אזהרת טריגר

Trigger Warning

התוכן שלפניך עשוי להיות קשה לקריאה ומעורר רגשות של עצב וכאב.
אפשר לבחור לדלג ואפשר לבחור לעצור באמצע הקריאה.
מומלץ להקשיב לעצמך בזמן הזה.

במקורות שונים בספרות חז"ל מובאים נימוקים המבקשים לעמוד על הגורם או הגורמים שהובילו לאונס דינה, בהיעדר אזכור מפורש במקרא עצמו. וכך, בעלי אגדה העלו מגוון סיבות אפשריות, מהן שאינן עולות בקנה אחד זו עם זו.

יש מהמקורות התולים את שורש התקלה בלאה אמנו, כגון המדרשים המטעימים כי כשם שלאה הייתה יצאנית, כך נקטה בתה אחריה התנהגות פסולה זו. יש הזוקפים את הקלקלה ליעקב אבינו, ויש גם שהסיבה לאונס מוטלת על דינה עצמה. המקורות המייחסים את המעשה ללאה מדייקים מן הרישא של הכתוב הפותח את פרשת אונס דינה: "וַתֵּצֵא דִינָה בַּת לֵאָה" (בראשית לד, א). לעומת זאת, נקודת המוצא של המקורות המשייכים את האונס ליעקב נשענת בעיקרו על המשכו המיידי של הכתוב: "אֲשֶׁר יָלְדָה לְיַעֲקֹב". מקצת המקורות הללו מעניקים טעמים שהם בעלי אופי אנכרוניסטי, התוקפים והמבקרים נקודות תורפה שהיו מנת חלקם של בני דורם של הדרשנים. דווקא משום כך, מכיוון שהטעמים הללו הם במידה ידועה סוביקטיביים ותלויי זמן ומקום, קיים מקום לעיין בהם ולבוחנם מחדש, בין היתר על רקע המציאות בת-זמננו. מקורות ספרות חז"ל בנושא אונס דינה ראויים לבחינה נוספת גם לאור ההתעניינות המחודשת בימינו בפרשות האונס המקראיות, ונוכח העיון בהם על רקע פרשנות פמיניסטית.

את עיקר דברינו נייחד לעיון בדרשה באבות דרבי נתן, וכן למקבילתה בקהלת רבה, מקורות שבהם נזקפת האחריות לאונס דינה להיותם של יעקב אבינו ובניו שרויים בבית המדרש ועסוקים בלימוד התורה. שני הקטעים מוסבים על הצלע השנייה של הפסוק בקהלת (י, ח): "חֹפֵר גּוּמָּץ בּוֹ יִפּוֹל וּפֹרֵץ גָּדֵר יִשְּׁכֶנוּ נָחָשׁ".
וכך נאמר באבות דרבי נתן:

ד"א "חופר גומץ בו יפול" וגו' זו דינה בת לאה שהיו אחיה ובית אביה יושבים ושונים בבית המדרש ויצאה לראות בבנות הארץ שנאמר "ותצא דינה בת לאה" (בראשית לד, א) מי הוא נחש שנשכה זה שכם בן חמור (אבות דרבי נתן, נוסחא ב, פרק ג, עמ' 14).

וזה נוסח הקטע המקביל בקהלת רבה:
"ופורץ גדר ישכנו נחש" זו דינה, כשהיו אביה ואחיה יושבין בבית המדרש יצאה לראות בבנות הארץ, גרמה לעצמה שיבא עליה שכם בן חמור החוי שנקרא נחש ונשך אותה (קהלת רבה, י, ח, כו ע"ד).
הדרשה באבות דרבי נתן מציינת את עובדת הימצאותם של יעקב ובניו בבית המדרש, ובה בעת יצאה דינה לראות בבנות הארץ. בחלקה השני של הדרשה בקהלת רבה מצויה ביקורת כלפי דינה, על שיצאה לכאורה שלא כדין והביאה עליה את הקלקלה. לעומת זאת, נימה זו נעדרת מן המקור באבות דרבי נתן, שאין בו כל הטחת האשמה מעין זו.
חשוב להעיר כי על פי הנזכר במקרא, יעקב שמע ראשונה את הבשורה המרה שדינה נטמאה, ובאותה עת רעו בניו "אֶת מִקְנֵהוּ בַּשָּׂדֶה וְהֶחֱרִשׁ יַעֲקֹב עַד בֹּאָם" (בראשית לד, ה). אם כן, מפשט הכתוב עולה כי יעקב ובניו לא שהו יחדיו במקום אחד בעת התרחשות מעשה האונס.

בדברינו הבאים נבקש להעמיד קריאה חדשנית של הדרשות באבות דרבי נתן ובקהלת רבה. פרשנות זו משקיפה על מוטיב שהיית יעקב ובניו בבית המדרש כמוטיב הראשי והעיקרי. כאמור, נודע הפרש בין הקטע באבות דרבי נתן, שאין בו הפניית אצבע מאשימה כלפי דינה, ובין הרושם המתקבל מנוסח הדרשה בקהלת רבה, שאינו מנער כליל את האחריות מעליה. קריאתנו מטעימה שהמכשלה תלויה הייתה על צווארו של יעקב, והוא שפרץ את הגדר, בהזניחו את בתו. יעקב מילא נאמנה את חובותיו כלפי בניו, אך לא שת לבו לבתו.
הדרשות באבות דרבי נתן ובקהלת רבה אינן מתייחסות ישירות להיבטים פנימיים הקשורים במעשה האונס גופו, אלא משתמע מהן לכאורה כי אפשר היה למנוע את האונס, לו רק יעקב היה נדרש לעולמה הרוחני של בתו, בה במידה שנתן את דעתו לעולמם של בניו.

אולם עיקר מעיינו של יעקב היה נתון לבניו הזכרים. דינה לא הייתה בקדמת תודעתו. היא נדחקה לקרן זווית, ועולמה הרוחני לא היה על סדר יומו.
יעקב או בניו לא ביקשו ליטול עמהם את דינה לבית המדרש, לא הציעו לה להתלוות אליהם, ולא ביקשו להטעימה מטעמה של תורה. שערי בית המדרש היו סגורים ונעולים בפניה, ואתר זה היה מחוץ לטריטוריה שלה.

לו הייתה שוהה בבית המדרש, לו היו פותחים בעבורה את שעריו ומזמינים אותה פנימה, היו אור התורה והשכינה שורים עליה, והאונס היה נמנע. אף היא הייתה יושבת ודורשת עמהם. או-אז, אש התורה הייתה מלהטת אף סביבותיה, והיא לא הייתה נופלת קרבן לתבערת יצרו של שכם. אותה מידת סקרנות שהייתה נטועה ואחוזה בה, אשר הֵבִיאתהּ לצאת מהאוהל ולהתהלך באפס מעשה, הייתה יכולה להיות מנותבת לאפיק החיובי של חידוש חידושים בבית המדרש.

יתירה מזו, למרבה האירוניה זו היא דינה אשר מעצם בריאתה ומהותה נוצרה זכר ונהפכה לנקבה. או-אז, מקומה בבית המדרש לצד אחיה היה מובטח, ולא היה נפקד, והייתה אף היא מרימה את קולה בשקלא וטריא, לצד אביה ואחיה.

למצער, לו היו מאפשרים לה לחצות את סף בית המדרש, לעבור את מפתנו, הייתה סופגת את אווירת הוד קדושת המקום, ומעצמה לא הייתה יוצאת לרעות בשדות זרים, לראות בבנות הארץ. לו רק הייתה שוהה בתחום בית המדרש שעה שלמדו בו, והייתה שומעת את קול התורה, כבמעמד הַקְהֵל, אפילו בלא ליטול חלק פעיל בלימוד, הייתה מתבשמת מיופי התורה ומניחוחה. לא הייתה אז היא גופהּ חפצה לצאת ולשוטט ולראות בבנות הארץ.

אותה שעה טרם עמדה היא עצמה על דעתה ועל זכותה, שאף היא רשאית להיכנס פנימה לתוככי בית המדרש וראויה היא לכך. אפילו לא לצורכי תלמוד תורה, לו רק כדי להיוועץ בחכמים, כפי שעשתה זקנתה רבקה לפניה שהלכה לדרוש את ה', לבית מדרשו של שם.

בה בשעה שֶׁהִדִּירוּהָ לדינה מבית המדרש, לא הציעו לה ולא העמידו בפניה כל חלופה ואלטרנטיבה, כשהם מותירים אותה בשממה רוחנית, ולבה חלל בקרבה. היא מֵעַצְמָהּ, בתור צעירה, לא ידעה למלא את הווייתה בתוכן ובתכלית, ובהיעדר מצברים רוחניים שיטעינו את נשמתה ושיאירו את דרכה, וּבְעוֹד האין והריק מציפים אותה – יצאה החוצה באי-מעש, נכשלה ומעדה.
הבטלה הֱבִיאוּהָ לידי שעמום, והשעמום הביא עליה, אמנם על-כורחה ושלא-בטובתה, את מעשה הזימה שנעשה בגופה. לו הייתה שרויה בבית המדרש, לו אביה היה מלמד את בתו תורה, היה אותו הלימוד גודר אותה ושומר עליה, והייתה היא נמלטת ממעשה הַתִּפְלוּת, ולא הייתה נחשפת לפיתוי שהביא רעה על בשרה. לו הייתה לנה אותה שעה בעומקה של תורה וספונה בין כותלי בית המדרש, הייתה ניצלת מהחטא שנעשה בה, והנגע לא היה קָרֵב באוהל יעקב. בהדרתה מלימוד תורה – כביכול גרמו והביאו עליה מעשה זנות וְתִפְלוּת של ממש. בני יעקב שהיו עסוקים במלחמתה של תורה, סופם שנאלצו לאחוז חרב פיפיות בידם.

לא זו בלבד שלא העניקו לדינה את האפשרות ללמוד תורה, צעירה ככל שתהיה גם לא היו באמתחתה הכלים הנאותים שיכשירוה להתמודד עם מצבי חיים משתנים ומתחלפים. אפילו דרך ארץ הקודמת לתורה, לא היה בידה; היא לא ידעה לחוש חשדנות כלפי זרים, ולא חינכוה לגלות במידת הצורך התנגדות.
בעת שדינה נאנסה היו יעקב ובניו שקועים בעיצומו של לימוד תורה. בעוד הם אפופים הילת קדושה והשכינה עומדת על גביהם, בה בשעה חולל גופה של דינה. הארת התורה חפפה עליהם, והיא – עולמה חשך בעדה. קולם היה קול ששונה והמייתה של תורה, וקולה – קול בכי וקול זעקה, קולות שלא חלף אלא זמן מועט וְהֵדֵיהֶם הגיעו לאוזניהם. אפשר גם שהשכינה נסתלקה מהם והלכה ושרתה על דינה וּבְצִלָּהּ, להיות עמה בצרתה.
הדרשות באבות דרבי נתן ובקהלת רבה פועלות להעצים את הטרגדיה הכרוכה בעצם מעשה האונס גם מכיוון נוסף. מצווה מגינה לפי שעה, ותורה מגינה לעולם (סוטה כא ע"ב). יעקב ובניו עסקו באותה שעה במצוות תלמוד תורה השקולה כנגד כל המצוות, מדובקים לכאורה בתורה ובשכינה, אולם לימוד זה לא היה בכוחו להגן על בתו של יעקב. תהייה זו מעלה את השאלה אם אולי נמצא בלימודם תערובת פסול כלשהו. אפילו זכויותיהן של שרה ורבקה שניטלו לבית פרעה ואבימלך ויצאו בָּרוֹת וטהורות, לא עמדו לה לדינה ביום עֶבְרָה, בבוא עליה, פשוטו כמשמעו, צר ואויב.

בנערותה הייתה לאה אמנו יושבת על פרשת דרכים ובוכה שלא תיפול בגורלו של עשו. עלתה תפילתה לפני המקום ונתקבלה, המנהג שהבכורה נישאת לבכור לא כובד, והיא באה בקשרי כלולות עם יעקב. לאה בכתה בלא הרף והפוגה – וסופה שֶׁבִּתָּהּ בכתה. בכייתה של האם הייתה סימן לבתה אחריה; אולם לזו שיחק המזל ולזו לא שיחק, ונשמתה של דינה כבתה בנעוריה בית אביה. לדעה אחת נישאה דינה לשמעון בן יעקב, ויש הסוברים כי דינה אשת איוב הייתה, ולפי תפיסה זו נראה שהמעשה הותיר בה את רישומו התמידי, ואף פגם באמונתה התמימה.
דינה הייתה ראש לנאנסות [ראו המדרש החדש פרי עטי: *יעל לוין, "מדרש ראשי האימהות", עמודים (681) 6 (אדר תשס"ד), עמ' 6–9; "ראשי האימהות" דרשוני, כרך ראשון, תל אביב 2009, עמ' 74–75]. לנאנסות רבות אחריה. צעקת כל אישה הנאנסת יש בה מעין צעקתה של דינה, כגון לדוגמה תמר בת דוד, אשר פרשת אינוסה בידי אמנון מגלה דמיונות לאונס דינה. קול זעקתה של דינה עודנו נשמע ומהדהד. עדיין מהלך הוא מסוף העולם ועד סופו, וצעקותיהן של כלל הנאנסות נמהלות ונבללות יחדיו, והשכינה עודנה נאלצת כביכול לומר: "קַלַּנִי מראשי, קַלַּנִי מזרועי" (משנת סנהדרין ו, ה), עד למימוש הנבואה לעתיד לבוא: "וְלֹא יִשָּׁמַע בָּהּ עוֹד קוֹל בְּכִי וְקוֹל זְעָקָה" (ישעיהו סה, יט).

הדרת דינה מבית המדרש המיטה עליה אסון אישי, ונתנה את אותותיה גם על מעגל הסובבים אותה. אונס דינה יכול היה להימנע לו אביה ואחיה היו נוטלים אותה עמהם, ומכניסים אותה בשווה אל תוך בית המדרש, לעולמה של תורה. לו הייתה דינה מכונסת באוהלה של תורה ושורה בו, פניה של תולדות עמנו – שונות היו. אולם האפשרות הזו לא הייתה נתונה לה, והמציאות הזו לא הועמדה בפניה.
ברמה הרעיונית מטעימים בפנינו המקור באבות דרבי נתן ומקבילתו בקהלת רבה, מקורות המטילים דופי והנוזפים ביעקב על שלא דאג לעולמה הרוחני-תורני של בתו, כי אם לא מציעים בפני ציבור הנשים עולם רוחני של לימוד תורה – קלקלות עשויות לצמוח מכך. תיקון פגם אונס דינה יוכל להתקיים בשלמותו רק בזמן שתתחדש המציאות של "גן עדן מקדם", בשעה שכלל הנשים יעברו את סף בית המדרש, ומידת המלכות, כהוויה קולקטיבית, תתעלה ותשתווה למדרגת זעיר אנפין. רק אז יתוקן במילואו הפגם שבו נפגמה השכינה בעקבות הנבלה שנעשתה בישראל באונס דינה, ויופג צערה.

זהו נוסח מעודכן של המאמר: יעל לוין, "כשהיו אביה ואחיה יושבין בבית המדרש", שבת שלום, 825, פרשת וישלח, תשע"ד.