הרב עזרא קליין במאמר לשבוע דינה המביט מתוך אחריות תורנית ומוסרית על מקומם של יחידים וקהילות ביחס לפגיעות מיניות: ״זה מה שפרשת דינה באה לשנות, יש להגיד לקורבנות: אנחנו שומעים אתכם. יש לומר למשפחות: כל פעולה עדיפה מקשר של שתיקה. יש להתמיד ולומר באופן ציבורי: ואם לא הקשבנו עד עכשיו למי שעברו פגיעה מינית – זו הבעיה של כולנו, לא רק שלכם ושלכן״.
אזהרת טריגר
Trigger Warning
התוכן שלפניך עשוי להיות קשה לקריאה ומעורר רגשות של עצב וכאב.
אפשר לבחור לדלג ואפשר לבחור לעצור באמצע הקריאה.
מומלץ להקשיב לעצמך בזמן הזה.
וְאֵין שׁוֹמֵעַ לָהּ
"ההלכה אומרת שעל אונס משלמים קנס ומתחתנים", "כנראה שזה מה שהכי טוב לך". זה מה שקורבנות אונס שומעים. וכשהם עונים – "זה לא יכול להיות, זה לא מתאר את האלימות שעברתי" – אף אחד לא שומע. אדרבה: "זה מה שכתוב בתורה". "ככה זה בהלכה".
שתי מערכות משפטיות שונות לחלוטין
בירושלמי סנהדרין (י,ב) מופיעה שאלה: "אמר רבי זעירא: מעתה אפילו נתכוון לגוזלה ולבעילה – אין זה גזלן?". הירושלמי מדבר על כפייה מינית ברוטאלית בהקשר של גניבת אדם, שדינה נידון בבית דין של עשרים ושלושה, בדיני נפשות. הרי"ד מבאר: "הגונב נפש מישראל אינו חייב עליו עד שיכניסנו לרשותו וישתמש בו." מהו "שימוש"? רבנו יהונתן מלוניל מפרש: "וישתמש בו, כלומר דהינו עימור כלומר שיעשה לו קצת מן העבודות בין קשה בין קלה". כל התעמרות – קלה ככבדה – היא "שימוש".
הרמב"ן על התורה (דברים כא,יג) קושר זאת לאשת יפת תואר ומבאר: "לא תתעמר בה… אזהרה שלא ישתמש בה כשפחה כלל… ואם נשתמש בה – לוקה". הוא מדגיש: "אין הגון לשכב עם אשה אנוסה". כל שימוש בשפחה – כל חדירה לתחומה הפרטי בלא רצונה – הוא התעמרות.
למה לא אמרו לנו את זה?
לפוסקים הללו – הרי"ד, ר"י מלוניל, רמב"ן – זו הייתה הנחת יסוד. זה היה ברור להם מעיקרא. הירושלמי לא דרש הסבר – הוא היה פשוט. אבל בגלות לא היה ליהודים היתר לדון בדיני נפשות. הדיון ההלכתי המעשי על פשעים חמורים – כמעט לא התקיים, וכשהתקיים לא תועד.
מצאתי מקרה אחד מתועד של בית דין שדן בפשע כזה – באנציקלופדיה ההלכתית "פחד יצחק" מאיטליה (חלק א, אות "אונס ומפתה", דף לא ע"ב-לז, ב). ר' יצחק למפרונטי מספר על אדם שאנס אחת ממשרתותיו בכפייה פיזית. בית הדין העירוני החרים אותו מיד. הרב מורפורגו (בעל שו"ת "שמש צדקה") כתב לו במפורש: "באשר לאיש היינו רוצים לדון דיני נפשות ואי אפשר". עולה מהדברים באנציקלופדיה שהעבירו את המקרה לרשויות הנוצריות – שכנראה יהרגו את היהודי.
שבי ≠ חטיפה
הרשב"א בחידושיו (כתובות כז,א) מבאר את ההבדל בין סוגי שבי: בכרקום של מלכות – יש 'אימת המלך' שמגנה על האישה. בכרקום של שודדים – אין שום הגנה. כמות הכוח שהופעל משנה את התייחסות הפוסקים למצבה. אבל יש כאן נקודה יסודית: שבי ≠ חטיפה. שבי הוא מצב שבו יש כוח לגיטימי (גם אם אכזרי) שלוקח נשים במלחמה. הדיון על שבויות עוסק בשאלה: כמה חזקה הייתה הכפייה הפסיכולוגית? האם "אימת המלך" מספיקה? האם לאחר זמן אצל השובה נוצרה מערכת זוגית מחושבת בעלת ממד חוקי?
אבל חטיפה? חטיפה על ידי ארגון טרור, על ידי פושע, על ידי כל מי שאין לו כוח לגיטימי – זו לא שאלה של "אונס" או "שבויה" בכלל. זו גניבת אדם. זו התעמרות. זה דיני נפשות. ויותר מכך: הרשב"א (המיוחסות לרמב"ן סימן קכה) ויביע אומר (ג אבן העזר כ, כח) פוסקים שכוח לא לגיטימי מפקיע קידושין. אישה שנחטפה על ידי כוח לא לגיטימי – לא רק שהיא לא נאסרת, אלא הקידושין בטלים ממש. מהר"ח או"ז (שו"ת סימן רכא) מחדש שרק מעצר חוקי מחיל דין שבויה, וכשם שכוח לא לגיטימי מפקיע את איסור אשת איש, כך ודאי מפקיע הוא את איסור כהונה – כל עוד לא הייתה שום השתתפות רצונית מצידה. זאת אומרת: התורה נזהרת מאוד מלפגוע ומלהחיל כללים, מצוות או איסורים, על נפגעת מחטיפה. בשפתה, ההלכה אומרת: מה שעברת אינו ניתן לכימות. וגם: לא נתיימר להחיל עלייך מצוות ולומר לך מה נכון עבורך לעשות.
אך מה קורה כשהידע הזה לא מגיע לקורבנות? כשהקרבנות לא יודעים שההלכה מבחינה ברורה בין פיתוי לאונס לגניבת אדם? אם הם שומעים רק "קנס ונישואין" – ולא "דיני נפשות"? זה דבר הרסני: הקורבן לא רק עבר טראומה. לא רק מתמודד עם הכאב. היא גם נאלצת להילחם על זה שיכירו במה שקרה לה.
"זה לא היה 'אונס' במובן ההלכתי". "זה יותר מורכב". "צריך להבין את ההקשר". ובינתיים – הקורבן לא נשמע. החוויה שלו לא מאושרת. הכאב שלו לא מוכר. והחברה אינה מתעוררת – לא לסייע לנפגע ולא למנוע את הפגיעה הבאה. והחברה הדתית שלנו מוסיפה טראומה על גבי הטראומה.
המשמעות בשטח
בסנהדרין (פו,ב) יש דיון חשוב: "'כי ימצא איש שכב עם אשה בעלת בעל' – הכי נמי כי ימצא פרט למצוי? כגון של בית פלוני דשכיחן גבייהו?" כאן מוכח: ביאה שעליה יש דיון אם היא אונס או פיתוי – מתחילה בייחוד מהסכמה, ובקשר כלשהו. כך הוכיח גם הכתב סופר (אבן העזר יז), שכל שלא נכנסו לייחוד מתוך רצון הסותר את ההלכה – אין מושג של רצון. אינוס ברוטאלי כוחני איננו רלוונטי לדיני משפחה בכלל.
זה מה ששבת דינה באה לשנות. להגיד לקורבנות: אנחנו שומעים אתכם. לומר למשפחות: כל פעולה עדיפה מקשר של שתיקה. מה שקרה לכם – זה לא "קנס ונישואין". זה גניבת נפש. זה שלילת חירות. זה התעמרות. זה פשע שדינו חמור ביותר.
ואם לא הקשבנו עד עכשיו – זו הבעיה של כולנו, לא רק שלכם ושלכן.
קונטרס מלא על סוגיות אלו זמין למעוניינים. ניתן לפנות למחבר בפרטי.
תכנים נוספים על ״שבוע דינה״:
רוצה לקבל עדכונים ממגזין גלויה?
הפרטים שלך ישארו כמוסים וישמשו רק למשלוח אגרת עדכון מהמגזין מפעם לפעם
קווי החירום לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית
שאלון זיהוי למצבי סיכון
שאלון אנונימי של משרד הרווחה שנכתב עם מומחים לטיפול
כדי לזהות את מצבך או את מצב הסיכון של בן או בת משפחה ובסביבתך הקרובה.
