״עוד פעם הוא חוזר עם חול בנעליים, שזה מוזר כי בחיים הוא לא נכנס בעצמו לארגז חול, וברכיים שרוטות שאף אחת לא יודעת להגיד לך ממה זה״. סיפור קצר מאת בלה שגיא, מתוך הספר ׳שבר ענף ירוק׳
עוד פעם הוא חוזר עם חול בנעליים, שזה מוזר כי בחיים הוא לא נכנס בעצמו לארגז חול, וברכיים שרוטות שאף אחת לא יודעת להגיד לך ממה זה, כמו בפעם ההיא שחזר עם שעון עגול ומדויק של שיניים, שחוץ מבדיקה פורנזית מעמיקה כדי לפענח חתימת שיניים לא היה מה לעשות עם זה. לא ראינו, לא שמענו, וגם שתדעי שהילד שלך אף פעם לא בוכה, מה הקטע שלו, הוא לא בא ולא מספר. נגיד, ילדים אחרים באים ומספרים, ואצלו את לא יכולה לדעת כלום.
בזמנו היא מאוד התעצבנה על הראש קטן הזה, אבל ככל שמכירה יותר ויותר את שחר שלה היא מבינה שהן צודקות במשהו, לא שתגיד להן את זה אי פעם. שחר ילד שלא מספר, ואצלו את לא יכולה לדעת כלום.
"שחר ממי, מאיפה השריטות האלה? נפלת?"
"לא אמא"
"החול זה מהחצר?"
"לא יודע… אני שונא חול"
"עם מי שיחקת בחצר?"
"לא יודע"
"מישהו דחף אותך?"
"לא יודע"
אוף, דיאלוג חירשים איתו תמיד, כאילו מרחף איזה חצי מטר מעל האדמה.
"אם מישהו יעשה לך משהו אתה תספר לאמא, נכון?"
"כן אמא, תני לי את הפלאפון שלך…"
ואז נגמר, טובע לתוך איזה משחק לא לגילו שלמד מהאחים הגדולים שלו ונעלם לה. בהתחלה נלחמה בזה, הצהירה שמה שמותר לנויה ועילאי לא בהכרח מותר לו, שהם גדולים והוא קטן, אבל הוא בתגובה הסביר לה על פֵירִיּוּת וחוסר פֵירִיּוּת, והוא היה כל כך מתוק, אז לא היה לה לב להוכיח לו שהעולם דווקא לא פיירי, ילמד את זה מתי שיגדל, למה להרוס עכשיו.
הוא רץ לספה עם הפלאפון והיא נאנחת וניגשת למטבח, הפיצול הרגיל – הם לענייניהם והיא לענייניה. איפה סומן הפיצול הזה? זוכרת שהיו לה המון תוכניות לפני שהגיע הצונאמי הזה של ההורות והטביע הכל. ברור שיש לה עבודה, והיא עושה מה שאוהבת, אם כי זה תלוי בקמפיין שהיא עליו באותו זמן, אבל פחות או יותר אוהבת, כמה האימהות שלנו והסבתות עוד יותר יכלו להגיד את זה על החיים שלהן, אבל הכל תחת ענן כבד של אשמה. כשהיא לא אוספת אותם אלא מורן היא מרגישה אשמה, למרות שמשלמת לה בנדיבות ולמרות שהילדים מתים עליה, כשהיא לא מכינה אוכל בייתי אלא קונה איזה ג'אנק במרכז העיר או מזמינה להם פיצה היא מרגישה אשמה, למרות ש, טוב זה מובן מאליו שהם מעדיפים את הג'אנק על הניסיונות שלה לתבשיל קציצות עוף טבעוניות ברוטב עגבניות. באוכל יש דרגות של אשמה – פתיתים יותר אמא גרועה מאורז, ושניצל יותר אמא גרועה מקציצות. אבל המקום בו נטע תמיד הכי אחוזת אשמה, וגם חרדה כנראה שמתגנבת תמיד על הטיקט של האשמה, זה העניין של הרגשות שלהם (שם נכנס גם כל מה שאמא שלה עשתה לא נכון), ושחר עושה לה חיים הכי קשים בעניין הזה.
נגיד עם נויה זה די פשוט, היא תמיד שמחה, גם בהגזמה, ולפעמים נטע נבהלת שמשהו לא תקין אצלה שאף פעם לא נעצבת או מעמיקה את הרגשות שלה מעבר לעליצות מטופשת. אפילו כשסבתא אינה נפטרה לקח לנויה שבוע לחזור לריכוז עצמי קיצוני, ואחרי הצומי שקיבלה בכתה בתחילת כתה ד' כי סבתא שלה נפטרה מיהרה להתרכז בבחירות לועדת קישוט. בלי לגלות לאף אחד נטע חושבת שהבת שלה קצת טיפשה. עילאי לעומתה רק כועס, כאילו פיצלו ביניהם את מצבי הרוח, אבל לפחות הם עקביים, ואפשר לדעת כשעילאי נכנס הביתה מבית ספר או מהחוג איזה יום היה לו, אם הוא בא עצבני, בועט נעליים מהרגליים והן עפות לכל עבר, מעיף את התיק לסלון או בא אדיש, זולג אל תוך איזה מסך בנינוחות. שני מצבים. עם שחר היא לא יודעת, וקצת כמו שהסייעות אומרות בגן, זה באמת מוזר, את לא יכולה לדעת אצלו כלום.
הכי קרוב לגילוי משהו על משהו היה איזה בוקר כשסירב ללכת לגן. בכה, התעקש, לא מתאים לו בכלל ונטע ישר נכנסה למוד החרדה שלה, וניסתה מלא שאלות, לתקוף מפה ולתקוף משם, אולי משהו יתגלה, ייאמר, אבל אחרי דקות ארוכות הוא אמר "אף אחד לא רוצה לשחק איתי".
נטע נכנסה לסחרור, הבהלה מדחייה היתה מצמיתה, בדיוק מזה פחדה כשעברו דירה, בדיוק על זה היו הוויכוחים הסוערים שלה ושל דני כשקיבל את העבודה בכנסת, והיה ברור שיצטרכו לעבור, ועוד לירושלים. פחדה שהילדים לא ימצאו את עצמם, שהיא לא תמצא את עצמה, אבל באופן מפתיע דווקא נראה היה שהנחיתה רכה יותר ממה שדמיינה. הקירבה למיכאל גם חידשה קשר באופן מסורבל אחרי שנים של מרחק, למרות שלא סבלה את אשתו.
לחשוב שמישהו לא ירצה לשחק עם הילד שלה, שמישהו יגיד לו משהו כזה ואולי יעליב אותו, יצרה לה גוש בבטן שקשה היה לפרק. סביב הגוש היא החלה רוקמת תוכנית, ידעה שצריך לעזור לו למצוא חברים, הוא הרי ילד מתוק, למה שלא ירצו לשחק איתו, והיא החליטה שגם היא תתאמץ ותנסה להתחבר לאימהות בגן. נטע היתה חברותית וידעה שלא תהיה לה בעיה אם תחליט על זה. היא סיפרה לדני, טעות מספר אחת, כי הוא ישר האשים אותה בהגזמות ושטויות, ומה ההיסטריה מילד בן חמש והדברים שהוא אומר, אז מחר יגיד אחרת, אבל אחרי שהתעלמה מדבריו המשיכה בתוכנית.
היא החליטה להגיע לאיסופים עם תיק שיש בו גם חטיף, שתיה ופירות, ידעה שככה יוכלו להתעכב ולא לחזור הביתה, כאילו בספונטניות, ואולי אפילו ללכוד סביבם כמה ילדים שירצו חטיף ופירות, ואז היא תרקום חברויות עם האימהות והם יתחילו לקבוע פליידייטס והכל יסתדר.
רוצה לקבל עדכונים ממגזין גלויה?
הפרטים שלך ישארו כמוסים וישמשו רק למשלוח אגרת עדכון מהמגזין מפעם לפעם
למחרת היה יום רביעי וזה היום שהיא אוספת, והיא מחליטה לתת פוש על עניין החברויות הזה. כשהיא מגיעה לאסוף שחר כבר מחכה לה. הוא יושב לבד בפינה של הספרים, מעיין באיזה ספר ברצינות כזו. למה לבד? היא מזדעקת בתוכה אבל מחייכת אליו וישר מחבקת "היי שחרי מתוקי, מה נשמע?" הוא מביט עליה במבט שאפשר להבין אותו רק כהקלה, ושוב צביטה בלב, כל כך רע לו שם? היא קוטפת את הסווצ'ר ואת תיק המיניונים ומחליפה שתי מילים עם הסייעת של הצהרון, אחרי זה לגינה הקטנה שליד הגן.
"איך היה היום שחריקו?"
"בסדר"
"עם מי שיחקת?"
שחר בוחן אותה קצת לפני שעונה, ונטע תוהה אם כבר יודע מה היא שואלת ולמה שואלת, ומה עובר על הלב שלה כשהיא עושה את עצמה סתם אדישה, מתעניינת בקזו'אל. ידו בידה, ברכות נעימה ודביקית. "אף אחד לא שיחק איתי. קראתי ספרים"
"ראיתי עכשיו כשבאתי, איזה יופי שאתה בפינת ספר, אבל קודם שיחקת, נכון?" קולה קצת עולה, נסדק, שחר לא עונה, אולי לא מבין מה זה קודם ומתי זה הקודם הזה. הם פוסעים לכיוון הספסל ונטע מתיישבת, שחר עומד לידה.
"רוצה לשחק קצת במתקנים?"
"לא"
היא מלטפת את שערו הבהיר, והוא נשען עליה, כאילו מותש, ממה הוא מותש אם הוא לא משחק שם עם אף אחד היא חושבת "רוצה אולי משהו טעים?"
עיניו נדלקות והוא מרים מבט "מה הבאת?"
היא פותחת את התיק ומתחילה ממה שבריא "יש קצת תפוחים, צימוקים…"
"מה עוד?"
"יש בייגלה…" עושה את עצמה מופתעת כשמוציאה שקית מרשרשת "וואו, מה זה כאן? יש גם תפוצ'יפס"
"יש! תביאי" הוא מושיט יד ומתיישב לידה. היא נאנחת לעצמה, פותחת לו את החטיף ולוקחת אחד. ממש התכוונה לא לגעת בזה. הם יושבים בשתיקה קלה ושחר לועס, צלילי הפצפוץ של החטיף מלווים בציוץ ציפורים ונטע מרגישה שלווה יורדת עליהם. היא מקווה שיבוא מישהו מהגן אבל לא נורא אם לא, היא אוהבת את הרגעים האלה שלהם, בלי כל שאר המשפחה. לא רבים עליה, והיא מרגישה לרגע קרובה לפשטות שבלהיות אמא (טובה), לא אחת שצריכה לבחור ולתווך, להעדיף ולהסתיר, להפריד או להשכין שלום. היא מחבקת את שחר ומלטפת את ראשו, שיערו עדיין רך ודקיק כמו התינוק שהיה, והוא מתרפק עליה בנעימות, מתמכר כמוה לשמש האביבית המלטפת.
"אמא את עצובה?" הוא שואל בפתאומיות.
"מה? לא, מה פתאום, למה אתה שואל?" וכבר דמעות דוקרות את עיניה, וחונקות את גרונה, כמו מאז שהיתה קטנה ויכלה לבכות אפילו אם המורה רק יצרה איתה קשר עין.
"את נראית עצובה" הוא אומר במתיקות קולו שמרעידה אותה בתוכה, והיא ממהרת להקשיח עצמה, להיות יותר כמו אמא שלה, אבל קשה לה והשמש הנעימה לא עוזרת לאיסוף כוחות ומצבי צבירה והיא מחבקת אותו קצת יותר חזק, נלחמת בבכי המתקרב. עברו כמעט שנתיים אבל כל פעם שמרגישה את הבכי הקרוב להתפרץ חוזר לה בדיוק אותו הרגע, הגילוי וההבנה שכבר שנה (שנה!) אמא שלה לא אומרת כלום, ומתמודדת עם כל החרא הזה לבד, שרק הילדים לא ידעו (ילדים… מתקרבים לארבעים, כן?), ושמה פאה כשהם באים ועושה הצגות שהכל סבבה, וכשהיא מגלה לה, כבר הכל מאוחר מדי, ולא נשאר כמעט זמן, אבל גם אז צריכה לשלוט בהכל בטירוף הרוסי הזה שלה, ומשביעה אותה שלא תגלה לאף אחד על המחלה, תגיד שהיה מפתיע, דום לב או משהו. נטע זוכרת איך השתוללה עליה, לא יכלה להבין אותה, איך היא העדיפה את הלבד העצום הזה ורק לא להודות שהיא חולה, שהיא חלשה, שהיא צריכה עזרה.
נטע נשלפת באחת מהמקום הזה כשהיא רואה אמא וילד מהגן מתקרבים אליהם לספסל, זו זאת המתוקתקת תמיד, עם הג'ינס היושב-טוב על התחת המושלם, גווני הבלונד המדויקים והג'יפ הלבן, אוף, פחות טוב. היא נושמת עמוק ואז לובשת עליזות קולנית "היי, מי זה מהגן?"
שחר מסתכל, לא מגיב, בסוף אומר בשקט "זה רז"
"היי רז, ואמא שלו…" היא עולצת, "רוצים קצת פירות? או חטיף?"
רז ניגש בנינוחות הזו של ילדים עם בטחון עצמי בריא ושולף ערימת צ'יפסים מהשקית של שחר.
"מה אומרים רז?" שואלת אמא שלו בטון החינוכי שאי אפשר להתווכח איתו, זה מספיק כדי שאם עד כה נטע התלבטה עכשיו היא תבין שיהיה קשה להיעשות חברה שלה, אבל מחייכת ואומרת "שטויות, שייקח בכייף, יש גם דברים יותר בריאים אם אתם בעניין". היא מניפה את שקית הצימוקים, אבל הילד מבטל אותה והיא מורידה את היד לאיטה.
"תודה" ממלמל רז.
נטע זזה קצת על הספסל כדי שיהיה מקום, ומקימה את שחר על רגליו, אבל האמא נשארת לעמוד ומעיינת בנייד שלה כשרז ממריא לו לכיוון המתקנים, מתעלמת ממחוות האוכל הבריא גם היא.
"רוצה לשחק עם רז חמוד שלי?"
שחר רק מושך בכתפיו ונצמד לגופה. היא נושמת עמוק, מתאפקת לא לקום ולגשת איתו למתקנים, מזכירה לעצמה שככה הוא רק ירגיש יותר תלותי, יותר תינוק, כמו שאמרה הפסיכולוגית של הגן, לא לעזור לו אלא לסמוך עליו. "תנסה שחר מתוקי, אולי תטפס עם רז למעלה?"
שחר שוב מתבונן בה, מרגישה שקופה בפניו, עיניו גדולות ורחבות, גופו הקטן קפוץ. היא רוצה לנער אותו, להקליל, שיהיה כמו רז הזה, למה הוא לא יכול להיות כמו רז, וכמובן ישר שונאת את עצמה כשמרגישה שצריכה להתנצל בפני האמא הזרה הזו "הוא קצת עייף כנראה, היה להם יום ארוך בגן".
ההיא מרימה מבט מהנייד "כן, כנראה", במקביל להתרפסות הנפשית הזו נטע גם מצליחה לחשוב בשיפוטיות מרושעת שההיא אמא גרועה, בכלל לא מסתכלת והילד שלה שבינתיים יכול ליפול איפשהו או להיחטף.
"נו?" היא מחייכת אליו בעידוד, לא עוזרת, סומכת, אבל קצת דוחפת אותו קדימה, הוא זז, מתקדם לאט לאט בקצב של צב שלו לכיוון רז שכבר התגלש בפעם השנייה ורץ שוב לסולם. שחר נעמד אחריו, והיא מכריחה את עצמה לא לקום ולרוץ לעזור לו עם הסולם, לא לבדוק שהרגל יציבה על השלבים, שלא יחליק ולא יתקע ולא ייבהל בחצי הדרך למעלה. פתאום היא חושבת שדחפה אותו, אולי זה גדול עליו, אולי המתקן הזה לגדולים יותר, או לאלה הבטוחים בעצמם ובגוף שלהם, כמו רז.
"נהדר איך הוא רץ הילד שלך" היא אומרת לאמא בחיוך.
"תמיד בורח לי, לא יושב דקה בשקט" ההיא אומרת, מתיישבת בספסל.
"אבל יש לו המון ביטחון, זה חשוב"
"כן, הוא כזה" יש קצת גאווה סמויה במובנות מאליה "מאז שנולד, כובש את העולם. אני שרון" היא מושיטה יד ללחיצה, ונטע לוחצת נבוכה, לא פוגשת כבר אנשים שלוחצים ככה ידיים "אני נטע, וזה שחר".
"אתם חדשים בגן, נכון?"
"כן, בערך, כאילו מאחרי החגים, כבר עברו כמה חודשים… עברנו מחולון"
"די, מי עובר לירושלים? כולם בורחים מפה…"
שתיהן צוחקות, ונטע מרגישה הקלה מסוימת כשהיא מבחינה במעקב אותו היא מנהלת כל הזמן שגם שחר מתגלש אחרי רז.
"כן, זה מה שכולם אומרים. בעלי קיבל קידום, הוא עובד בכנסת, אז לא היתה ברירה אלא לעבור לפה, לא היה ריאלי לעשות נסיעות… אבל נחמד פה, בשכונה כאילו"
"כן, השכונה נהדרת, היא אי אמיתי בירושלים" הן מחייכות ונטע מרגישה קצת התחממות, ומחפשת מהר נושא לשיחה. היא שואלת על הגן, ורכילות על צוות הגן מעבירה עוד כמה דקות. בסוף הן משתתקות, וחוזרות כל אחת למסך שלה.
בסוף אותה פגישה מסתמנת תקווה, נטע מתרגשת וקובעת איתם גם למחר, מתכננת בראש איך תבריז מהישיבה עם הסמנכ"ל כי זה יותר חשוב, שרון לא מתחייבת אבל חיובית "נראה, נזרום, מקסימום בשבוע הבא", ואפילו שחר אומר לרז "ביי" ומנפנף לו ביד כשהם הולכים לדרכם.
באוטו היא חוגרת את שחר בחיוך "נכון היה כייף?"
"כן"
"איזה כייף שרז ואתה חברים עכשיו"
"הוא לא יהיה חבר שלי מחר" הוא אומר בשקט ונטע מרגישה שכבר נגמר לה, אין כוח יותר, אז היא מתעלמת ונכנסת לאוטו, כדי לעשות את עצמה שלא שמעה את זה, ולקוות שהוא טועה. הכאב ברגל מתחיל להציק כשהיא חוגרת את עצמה ויוצאת ברוורס מהחניה, הכאב הזה שיושב עמוק איפשהו בין השרירים לשומן לגידים, באיזה מקום שדוקר מתוכה כל פעם ברגעים לא נכונים.
היא בוחרת לא לספר את זה לדני, כי יודעת שיזהה את הנואשות שלה, לא משנה כמה תנסה להסוות את זה לסיפור של "תשמע איזה קטע", והיא כבר שונאת שיודע עליה את כל הדברים האלה (פעם זה היה מה שמשך אותה אליו, כל הכרות העומק הזו, המפגש בין חוויות ילדות לנעורים באותה שכונה, באותו משבר עליה של ההורים).
למחרת היא מבטלת את מורן, חותכת מוקדם מהישיבה, ממציאה תירוץ של תור לרופא מומחה שיש רק פעם בחצי שנה, מארגנת שוב תיק, ואוספת את שחר ישר לגינה. היא רואה שרז עדיין לא נאסף, ומחכה בסבלנות בספסל ליד המתקנים, שחר יושב לידה משחק בפלאפון שלה. זה כבר ארבע ורבע כשמגיעה לגינה חבורה, יש שם כמה ילדים וילדות וכמה אימהות, ביניהן שרון. היא מנפנפת לה מהספסל ומקבלת נפנוף חזרה, החבורה נעצרת ליד ספסל אחר, והילדים נורים מהאימהות לעבר המתקנים.
"שחר, תראה הנה חברים שלך, גם רז"
שחר מרים מבט לעבר הילדים, היא רואה שהוא מנסה לא להתעניין, כמו שהיא מנסה לא להביט לעבר החבורה, והיא מפעילה שוב את השכנוע הקל שבסוף עבד בפעם הקודמת "יאללה, עזוב את הפלאפון, לך תשחק קצת, גם רז שם", אחרי מספר דקות ארוכות שחר מתרצה, משהו במבטו רואה כרגיל לתוכה, והיא חושבת שבטח גם לילד עצמו אין כבר כוח להכיל אותה, אז הוא מושיט לה בריפיון את הפלאפון וגולש לאיטו מהספסל. הוא מהסס, בוחש קצת ברגליו ברצפה ומתחיל להתקדם לעבר המתקנים. היא מזנקת וצועדת לידו, להגיע בביטחון אדיש לחבורת האימהות. רז מתחיל לטפס על הסולם, לא מסונכרן עם שאר הילדים שבדיוק מגיעים למעלה ומתחילים עוד סיבוב של התגלשות, בדיליי, כמו תמיד, הילד שלה.
"היי" היא מחייכת לשרון, ולשאר האימהות, מנסה להצטרף לשיחה בקלילות מזויפת שלמדה לסגל לעצמה בשנים שחלפו מאז הגיל ההוא, כשהיתה עולה חדשה, עומדת מבוהלת צמודה לקיר, בשמלת מלמלה לבנה וחגיגית, על ראשה סרט ורוד יפיפה, כולם רצים מסביבה, צוחקים מסביבה, בוודאי גם עליה, בשפה רועשת שהיא לא מבינה.
רוצה לקבל עדכונים ממגזין גלויה?
הפרטים שלך ישארו כמוסים וישמשו רק למשלוח אגרת עדכון מהמגזין מפעם לפעם
אחרי הפגישה הנוספת היא מחליטה לאזור אומץ ולהזמין את שרון ורז הביתה. היא יודעת שבטח יתחמקו, ואין לה הרבה ציפיות, אבל בדיוק מגיע פסח, וכולם משועממים בחול המועד, ואולי בא להם לקפוץ, "הרי הילדים משחקים כל כך יפה". שרון זורמת, והן קובעות ליום שני בשעות הבוקר המאוחרות.
נטע נכנסת למחול הטירוף המוכר שלה כשבאים אורחים, הכל נראה לה ישן, מלוכלך ולא מסודר. היא מארגנת מחדש את חדר הילדים, וקצת את הסלון, קונה פירות כי הדימוי שיש לה לבית כמו שצריך להיראות תמיד כולל קערת פירות גדולה (כשהיתה קטנה היא הרגישה שזה מה שהפריד בין בתים של חברות שלה, ישראליות, ובין הבית שלה. אצלה בבית הפירות היו במקרר, נקנים בבודדים, כל פרי היה עניין, מלווה בסיפורי הרעב מהשנים הראשונות בארץ ועוד יותר בסיפורי התורים מרוסיה, לא השפע הזה שזרוק לו על קערה עצומה מלהכיל ומתחלף כשמרקיב). דני מאוד מרוצה שהוא עובד כרגיל גם בחול המועד, היא מזהה את הלעגנות הקלה בה הוא מתבונן מהצד כשהיא נטרפת, מעיר איזו הערה צינית על כך שזה חבר של שחר שבא לבקר, לא האפיפיור, אבל זה לא משנה. טוב שהוא הולך, והיא מסיימת לשאוב אבק בסלון כך שסביב תשע כשהילדים מתחילים לבצבץ מהמיטות הכל כבר מבריק ומצוחצח.
היא קצת מתנפלת על שחר איך שהוא קם "אתה זוכר שרז בא אלייך היום, נכון חמודי? איזה כייף!"
"אני לא רוצה שיבוא לבית שלי אמא" מבטו קצת מבוהל, אז נטע מבינה שעליה להירגע מהר ולשנות טקטיקה "אבל הוא כבר בדרך, וממש בא לו לשחק איתך. תראה לו את החדר שלך"
"אני לא אוהב…"
אבל היא לא מאפשרת לו לסגור את המשפט, להסביר מה לא אוהב, כי מרגישה שתתפוצץ עוד רגע מרוב מאמצים לקבל אותו כמו שהוא, ולא יכולה יותר, חייבת לנשום. היא יוצאת למרפסת להסתכל על הנוף החדש הזה, הרבה בתים, קצת עצים, העורבים מחכים לה במרפסת ומתעופפים ממנה כשהיא יוצאת. הבדידות מציפה אותה. פתאום היא אפילו מתגעגעת לאמא שלה, לגוף הגדול והחם הזה, ההתרפקות של שבתות בבוקר, שתיהן על הספה, שרועות, ולאמא שלה מניפה יפה מסין שבטח קנתה בשוק רמלה-לוד, עוד לפני שקראו לו ככה, והיא עושה עליהן אוויר, טרום ימי המזגן בכל בית. מיכאל ברקע מנגן בפסנתר בזעם קר, ואבא שלה איפשהו, בטח עובד, כי אז אחרי שהגיעו לארץ עבד כל הזמן, גם בשבתות, הפך ממהנדס אלקטרוניקה לשומר יום ולילה בחברת חשמל. היה צוחק ברוח טובה שלפחות נשאר בתחום האלקטריצ'יסטבה. היא זוכרת איך דמיינה שתהיה מפורסמת, תהיה רקדנית או זמרת, יהיה לה המון כסף והיא תקנה להם בית, עם גינה ובריכה, אבא לא יצטרך לעבוד כל הזמן ואמא לא תצטרך להיות סייעת בגן, למרות שבמוסקווה ניהלה גן פרטי והיה לה תואר שני בפדגוגיה של הגיל הרך. היא אף פעם לא מספרת על הימים האלה לאף אחד, לדני לא צריך, כי גם הוא מכיר, הסיפור שלו לא שונה במיוחד, אבל לכל החברות הישראליות שאספה סביבה לכל אורך הדרך, לא סיפרה כלום. מרגישה כמה פאתטי הסיפור הזה, כמה לא ייחודי, כמה משעמם, כמעט גנרי. סתם עוד משפחה של עולים מרוסיה, עם הפסנתר בסלון והתקווה שיהיה טוב יותר. אבל נהיה, בסוף באמת שנהיה, אבא התחיל לעבוד בחברת כח אדם שסידרה לו עבודות זמניות במשרדי ממשלה, הוא הרוויח פחות ממה שהרוויח כשומר ועם פחות זכויות סוציאליות אבל לפחות לתפיסתו זכה חזרה בכבוד שלו, ואמא נהייתה מנהלת גן ברשת חינוך רוסית, שדווקא מאוד העריכה את הידע הפדגוגי משם. היא ומיכאל נהיו ישראלים, כל כך ישראלים שאף אחד מהילדים שלהם לא יודע מילה ברוסית, וסבתא אינה וסבא אלכס נאלצו לשבור שיניים כדי לדבר עם הנכדים בעברית הקלוקלת שלהם.
המחשבות שוב נודדות לגילוי, הביקור ההוא שהעזה לשאול אם הכל בסדר. שאלה את אמא שלה וקיבלה התחמקות ושינוי נושא, אז החליטה לתפוס את אבא שלה לבד, תמיד ליד אמא הוא שתק ונתן לה לדברר את שניהם, בלעדיה הוא נראה אבוד כשנטע תקפה אותו בכורסא שלו מול החדשות ברוסית "מה אתם לא מספרים לי? מה יש? זה עניין של כסף? מה?"
ואבא שלה, האיש השותק והלבבי הזה, שתמיד הניח יד כבדה וחמה על ראשי הילדים, למרות שהתקשה להחזיק איתם שיחה של יותר ממשפט, ולפעמים התבלבל וקרא לשחר תום או לעילאי שחר, התחיל לבכות מול עיניה. הוא קרס לתוך עצמו, מתייפח, ונטע עמדה שם המומה בטוחה שמשהו נגמר, היא עוד לא הבינה מה, אבל היה ברור שהאסון כבר קרה. היא צדקה כמובן, כי אחרי שאבא הצליח לספר לה והיא התעמתה עם אמא, גם גילתה שלא נשאר עוד הרבה זמן כדי להתחשבן על זה, כדי לכעוס, או כדי להציל.
הביקור של שרון ורז עובר בהצלחה יחסית באותו הבוקר. היא משתדלת לשלב בין צימוקים וממתקים באופן סביר, היא משכנעת את הילדים לבקר בחדר של שחר ו"למצוא מה לשחק ביחד", ואפילו שורדת עוד שיחת חולין עם שרון, מזל שיש בחירות בקרוב ואפשר לצקצק על המצב ולקוות לשינוי הפעם (כמובן ששתיהן מתבדות בבחירות האלה, ולפחות בעוד מערכת בחירות אחת קדימה, אבל אז כבר יש לשרון דאגות אחרות על הראש ולא אכפת לה מפוליטיקה ומהמצב).
אחרי הביקור הזה, שעליו היא לא מצליחה להתאפק ומספרת לדני בערב בפרטי פרטים, הן קובעות עוד כמה פעמים. נטע מרגישה שאין לה הרבה במשותף עם שרון, אבל משתדלת עבור בנה, והוא מצדו, כנראה משתדל מאוד עבורה. אחרי כחודש נטע כבר מסתובבת ומכנה אותם חברים באגביות, בכל הזדמנות שיש לה. דני עוקב מהצד וברגע אחד, אחרי שיחה קצרה במפגש מקרי בשבת בבוקר עם אמא אחרת מהגן, הוא מושך אותה הצידה במרפקה ולוחש "די עם זה כבר".
נטע מופתעת "על מה אתה מדבר? מה קרה?"
"את כל הזמן חופרת לכולם כמה רז חמוד וכמה הוא חבר של שחר"
"נו ומה?" היא מתעצבנת, אבל תחושת הבטן הזו שמפעפעת בה כל פעם שדני צודק במשהו מתחילה להטריד גם הפעם "את מגזימה ובסוף מישהו ייפגע"
"מי ייפגע? מה יש לך? תמיד רגשי נחיתות? אולי די כבר עם זה, הם באמת חברים, תשאל את הילד"
"לא דיברתי על הילד…" דני ממלמל לעצמו. הוא משתתק אבל פניו מדברים והיא שונאת כשהוא ככה, אז היא מתעצבנת "שחריקו, בוא רגע, בוא לכאן שנייה"
"תפסיקי עם השטויות, את משגעת את הילד"
"תפסיק לקרוא לו הילד" היא רושפת, שחר מגיע לאיטו, כרגיל באיטיות המנומנמת שלו, מחזיק כדור שמסרב לשחרר כדי לשחק בו "מה אמא?"
"בוא חמוד" היא מנסה לווסת את הקול המתוח שלה, כורעת מולו להיות בגובה העיניים "תגיד שחריקו, נכון שרז הוא חבר שלך? חבר באמת?"
שחר כמו תמיד, מרגיש יותר את הרגש הסמוי מאשר את הרגש הגלוי, המזויף, וקצת נרתע אחורה מלפיתתה של נטע "לא, הוא לא חבר שלי" וכדי להוסיף הבהרת מלח על הפצעים כזו הוא חורץ "הוא לא משחק איתי בגן, הוא גם אומר לכולם שהוא לא חבר שלי ושאמא שלו מכריחה אותו לקבל את השונה", קולו מתרסק מעט, "ושאני מוזר".
נטע משחררת אותו לדרכו והוא מדדה, ידיה נשמטות, גלים של כאב עולים בבטנה ולבה, הכאב החד ברגל במקום ההוא כמעט מפיל אותה לאדמה, היא מנסה ללוש אותו מתוך רגלה, אבל הוא נחוש לנקר מתוכה. דני, שעוקב אחרי הכל כמה צעדים מהם, חוזר לעצמו. הוא מתקרב אליה בעדינות הזו ששומר לרגעים האלה, ההתרסקויות של אשתו, לרוב על דברים ממש קטנים ומטופשים (חוץ מההתרסקות הגדולה כשגילתה שאמא שלה חולה בסרטן כבר שנה ולא מגלה לאף אחד). הוא מרים אותה מקריסתה על הדשא ומחבק אותה, היא לא מתנגדת כי נגמר לה כל החמצן בגוף "די, נטקה, חווטיט" תמיד ברכות יוצאת לו הרוסית, במבטא הישראלי שסיגל לעצמו, אבל זה עוזר לה להירגע "גם אני הייתי ילד כזה, את זוכרת… לא היו לי חברים ולא סבלתי מזה, הייתי אלוף בלנצח את עצמי בשחמט, ותראי אותי היום". האירוניה העצמית גורמת לה לחייך מבעד לדמעות החונקות "מה היום? גם היום אין לך חברים אתה!"
"יש לי אותך, ואותם" והוא מחווה את ידו לעבר המתקנים, שם נויה מחבקת חזק חזק את שחר וקוראת לעילאי שיחזור מאיזה מירוץ מטורף סביב המתקנים, ועילאי מציית תמיד לאחותו אז הוא חוזר בריצה. הוא מושיט יד לאחיו, נויה מצדו השני ושחר, פז שערו מנצנץ בשמש, נותן יד אחת לכל אחד מהם והם מתחילים לנדנד אותו באוויר. הרוח הירושלמית הנעימה של לפנות ערב גם כשמריחים את הקיץ מבדרת את שיערה, והכאב ברגל מתחיל להתעמעם כשהיא שומעת את שחר מתגלגל בצחוק המתוק שלו, שיכול לשבור כל לב ולאחות אותו מחדש.
רוצה לקבל עדכונים ממגזין גלויה?
הפרטים שלך ישארו כמוסים וישמשו רק למשלוח אגרת עדכון מהמגזין מפעם לפעם
שירים על הורות וחוויות ילדות במגזין גלויה:
- תפילה לבת הנכנסת לגן הילדים – אביב גרוסר
- עשרה לשתיים – ד"ר בלה שגיא
- מילים שיודעות – ד"ר סמדר פלק פרץ
- בבוקר – גיא עינת
- חרם – טלי כהן שבתאי
- טביעה איטית מאוד – רות קינן
- הפסקה – איה בר אוריין
- אחרי מות – אילת ויל נבנצל
- מקשיב לילדי – יהורם גלילי
- שיעורים באהבה – ד"ר סמדר פלק פרץ
