פעם חשבת שהשמחה צריכה לבוא מתוך החיים. להגיע לחופה בחולצת פשתן פתוחה, שהאורחים ינגבו שקשוקה בלחם שחור. אבל עכשיו אתה מבין שזה יותר גדול ממך. שמותר לך לצאת מעצמך

אתה לבוש בחליפת שלושה חלקים. נעליים שחורות של סטיב מאדן‏, מידה ארבעים ותשע. פעם ראשונה שלך עם נעלים כאלה. לא כל כך נוח. שטוח מדי. מתלכלך מכל אבן. אבל יציב, מאוד יציב – בדיוק כמו שהמוכר אמר. אתה מסתכל לרצפה, עדין לא מעז להסתכל קדימה.

מאחוריך מתווכחים האם להוריד את הַשָּׁל או ללבוש את המעיל, אבל אתה לא באמת שומע אותם. אתה שומע ניגון שעולה ממעמקי היער וממלא את האוזניים שלך ברוך. 

האישה שעומדת לידך מסתירה את פניה. היא כל כך יפה. אתה מנסה להיזכר מה היו המילים המדויקות שרצית להגיד לה בלכתכם בדרך הזאת ואתה לא זוכר כלום. רק שואל אם חם לה מכל הפנסים האלה והיא מחייכת. מישהו אומר את שמותיכם – שמותיכם הפרטיים – ברמקול גדול. אחר כך נהיה שקט. ופתאום התחושה המוזרה הזאת, כאילו כל העיניים ננעצות בך אחרי ששפכת את המגש באמצע חדר האוכל. 

יהודי מזוקן שואל אותך איפה הטבעת ואתה ממשש את העניבה. אתה לא רגיל לעניבה, אבל זה לא יכול להיות שם. כיס. מכנסים זה מקום לטבעות. אתה מושיט את היד בביטחון ואומר משהו מתוך זיכרון קולקטיבי של יהודים באלפיים השנים האחרונות. מכוון על הזמן הזה, הקונקרטי, על העיניים הטובות שמביטות בך, על הטובה והרעה והטובה.  

מותר לך לצאת מעצמך

פעם חשבת שהשמחה צריכה לבוא מתוך החיים. להגיע לחופה בחולצת פשתן פתוחה, חופה על דרגש עץ בחצר האחורית של ההורים. שהאורחים ינגבו שקשוקה בלחם שחור, ירוקנו בקבוקי ערק. שהמחיצה תהיה עננה שברירית של עשב מתוק ואבק מריקודי הרגליים. אבל עכשיו אתה מבין שזה יותר גדול ממך. שמותר לך לצאת מעצמך; לשים שירים של עומר אדם, ללבוש חליפת שלושה חלקים, שבע עמדות של בופה, ארגזים של יין, כליזמרים מנגנים. 

כשהאין-סוף ברא את העולם הזה הוא צמצם את עצמו ליצור חלל פנוי, חלל שאתה משוטט בו עכשיו עם נעלי סטיב מאדן. קצת כמוהו, גם אתה מצמצם את עצמך. יוצר חלל פנוי לרקוד בו בזוג. מצמצם את כל הנשים בעולם לאשה אחת. מנסה לסגל דיבור כפול: אנחנו מצטמצמים. אנחנו רוקדים. אנחנו בונים עולם. זה לא כל כך פשוט.

כוס אחת פחות ביקום וכל האיפוק נגמר ברגע. כמו במפגש חמולות הנשיקות מופרכות מכל הכיוונים. אנשים רוקדים מול העיניים שלך בחוסר תיאום מגוחך. אתה מחזיק את ידה של האישה שאתה אוהב ומפלס שביל בין ההמון אל תוך הבקתה בסוף היער. 

(ירושלים, י"ט אלול ה'תשע"א)