מיצב וידאו־ארט לצד טקסטים ועבודות פסיפס מיטיבים להמחיש את הסיטואציה שבה המתגיירת טובלת במקווה לעיני גברים־דיינים
"אבל למה כשהיא טובלת נמצאים שם גברים?" האישה שעמדה לידי כשהתבוננתי במיצב הטבילה לא הבינה. הסברתי וראיתי בפניה את אותה הבעה שהייתה נסוכה על פניי כשנודע לי עניין טבילת הגיורת בפני דיינים־גברים: הלם, פלצות וחוסר אמון.
“ואם זו הייתה אשתו, גם אז הוא היה מסכים שהיא תטבול בפני גברים?“
השאלה שלה ממשיכה להדהד בי גם אחרי שיצאתי מהתערוכה.
חלוק אחד ושלושה גברים
התערוכה "מעשה באישה וחלוק", שהוצגה בבית האמנים בתל אביב, היא פרי יוזמתה של הקולנוענית נורית יעקבס־ינון, באצירתה של רז סמירה. התערוכה מוצגת בחלל מלבני וסגור, כשעל קירות החלל מוצגות תמונות פסיפס עשויות מסקינגטייפ שיצרה האמנית הילה קרבלניקוב־פז – יצירות המתארות את תהליך הטבילה של הגיורת. בעוד שהמיצב הוא מימי ומטושטש, הרי שעבודות הפסיפס הן צבעוניות, פרטניות ודחוסות. כל ממד בדרכו ובסגנונו מוסיף לאווירת הקושי שעולה מהתערוכה.
המבקרים במקום רואים למול עיניהם את מיצב הווידאו־ארט של נורית יעקבס־ינון – תיאור גדול ממדים של אישה צעירה הטובלת בפני בית הדין – והם חשים קטנים לעומת המיצב הגדול, בדומה לטובלת אל מול הדיינים.
"מעשה באישה וחלוק". שם תמים לתערוכה. כמעט כמו אגדת ילדות. אישה אחת וחלוק אחד ושלושה גברים ושאלה אחת גדולה ומרגשת שתשנה את חייה של האישה – האם היא תתקבל לחיקו של העם היהודי. חיק הנדמה במיצב כקר, ביורוקרטי וגס. החלל הגדול והאטום מגביר את הרצון להימלט מהמקום לעולם שבו מצוקתן של הגיורות אינה נשמעת ואינה נראית. תחושת המחנק מלווה אותי כצופה ואינה מרפה. זהו בעיקר מעשה באישה שבתוך החלוק – זו שאמורה להימצא ברגע מכונן של חייה.
מים ודמעות
הסרטון כמעט מונוכרומטי – צבעים מימיים, מתכתיים, קרים. הדמות שטובלת הופכת מטושטשת יותר ויותר. כשהמצלמה עוקבת אחריה בתוך המים עולה ומתגברת שוב תחושת החנק, המצוקה. החלוק מסתיר את גופה והיא נראית כמעין סחבה אנושית. בעיית הצניעות אינה נובעת רק מכך שגופה נחשף בפני גברים, אלא מהמצב הבלתי מתחשב שהיא נתונה בו. אישה אחת, שגורלה טרם נקבע, שהחלטת הדיינים תשפיע על כל מהלך חייה, אל מול שלושה גברים העומדים מעליה. הם הדין, הם שמצויים במקום גבוה ובטוח. היא שגורלה מוכרע, למטה, במים.
יעקבס־ינון בוחרת כמה נקודות מבט לתיאור הסיטואציה. לעתים תתמקד המצלמה בטובלת, לעתים תצולם הסצנה מנקודת המבט של הרגליים – רגלי הדיינים העוזבים את המקווה, רגלי הבלנית, רגלי הטובלת המציצים מבעד לחרך לאחר שטבלה והן נוטפות מים. כמו דמעות. כשהטובלת יורדת למקווה, מצולמת הסצנה מנקודת המבט הנמוכה שלה. היא יורדת לאיטה בעוד המצלמה עולה אל הדיינים, שעיניהם אינן גלויות. מעקה המתכת של המקווה מסתיר אותן.
אחרי הטבילה הארוכה במים עולה האישה ומחבקת את כתפיה בהצלבה, על מנת לשמור על צניעות כלשהי, ומברכת. אז עולה מבטה מעלה, אל הדיינים המביטים בה. היא אינה נושאת מרום עיניה ואין כאן כל תחושה של התרוממות נפש. נהפוך הוא. מבטה הפגיע מרעיד את הלב.
מגיירת את הנשים
מנגד, בקיר ממול, מופיע "מדרש הגיורות" שכתבה רבקה לוביץ. קולות נשים וגברים נשמעים בחלל. לצד המדרש מוצגים דבריהם של שלושה רבנים בעניין טבילת הגיורות – הרב דוד סתיו, הרב חיים דרוקמן והרב בני לאו.
רק אחרי כמה דקות אני מבחינה שבעודי קוראת את המדרש ומאזינה לדבריהם, אני עומדת על חלק נוסף של המיצב – דמותה של הטובלת ששבה ועולה מהמים. אחרי טבילתה היא מישירה מבט אליי. זהו החלק היחיד במיצב שבו הטובלת מישירה מבט אל הצופה; לרגע אני נבהלת, הרי דרכתי על אדם שמביט בי. ברגע שלאחר מכן אני מבינה. אנחנו לא רואים אותן. הן בעולם שאין לנו חלק בו. הן מרגישות דחויות ומושפלות ואנו, שלא פוצות פה, שותפות להשפלתן.
מדרש הגיורות של רבקה לוביץ מופיע על מסך והאותיות המרכיבות אותו נעלמות. לאט לאט הן נמחקות כאילו באו המים ומחקו את הדברים. מי הטבילה מוחקים את דבריה של הגיורת. מעלימים את קולה. אמנם במדרש "הסוף טוב": דבריה של הגיורת, כי מפאת צניעות היא אינה יכולה לטבול בפני גברים וכי היא ממשיכת דרכה של שרה אמנו, המגיירת את הנשים, בעוד אברהם מגייר את הגברים – הדברים הללו מתקבלים על לב הדיינים שבמדרש המומצא של לוביץ. המים אם כן הם המים המחיים. הם אינם רק המים המוחקים את זהותה וגאוותה של הטובלת (באזכור למים במסכת סוטה), אלא הם יכולים להיות מים חיים, מי תורת חיים. אילו רק היו הדברים כפי שהם במדרש.
יש מה לעשות
כאמור, לצד המדרש מופיעים מונולוגים של שלושה רבנים המתייחסים למעמד הבעייתי של טבילת הגיורות בפני בית הדין. מעניין לבחון את הדברים מנקודת מבטה של הגיורת – מי בוחר להתייחס אליה ואל מצוקתה. מי בוחר להתייחס אל הדברים כאל מצב קשה ומביך ומי בוחר שלא לראות כל בעיה בעניין, הרי אין גיורת שהתלוננה. ויתר על כן – לעתים החלוק הרטוב צנוע מבגדיה של הגיורת הבאה בפני בית הדין. נקודת מבטה של האישה נאלמת. גם מי שמסכים כי זהו מצב קשה ועדיף היה למצוא דרכים חלופיות אינו מוכן להציע אותן.
נקודת המבט הרבנית היא אולי הנקודה המתסכלת ביותר בתערוכה. לא רק מפני כבודן, צניעותן – הפיסית והנפשית – ופגיעותן של הגיורות, אלא משום שיש כנראה מה לעשות. בספר המצוין המלווה את התערוכה מופיעה תמצית דבריה של הרבנית עו"ד מיכל טיקוצ'ינסקי, המציגה את האפשרויות ההלכתיות הפתוחות בפני מי שירצה לשנות את המצב הקיים ("והאשה מטבלת את האשה – טבילת אשה לגרות בפני בית דין", אקדמות כא 82־65 [תשס"ח]). בקהילות ישראל היו שנהגו שדיינים עומדים מחוץ למקווה ורק מאזינים לברכת הטובלת והיו שהרחיקו מחוץ לשטח המקווה בכלל. בשאלת המצב הראוי במדינת ישראל הציע הרב וולדנברג ז"ל כי אין לדיינים להיכנס לשטח המקווה (כפי שנהג הרב עוזיאל ז"ל בסלוניקי). למרבה הצער, דעתו נדחתה.
בנוסף לדבריה של טיקוצי'נסקי, מביא הספר קולות מחאה נשיים העוסקים בתופעה – ח"כ ד"ר עליזה לביא מציגה את חשיבותה של התערוכה בהעלאת הנושא הכאוב על סדר היום הציבורי תוך קריאה לשינוי המצב הקיים. רבקה לוביץ מביאה את "מדרש הגיורות" במלואו, וממנו עולה קול מחאה וקול של ריפוי ותיקון אפשרי. רז סמירה, נורית יעקבס־ינון, קציעה אלון ואמילי ד' בילסקי עוסקות באמנות מגדרית, באמנות מחאה ובהקשר הייחודי של מצבן של הגיורות בחברה הישראלית. הספר עוטף את התערוכה ומהווה קול של נחמה ואופטימיות – הנה כי כן ניתן לעשות ולשנות.
לנשום מחוץ למים
כוחה של התערוכה הוא בפנים שהיא נותנת לגיורת. זו אינה "גיורת" אלא אדם ספציפי, נרגש ורועד. הקול המטלטל ביותר בספר גם הוא הקול האישי, קולה של ח"כ לשעבר אורית זוארץ, שמתארת את חוויית הטבילה שלה יחד עם אמה, בעודה ילדה צעירה:
"אמי אותתה לי שהגיע תורי להיכנס למים. התבוננתי בפחד באותם גברים לבושי שחורים, דבריה של אמי הדהדו בראשי וחזרו על עצמם שוב ושוב: 'אם לא תעשי מה שהם יגידו, ייקחו אותך ממני ואותי יגרשו'. צעדתי פנימה… עד שהמים כיסו את גופי והכותונת שלי החלה להתרומם. נאבקתי בכותונת כי לא רציתי שהרבנים יראו אותי ערומה ואז נתבקשתי לטבול. לא הבנתי מה הם מבקשים… אמי משכה אותי פנימה עמוק לתוך המים. התנגדתי. לא הבנתי למה היא מנסה להטביע אותי… חוסר היכולת להתנגד, והחרדה מגזר דינם של הרבנים שעמדו כל הזמן למעלה, בוחנים, מתבוננים, ולא מפסיקים למלמל. תם הטקס. הרגשתי מותשת. אמי הסתכלה עליי והרגיעה: 'הכול בסדר, עכשיו אוכל להישאר, לא יגרשו אותי'".
רק ביציאה מהתערוכה חשתי גם אני שאני נושמת שוב. כבכל חג שבועות ודאי נשמע גם השנה על מצוקת הגרים והגיורות. 75 אחוזים מכלל המתגיירים הינם נשים – עמנו עמן ואלוהינו אלוהיהן. התערוכה זועקת לראשונה בציבוריות הישראלית את זעקתן של הגיורות. זעקתן מוטלת על כתפי כולנו והמעשה הנדרש לא בשמים הוא. כי הוא קרוב אלינו מאוד. כה יעשה ה' לכולנו וכה יוסיף.
פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ"ג אייר תשע"ג, 3.5.2013
לכל המאמרים שעוסקים במעשה באשה וחלוק במגזין גלויה >>
רוצה לקבל עדכונים ממגזין גלויה?
הפרטים שלך ישארו כמוסים וישמשו רק למשלוח אגרת עדכון מהמגזין מפעם לפעם
***
המלצות לקריאה נוספת במגזין גלויה:
- "והאשה מטבלת את האשה": טבילת נשים לגיור בפני בית דין – הצעה לבחינה מחודשת – הרבנית ד"ר מיכל טיקוצ'ינסקי
- מעשה באישה וחלוק – נורית יעקבס-ינון
- מדרש הגיורות – טו"ר רבקה לוביץ'
- לטבול בעיניים עצומות: מערך המקוואות בישראל – מיכל אחרק-ויין ואיילת סימן
- טבילה בחלוק מחמת בושה – הרבנית ד"ר מיכל טיקוצ'ינסקי
- על חוויית הטבילה – מונולוגים מתוך 'כל אחת לגופה', ספרה של אלה קנר
- מקווה בימי קורונה – מעשיות ואחריות – הרבנית שרה סגל-כץ והרבנית ד"ר חנה אדלר לזרוביץ'