא המטפלת, כשאני רואה את הגבר נלחם על מקומו ואת האישה נלחמת על דעתה, אני רואה את המרחק ההולך וגדל ביניהם – בין מי שרק לפני כמה חודשים היו מחוברים כל כך. אני חותרת לכך ששני הצדדים ישמיעו את קולם במידה שווה, יהיו בעלי השפעה שווה על חיי המשפחה. אני מנסה לעזור להם להתחבר בדרך חדשה, שתכלול את שניהם ואת התינוק או התינוקת, כי זהו האתגר של התקופה: יצירת הורות שוויונית מספקת, שממנה הילד רק ירוויח, או כפי שהיטיב לנסח זאת אחד האבות, "חשוב שהילד יקבל מים חמים ומים קרים, אם נסתכל על זוג הורים כשני מקורות מים חיים."
***
אחרי הסדנה בכפר סבא ולפני היות הספר, היתה הסדנה "הולדת אב".
בעידודה הנלהב של הקבוצה הכפר-סבאית כולה, החלטתי להרים את הכפפה ולפתוח סדנת כתיבה לגברים בלבד, שבה ישמיעו את קולם המזוקק על הנושאים ה"נשיים". בנוסף למשתתפים מכפר סבא, פניתי גם לכמה גברים שהכרתי וחשבתי שעשויים למצוא עניין בסדנה, וכך כתבתי להם:
"אני עומדת לפתוח סדנת כתיבה שתיקרא 'הולדת אב', ומחפשת אבות לילדים קטנים, יותר או פחות, שיהיו מוכנים לכתוב על חוויית הלידה וההורות שלהם לטובת ספר שבכוונתי לפרסם בנושא. אשמח מאוד אם תסכימו לקחת חלק בפרויקט. וזה אכן פרויקט", המשכתי. "הגברים שיישתתפו (כעשרה) יהיו חברים בקבוצת כתיבה שתיפגש חמש פעמים, אחת לשבועיים בערך, וגם תתחזק יחד קבוצה פרטית בפייסבוק.
בפרק הזמן הזה תתבקשו לכתוב טקסטים וגם להגיב לטקסטים של חבריכם (במפגש או בפייסבוק). זו בעצם הזמנה לבלות תקופה לא קצרה בהתבוננות בתהליך הכניסה שלכם לאבהות (ועל המעגלים המשיקים – זוגיות, להיות הבן של אבא שלכם, משפחה, חברים, וכדומה) ולקחת חלק בתהליך למידה ושיתוף, שאני מניחה שילך ויתפתח תוך כדי תנועה.
בינתיים יש כבר כמה אבות צעירים כמותכם שהביעו עניין, ואני בטוחה שמי שיצטרף ישמח להיות חלק מחבורה חכמה ומעניינת זו. אני מלאת התרגשות וסקרנות לקראת הבאות, ומקווה מאוד שתצטרף".
התגובות לא איחרו לבוא.
"ראשית, תודה על ההצעה ושחשבת עלי", השיב בועז. "מן הסתם, ההורות מעסיקה אותי מאוד, לא רק מבחינת הזמן שהיא צורכת, אלא גם מבחינה זו שהיא תפסה נתח משמעותי מהעולם הרגשי שלי ונמצאת במחשבותי חלק גדול מהיממה. יש רגעים שאני מרגיש שאני לא יודע איך להתנהל עם הרגשות המתפקעים שלי מול החמודים שלנו, כך שלבלות זמן בהתבוננות ובעיבוד המחשבות זו הצעה מאוד מפתה. מה שכן, אני מוטרד, כמובן, מעניין הזמן שהפרויקט הזה יצרוך. התקופה הקרובה צפויה להיות עמוסה במיוחד עבורי, ואני לא יודע איך אצליח לדחוס פרויקט כזה, חשוב ותורם ככל שיהיה. תוכלי לספר שוב, וקצת להרחיב, איך זה הולך להיות?"
"ניפגש, נכתוב, נקריא, נדבר – בכל פעם, סביב נושא אחר שקשור למעבר לאבהות", עניתי לו. "דף הפייסבוק, שבו תעלו את הטקסטים מהמפגשים (ומי שלא יצליח להגיע, יכתוב בזמנו החופשי וישתף שם), יעזור לנו להישאר יחד בתוך התהליך."
אחרי כמה ימי התלבטות, בועז כתב לי שיגיע, וגם תמיר יצטרף.
נהדר! הבלתי-יעלה-על-הדעת לפני כמה חודשים קורה עכשיו.
כחצי שנה לאחר אותו מפגש מכונן בכפר סבא נפתחה סדנת הכתיבה "הולדת אב", שהתבססה על ארבעה מבין המשתתפים בסדנת כפר סבא, שאליהם נוספו עוד שמונה גברים, חלקם מכרים, בוגרי סדנאות שלי, חלקם בני משפחה, חבר של אחד מחלוצי הקבוצה מכפר סבא ובעלה של אחת מהמשתתפות באותה סדנה. כולם אבות, לילד או לילדה, לשניים או שלושה ילדים, כולם עסוקים באבהות שלהם, כולם הסתקרנו מעצם הרעיון וכולם אוהבים לכתוב. שנים-עשר המשתתפים הגיעו לרוב המפגשים, אם כי לא לכולם. בכל מפגש שהשתתפו בו, נוכחותם השפיעה על השיח ועל האווירה של אותו מפגש.
מאחורינו ואיתנו, לאורך כל הדרך, היתה עמית רוטברד מהוצאת בבל אליה פניתי בהתרגשות עם הרעיון הבוסרי, שהכירה בחשיבות הנושא והסכימה לתת אכסניה לטקסטים שייכתבו בסדנה, אם אכן יהיו מעניינים כמצופה.
מלכתחילה, היו לסדנת הכתיבה שתי מטרות מוצהרות. המטרה הראשונה היתה אישית: תיעוד עצמי במבט לאחור של ההיריון, הלידה ושנת האבהות הראשונה. המטרה השנייה היתה קבוצתית: הטקסטים שייכתבו יכונסו בספר, במטרה להשמיע את מנעד הקולות של החוויה הגברית מפי אומרם.
הכללים היו פשוטים: אין חובת הקראה בזמן המפגשים; עיקר תשומת הלב שלנו תופנה לתכנים, לא לסגנון או לאיכות הכתיבה של "הטיוטות הראשונות"; בין המפגשים יתבקשו המשתתפים להעלות את הטקסטים שכתבו בסדנה לדף הפייסבוק הסגור של הקבוצה. רובם אכן עשו כך, אחרים בחרו לשלוח אלי את הטקסטים שכתבו, לכתובת המייל שלי. תדירות העלאת הטקסטים לדף הפייסבוק לא היתה קבועה. לאחר ששככה ההתלהבות הראשונית, והסדנה השתלבה במרקם חיי היומיום של המשתתפים, לא כולם התפנו לשתף את הטקסטים שלהם, ולא כל מי שנעדר ממפגש מסוים השלים את הכתיבה בזמנו החופשי. אבל הכתיבה בפייסבוק, שהיתה משנית לשיחות ולכתיבה במהלך המפגשים, קיבלה ערך משל עצמה, כשל יומנים פרטיים שלפעמים משולבים בהם שיחות קצרות ומרתקות. התקשורת הווירטואלית, במיילים ובדף הפייסבוק, איפשרה לתהליך להמשיך להתקיים גם בין המפגשים וגם לאחר שהסתיימה הסדנה.
שתי המטרות שהצבנו לעצמנו הושגו במלואן, אבל את ההישג הנוסף כלל לא דמיינּו, ושיעורו הלך והתחוור לנו במהלך הסדנה וגם אחריה: כתיבת הטקסטים וההקראה בקבוצה עוררו שיחות מרתקות שהלכו והתארכו ממפגש למפגש והעשירו את הטקסטים הכתובים. משתתפי הסדנה כוננו בינם לבינם שיח קבוצתי, אינטימי ועמוק על הורות ומשפחה, בדומה לזה שנשים ידעו לייצר לעצמן מאז ומתמיד, עוד מימי ה"אוהל האדום", מעון הנשים האולטימטיבי הספוג במסורת החוכמה הנשית הקדומה, שבו אין לגברים דריסת רגל.
***
2019. בלילה שלפני המפגש הראשון של סדנת הכתיבה לאבות, חלמתי חלום: קבוצת גברים עולה על מיניבוס שאני הזמנתי. נוסעים לירושלים. מגיעים לבית מלון, ומלצר שולח אותנו לקומת הגג. קומת הגג היא אולם גדול שבו שולחנות רבים. סביב השולחנות יושבים גברים, אוכלים סלטים ושניצלים נוטפי שמן, כמו בצבא. אני עוברת משולחן לשולחן, מתאמצת להתגבר בקולי על ההמולה הרועשת, להשיג את תשומת לבם כדי למסור להם את תרגיל הכתיבה.
אני מתעוררת בהקלה. יום שישי בבוקר.
תוכן החלום לא הפתיע אותי. למעשה, זו לא היתה הפעם הראשונה שהנחיתי קבוצה על טהרת המין הגברי. לפני כעשרים שנה, כשהייתי פסיכולוגית צעירה, הנחיתי במסגרת חיל חינוך קבוצות דינמיות לנגדים שנערכו בבית החייל בירושלים. תמונה אחת מאז נצרבה בתודעתי: אני יושבת על כיסא פשוט מעץ, 15 גברים במדי צבא מקיפים אותי במעגל צפוף. מתחת לכיסאות שלהם מונחים הרובים, לועם מכוון לפנים המעגל.
עשרים שנה אחרי, שוב אשב במעגל מוקפת בגברים. אלא שהפעם, כולם נמצאים כאן מרצון ולא בכפייה. בסדנה הזאת יופנו אל מרכז המעגל מחשבים ומחברות, לא רובים. בסדנה הזאת ללא ספק עדינות והקשבה יצטברו בטבור המעגל. אילו עוד הבדלים יתגלו לי בין קבוצת הגברים הזאת לבין הקבוצות הצבאיות? וביני הצעירה לזו הבוגרת?
במבט לאחור, אני מבינה שבמקביל לתהליך הקבוצתי והאישי שעברו המשתתפים, עברתי גם אני חוויה עמוקה, אפילו מטלטלת. אני מבינה שההשתתפות בסדנה היתה גם עבורי אירוע מכונן, שהוביל לשנה של גילויים חדשים ומהפך תודעתי אישי.
ניצני השינוי התבטאו בעיסוק בשפה. בסדנת כתיבה, באופן טבעי, שמים לב למילים, ומשתדלים לדייק בבחירתן כדי לנסח מחשבות עמוקות. במהלך המפגשים ואחריהם, בעת כתיבת הספר, נוכחתי לא פעם שהשפה השגורה בדיבורים על הורות-היריון-לידה מעבירה באופן חד-צדדי את נקודת המבט הנשית השלטת בשיח. בחינת הטרמינולוגיה של נושאי הסדנה היתה לחלק בלתי נפרד מתהליך הפירוק וההרכבה מחדש של מושגים כמו גבריות ואבהות. הדיון שיובא לקראת סוף הספר, שנסב על בחירת שם לספר, וכן המשחקים הלשוניים שבהם השתעשעו בכובד ראש המשתתפים, נועדו באופן מוצהר להעשיר את המילון במילים חדשות שהעת דורשת. דיון זה בפני עצמו היה אירוע משמעותי, ששיקף בזמן אמת את התהליך העמוק של התפתחות המבע העצור והמושתק לכדי קול גברי, מנוסח היטב וצלול שמבקש להישמע.
גם העמדה שלי בקבוצה לאורך חמשת המפגשים ולאחר מכן, בעת כתיבת הספר, איפשרה לי לעבור את השינוי התודעתי שעליו אספר בספר זה: ההתמקמות שלי כמתבוננת-חוקרת-לומדת, ששואלת מתוך עמדה סקרנית, שלא מניחה שאני "כבר" יודעת, פתחה בפני דלת להתבוננות רפלקסיבית על מקומי כאם וכבת זוג.
ה"יחד" שלנו, אישה אחת ותריסר גברים, היה איתן לאורך כל הדרך. שררה בינינו תמימות דעים שאנחנו פוסעים בנתיב לא חרוש, משרטטים יחד את המפה שבה עובר הנתיב. החוויה היתה של ביטחון עמוק ושותפות.
הספר "הולדת אב" הוא תיעוד של תהליך העבודה בסדנה, שרובו מורכב מטקסטים שכתבו המשתתפים ומהשיחות שהתנהלו במפגשים או בקבוצת הפייסבוק שלנו. זהו לבו הפועם של הספר. אשזור בהם את המחשבות והתובנות שלי, אלה שעלו במהלך המפגשים וגם את אלה שעלו בעת כתיבת הספר.
פרקים הספר נבנו בהתאם לסדר המפגשים בסדנה: הפרק הראשון עוסק באבהות – זרעי האבהות שנשתלו על ידי אבות שהכירו בילדותם, דרך תהליך התממשות האבהות שלהם עצמם. הפרק השני מביא מחוויות הגברים במהלך תשעת חודשי ההיריון ומתאר את הדרכים השונות שבהן הם נערכים ללידה ולשינוי הגדול. הפרק השלישי מביא את סיפורי הלידה מנקודת מבטם של האבות, ומשקף את שיאה של חלוקת התפקידים בין נשים לגברים שהתחילה במהלך ההיריון. הפרק הרביעי, שמתייחס לחופשת הלידה ולחודשי האבהות הראשונים, מציג את ההתמודדויות החדשות של האבות הטריים בהיבטים השונים של החיים. הפרק החמישי מביא את ההתבוננות הרפלקסיבית של משתתפי הסדנה על הנושאים שבהם עסקנו, וגם על עצם ההשתתפות בסדנה. שני הפרקים האחרונים מתעדים את השינוי התודעתי שאני עברתי, וגם את תהליך הצטללות קולם הברור של הגברים, שאוחזים כעת בעמדה מנוסחת ותקיפה יותר לגבי תפקידם במשפחה ובחברה.
כולי תקווה שהספר שיצרנו יצליח לשרטט את התהליך המקביל של הרחבת התודעה של הגברים ושל האישה שלקחו חלק בהרפתקה הזאת. הספר הוא גם קריאה להצטרפות לשינוי שכבר קורה. אנחנו כבר הצטרפנו.
רועי צוקר – סיפור לידה
סוף נובמבר. הגענו בשישי בבוקר לבדיקה בבית החולים, כבר שבוע 41 ויום והילד לא רוצה לצאת. אחרי המתנה ארוכה ועוד בדיקה חודרנית הודיעו לנו שהיתה ירידת מים ואנחנו לא יוצאים מפה עד שלא נהיה שלושה. 'ירידת מים? באמת?' בסרטים זה הרבה יותר דרמטי. 'כן, וגם יש פתיחה מינימליסטית. קחו את הזמן. עוד מעט נסדר לכם חדר.'
'לא תודה, אנחנו יורדים למטה ללידה טבעית.'
כבר הייתי פה בסיור. החדר גדול מכפי שזכרתי אותו, אורות מעומעמים בגוני אדום, שגורמים להכול להיראות פחות מציאותי. כדור פיזיו ירוק, אמבטיית ג'קוזי קטנה, מיטה מתכווננת, תמונות של אמהות ותינוקות מחובקים (כאילו כדי להזכיר לך למה את סובלת ולמה זה כל כך שווה את זה. כאילו יש לך ברירה), ריח של בית חולים, מוניטור שמחובר לבטן, מוזיקה שהבאנו מהבית ברקע, צפצופים ופעימות של מכשירים. היא ואני וחלק מהזמן גם המיילדת. העולם שבחוץ לא נשמע, רק מבליח לביקור בצורת צרחה של מי שעומדת להיות אמא בקרוב, כשהמיילדת פותחת את הדלת בכניסה או ביציאה.
היא לא היתה שם. הגוף שלה היה, אבל היא עצמה לא היתה שם. כאילו התחילה להתכונן להיות אמא וויתרה על עצמה בפעם הראשונה. היא עמדה לבושה בחלוק בית חולים פתוח מאחור, פישוק רחב בין הרגליים, ברכיים מעט כפופות, כפות הידיים נשענות על המיטה המתכווננת שמולה והבטן מפריעה בתווך. הלחיים נפוחות ואדמומיות, המבט זגוגי, האגן נע מצד לצד כמו ריקוד אפריקאי שבטי.
זזה כמו חיה, ואני לידה. מנסה לא להפריע לה להיות אחת עם היקום. מצד אחד לספק לה את כל מחסורה, מצד שני לא להיות נוכח מדי, כדי לא להפריע לחיבור עם היקום. משתדל לקרוא אותה, להבין מה היא רוצה בלי לקבל הוראה מילולית, להיות קשוב. אבל לא יותר מדי. חשבתי שארבעה דיסקים יספיקו לנו לעבור את הלידה. אבל את השיר ששומעים ברקע כבר שמענו. לפחות פעמיים. להחליף אותו? זה מפריע לה? היא בכלל שמה לב שיש מוזיקה ברקע? פתאום אני תוהה אם היא מתנועעת לפי קצב חיצוני או קצב פנימי. והיא לא חושבת, רק נמצאת. הייתי רוצה גם לטעום מזה.
והשעות עוברות, והמחוגים זזים, והמיילדת יוצאת ונכנסת, והמכשירים ממשיכים לצפצף ולפעום, לפעום ולצפצף. רעש לבן. ועייפות, שעד עכשיו התחבאה לה מתחת לכל ההורמונים, מתחילה לבצבץ. היא נשכבת על הגב, רגליים מקופלות, מפילה ברכיים צמודות, פעם ימינה ופעם שמאלה. באיטיות. בקצב פנימי. בלי קשר למוזיקה.
כבר יממה וחצי בלי שינה. ואין התקדמות. שוב חודרים אליה. שוב 'אין התקדמות'. ממליצים לנו על פיטוצין. אף שאנחנו בחדר לידה טבעית. אנחנו זורמים. היא עייפה מדי בשביל להמשיך להתאמץ. ואני חושב לעצמי שאין כאן מקום להתאכזבויות, החדר הזה גם ככה מלא מדי ברגשות. המכשירים ממשיכים להשמיע צלילים שונים, בכל מיני גבהים ובכל מיני מקצבים. רעש לבן.
העירוי מתחיל לטפטף, הכאבים מתגברים, הפתיחה כבר גדלה מעט. מעט, אבל לא מספיק. הצירים מגיעים בתכיפות אבל הפתיחה המיוחלת לא נפתחת ופתאום מדברים על אפידורל. אני מסתכל עליה ומרגיש שהיא לא יכולה עוד. אני איתה. בחיים לא הייתי עומד בזה במקומה. שכיבה על הצד ויד שלי לוחצת יד שלה, וקול אומר 'לא לזוז. זה יכאב שנייה ואז לא תרגישי את הרגליים. זה נורמלי, לא להיבהל.' והשניות עוברות והופכות לדקות. שהופכות לשעות ואין חדש בחדר. אני מנסה לשדר אופטימיות, לזרוק בדיחה, להעלות איזה חיוך קטן ואולי גם קצת את המורל, להעביר את הזמן. אבל גם כשהוא עובר שום דבר לא קורה. המיילדת נכנסת. משחקת עם העירוי. הטפטוף מהיר יותר. היא מחייכת. נוגעת בכתף. הולכת. והשניות עוברות וכמוהן הדקות והשעות.
ואז הכול נעשה שחור. הרעש הפסיק. כלומר, לא לגמרי. הצפצופים המשיכו אבל הפעימות פסקו. לא שמתי לב אליהן כבר. עד שהן חדלו. בבת-אחת.
לא חלפו עשר שניות ולחדר שעטו שמונה ואולי תשעה אנשי מקצוע. אחות אחת הפכה את אשתי לצד ושיחקה עם המוניטור. האחות שעמדה לידה נענעה את אשתי בתנודות קטנות קדימה ואחורה. אחרי 30 שניות היא כבר החתימה אותנו על איזה טופס. רופא אחד היה בטלפון הפנימי. סידר משהו אדמיניסטרטיבי. אחות אחרת הזיזה אותי הצדה בעדינות החלטית, שלא אתקע באמצע ההמולה. רופא אחר רשם מדדים על נייר שהחזיק. אחות נתנה לאשתי זריקה בבטן.
כשאני נזכר בזה או מספר על זה, תמיד עולה לי בראש סצנה מתיאטרון שבה השחקנים מחכים לסימן כניסה, כשכל אחד יודע את תפקידו ואת ההעמדה שלו על הבמה לפי אות מוסכם. אנשי הצוות היו כל כך רגועים ומיומנים שלא נלחצתי. רציתי למחוא להם כפיים. או שסתם לא קלטתי מה קורה.
הודיעו לי שנכנסים לחדר ניתוח לקיסרי והחתימו אותי 'פה פה ופה'. המיטה הפכה פתאום לכלי תחבורה ונסעה לאורך מבוך המסדרונות. איך יש להם מושג איפה הם נמצאים? הייתי אובד פה ברגע. בסוף הגענו לדלת זכוכית בצבע ירוק בקבוק. רופא אחד העביר כרטיס שהוציא מכיס החלוק והדלת נפתחה. המיילדת הסבירה שבגלל שמדובר בניתוח דחוף ובשל החשש מזיהומים אני איאלץ לחכות בחוץ. לא הגבתי. צייתתי. הם המשיכו פנימה. אני נשארתי מאחור.
מסדרון ארוך וכיסאות פלסטיק שחורים בשורות שצמודות לקיר. מצד אחד דלת ומעבר לה חדרי הניתוח. מצד שני פיצולים שמובילים לעוד ועוד מסדרונות. שבת לפנות בוקר. אני היחיד במקום. יושב. הראש בין הידיים. בוהה ברצפה. קם, הולך מצד לצד. חוזר לשבת. בוהה ברצפה. הדלת נפתחת מדי פעם בגלל אחות שעוברת קרוב מדי לחיישן, או סניטר שמסיע מיטה ריקה למיון. הזמן לא עובר.
אף אחד לא אומר לי כלום. אולי אני אמור לשאול מישהו מה העניינים? את מי בדיוק? אחרי המתנה מלאת דאגות וחרדות מגיעה אלי המיילדת. זו מחדר הלידה. מגיעה עם תינוק ביד. עטוף כולו מלבד פה, אף ושתי עיניים. היא מגישה לי אותו עם חיוך רחב ואומרת בקול 'תכיר, זה אבא' ואני, בתוך הרגע הזה, שלא ככה תכננתי אותו, בתוך כל ההתרגשות וחוסר השינה והטלטלות הרגשיות, תוהה אם הוא אכן שלי. איך אני יכול לדעת? הוא בלונדיני. אני לא ראיתי אותו יוצא ואשתי בטח לא במצב שיכולה לדעת מה קורה איתה. אז מי יכול להתחייב לי? אולי היתה איזו טעות? זה לא שזה לא קרה אף פעם. מישהו יכול להציג לי הוכחה שתמחק את המחשבה הזו?
במשך כמעט 48 שעות אחר כך לא יכולתי לשבת. מילאתי משימות. זזתי כל הזמן. הייתי נרגש. בקושי הכנסתי אוכל לפה וכשאכלתי עמדתי. לא סיימתי לאכול והייתי חייב להמשיך ללכת, או לדבר, או שניהם. דיברתי בטלפון תוך כדי תנועה. דיברתי המון. עם כל איש קשר בערך. לא סתמתי את הפה. ישנתי בקושי שעתיים-שלוש בכל היומיים האלה. היה לי חם. יותר מדי דופאמין".
אילן ליברמן – חופשת לידה
הקדמה:
דיבור גברי על לידה ופוסט-לידה מסתכם לעתים די קרובות בתחרות גברית-צינית על מי ישן הכי פחות, כמה זה קשה וכד'. הייתה לי הזדמנות לנכוח בשיח גברי, אך גברי-אחר. שיח הנותן מקום גם לתחושות אחרות ולרגשות שונים ומגוונים. שיח על התהליך הנפשי העובר על הגבר, על האב הטרי, קצת לפני, קצת אחרי ואף בלידה עצמה. הזדמנות פז שאולי לא תשוב אצלי לעולם. בלי ציניות, בלי מאצ'ואיזם, עם גברים מכיוונים מגוונים; חילוניים ודתיים, סטרייטים ולהט"בים, מקצועות שונים, שלבים שונים בחיים אך לכולם היה חשוב לבטא את אותם תהליכים. וזה נחמד. נחמד מאד.
מתוך הספר:
"חופשת הלידה נחוותה על-ידי בעיקר דרך האבטלה שלי. מורה – לא רציתי להיות, כמטפל – עוד לא הוכשרתי. אמנם הייתי לעזר רב בבית אך המובטלות היתה קשה עלי ואף על אשתי. היא השלימה את כל עבודותיה האקדמיות לתואר השני, ואני ביליתי עם כרמל לא מעט. בדיוק היום אמרה לי כרמל (בת החמש) שאני צריך להיות לפעמים איתה לבד, והוסיפה (כמענה להסתייגותי) שאין זה משנה שאיתה היינו לבד שנה וחמישה חודשים. צודקת.
גני שעשועים על ימין ועל שמאל, החלפות חיתולים, הכנת דייסות, אך מובטלות. בכל הנקה התקדמנו עוד פרק בסדרה אבודים שיש בה 121 פרקים, ואכן אבוד הייתי. אבוד, קצת לפני שהתפשט אצלי הדיכאון הקליני, עם הרבה רצון טוב אך עם מעט מאוד יכולת תעסוקה. תקופה קשה היתה לי חופשת הלידה, איכשהו הצלחתי למצוא עבודה מעאפנה כמורה לנוער נושר ושרדתי בה חודשיים בקושי.
אהבתי את בתי, אוי כמה שאהבתי, ניסיתי לבכות לה, אך מנותק הייתי מדמעותי, עד שבאחד הערבים, כשאשתי הלכה לפילאטיס או משהו דומה נבקעו לי מעיינות הדמעה, בזמן ששרתי לה את 'הירח' של חיים אידיסיס –
'בירח דמותה של אמי, מביטה בי, אמא אל תיעלמי'. כאילו ביקשה ממני כרמל – 'אבא, אל תיעלם לי,' ולמרות שמאוד רציתי לעשות זאת – לא נעלמתי. נכחתי שם, במובטלות, בכאב, בעצב האינסופי, ביגון, בשאול, בצינורות הבכי והנהי שהחלו להיפתח מאליהם. 'עוד מעט, עוד קצת, בקרוב ניגאל'…
המלצות לקריאה נוספת במגזין גלויה:
- אבהוּת אל מול הקושי: דכאון לאחר לידה בגברים – ד"ר ליאור ברוך
- מקומו של הגבר בלידה – שירה היימליך
- ללמוד להיות אבא, לא "מסייע במעגל השני" – ד"ר עדי שרצר-דרוקמן
