מאין ידע רבי נחמן כי התחברות של שני דברים הוא על ידי ניגון ושיר? על תפקידה של מוזיקה בחתונה לפי רבי נחמן.

מדוע אנשים נצרכים למוסיקה בתחנות דרך משמעותיות בחייהם? יש הרואים במוסיקה אמצעי לעשות שמח בשמחותיהם, ובהקשרים אחרים – דווקא להשרות אווירה כבדה; יש הרואים בה אמצעי לבידור, לפיזור תשומת הלב, לגמילה ממבוכות; יש שהיא מבקשת להזכיר  – לחבר להקשרים אחרים ולדמויות שנעדרות בגופן מן האירוע ואנחנו מבקשים להנכיחן באמצעותה, ויש שהיא פונה אל גופיהם של הנוכחים, מרקידה, מקפיצה או מרטיטה אותם.

קריאה ברבי נחמן

קריאה קשובה ואטית בתורה קצרה של רבי נחמן מברסלב תשפוך אור על תפקידים נוספים שיש לניגון. בקטע זה מדבר רבי נחמן על תפקידה של המוסיקה בחתונה, אך לאחר עיון בו אציע לחשוב על השתמעויותיו של הקטע הזה גם לגבי התרחשויות משמעותיות נוספות.

ר' נחמן מברסלב, ליקוטי מוהר"ן ח"א רל"ז

עִקָר הניגון והכלי שיר הביא לוי לעולם, כמובא בזהר (שמות דף יט.) שעִקָר הנגון מסטרא דלואי. וזה שאמרה לאה "הפעם ילוה אישי אלי" (בראשית כט), שעתה הפעם שנולד לוי, שעל ידו בא בחינת הנגון וכלי שיר לעולם, הפעם ילוה אישי אלי בודאי, כי התחברות שני דברים הוא על ידי נגון וכלי שיר, והבן. וזה בחינת כלי זמר שמנגנין על חתונה.

הדרשה פותחת בקביעה:

עִקָר הניגון והכלי שיר הביא לוי לעולם,

רבי נחמן יוצא מהנחת היסוד הפונקציונלית הקושרת את הלויים לתפקידם כמשורר המקדש,^[1] והוא עובר לקביעה מהותית יותר הקושרת את המוסיקה לשבט לוי.

כמובא בזהר (שמות דף יט.) שעקר הנגון מסטרא דלואי. [="מצד הלויים"].

אמירה זו כבר אינה תלויה בנסיבות היסטוריות – עמידת המקדש על מכונו – אלא יש בה קישור פנימי ומהותני בין 'עיקר הניגון' – כלומר גרעינו הפנימי של הניגון, ל"צד הלויים", כלומר למהותם, ל'בחינתם' בלשון השכיחה אצל ר' נחמן.   

וזה שאמרה לאה "הפעם ילוה אישי אלי" (בראשית כט), שעתה הפעם שנולד לוי, שעל ידו בא בחינת הנגון וכלי שיר לעולם, הפעם ילוה אישי אלי בודאי,

אחרי הדילוג מן ההנחה התפקודית – לויים קשורים לשירה – אל הקביעה המהותית, שיש קשר פנימי בין שבט לוי לבין הניגון, מתחולל כאן דילוג נוסף – מהמהות החבויה בבני שבט לוי כולם – "מסטרא דליואי", אל לוי, אבי השבט. לוי הוא אבי כל תופש כלי שיר וניגון בישראל.

ולא זו בלבד, מדובר כאן בלוי הרבה לפני שהפך לאבי השבט, סמוך להולדתו, כשניתן לראשונה שמו על ידי אמו, לאה. כשנולד ללאה בנה השלישי, אמרה: "עַתָּה הַפַּעַם יִלָּוֶה אִישִׁי אֵלַי כִּי יָלַדְתִּי לוֹ שְׁלשָׁה בָנִים" (בראשית כט, לד). אפשר שאמירתה או תקוותה הנחרצת הזאת נשענה על צרכיה הפיזיים של אם לשלושה עוללים. כך דורש חזקוני שם את הנחתה-ציפייתה של לאה: "עד עכשיו הייתי מנהלת שני בני בשתי ידי ועכשיו שנולד לו בן שלישי יצטרך אישי לסייע לי לנהלם".

שלא כחזקוני, המתמודד כאן עם קשייה הרגשיים או המעשיים של לאה אמנו, רבי נחמן נזקק לעניינה של לאה כדי לומר דבר על כוחו של ניגון. ללאה מיוחסת בדרשה זו רוח הקודש, כלומר ראייה על-זמנית של התינוק שאך זה ילדה. כיוון שצפתה (ושמא שמעה את בכיו והמהומיו המוסיקליים…) קלטה בחושיה כי התינוק הזה יהיה קשור באופן עמוק למוסיקה. רבי נחמן קובע כי מכיוון שראתה שהתינוק הזה מביא את עיקר הניגון לעולם, היא תלתה בו את התקווה והאמונה שהוא שיקרב סוף סוף את לבו של אישהּ אליה – "הפעם ילוה אישי אלי בודאי".

ומה הקשר בין ניגון ובין ליווי והתחברות? –

כי התחברות שני דברים הוא על ידי נגון וכלי שיר, והבן.
וזה בחינת כלי זמר שמנגנין על חתונה.

האישוש היחיד לקביעתו של ר' נחמן מובא מן המנהג הרווח בימיו ובימים אחרים, בקהילתו ובשאר קהילות ועמים. הקביעה העולה מכאן היא שהנגינה בחתונות נועדה לחבר חתן עם כלתו, שכן ברקע מהדהד ליוויו המיוחל של יעקב אל לאה.

מאין רבי נחמן יודע?

מוקד הדרשה וחידושה מצוי במשפט "כי התחברות שני דברים הוא על ידי נגון וכלי שיר". רבי נחמן אינו מנמק את הקביעה הזאת. הוא גם אינו מעגן אותה בסימוכין לא מכתובים קדומים ולא ממקורות מאוחרים, לא מפסוקים, לא מן התורה שבעל פה ולא מתורת הסוד.

דווקא בעמידתה של הקביעה הזאת, שעליה נשען הקטע כולו, כך – עירומה מנימוק ומאסמכתא, יש כוח סגנוני, ושמא יותר מסגנוני. הרי לוז סוגת הכתיבה הדרשנית הוא הריבוד וההסתמכות בדרכים ישירות או נפתלות על הנדבכים הטקסטואליים הקודמים. על כן צועק היעדר הביטויים 'שנאמר', 'דאיתא' וכדומה. מהו מקור הידע של ר' נחמן בדרשתו על הניגון?

נראה לי כי הידע הבסיסי הזה שלו בא מחווייתו הישירה. מדורו של רבי נחמן מצויות עדויות על עבודת ה' דרך הניגון. ישנן מסורות מוסיקליות עתיקות המייחסות ניגונים אחדים לרבי נחמן עצמו. נראה כי כמו צדיקים חסידיים חשובים אחרים בני דורו בערך – ר' שניאור זלמן מלאדי ור' לוי יצחק מברדיצ'ב –רבי נחמן עצמו היה מלחין. על כל פנים שירת ניגון היא חלק מעמידתו נוכח ה'.

"שני דברים" – ארבע קומות

כוחו של ניגון לחבר בין שניים ויותר משניים בא לביטוי בשירה בציבור. מן הסתם, אחד מתפקידיו הפשוטים של הניגון בעדת החסידים היה עצם 'לישתם' והפיכתם לחבורה אחת. חסידים עובדים את ה' בניגון לא רק בעת התפילה אלא גם ליד ה'טיש'^[2] של הרבי ובסעודות השבת והחג הביתיות. כשם שלגימת ה'משקה' – כוחה יפה לקרב לבבות, כך מי שנוטל חלק בשירה משותפת כזאת חווה את כוחו המלכד והמחבר של הניגון.

אך נראה שרבי נחמן אינו מדבר על הזמנת הכליזמרים לחתונה רק כדי ללכד את הקהל או את המשפחות שהיו עד כה זרות זו לזו, לכדי הוויה משותפת אחת, אף שגם זו מטרה נצרכת ונאה.

הדיוק במילות הדרשה יעמיד אותנו על כך שר' נחמן מדבר אולי בהתחברות שניים דווקא ולא רבים. אותם 'שני דברים' היו מצד אחד, לאה ויעקב, ומצד שני, כנראה, החתן והכלה. מכאן – שהמטרה הנעלה יותר להזמנת הנגנים לחתונה היא לחבר בין בני הזוג העומדים לכרות ביניהם ברית אהבה ודבקות. הניגון המכוון הוא הדבק שעשוי לאחותם.

כאן אעיר כי בכמה הזדמנויות לימדתי תורה זו בפגישתי עם זוגות שעמדו לפני נישואין, והתייעצו עמי לקראת עיצוב המוסיקה בחתונה. הטעמה זו של רבי נחמן הייתה מקור השראה להשקעת זמן, למרות הלחץ ועומס ההחלטות הנופלות על כתפי בני הזוג, בבחירת שיר, לפחות שיר אחד, שיחבר את לב החתן ללב הכלה, ברגע המפגש שלהם תחת החופה או ברגעי הצעידה אליה.

על גבי המסד החברתי של כוח הניגון המלכד את הרבים, ועל הקומה הזוגית-אנושית של תרומת הניגון לדיבוק החתן והכלה זה בזה, אפשר וראוי להציע גם קומה גבוהה יותר – קומה קוסמית רוחנית: החתונה היא אירוע אישי משמח לחתן ולכלה, לשושביניהם ולאוהביהם. אולם כריתת ברית כדת משה וישראל נושאת גם משמעות דתית-לאומית עמוקה, שאדוותיה מתרחבות הלאה, מעבר להתרחשות הפרטית המסוימת. על כן המשמח חתן (ואני מוסיפה: וכלה) נחשב כמי שבונה אחת מחורבות ירושלים (על פי ברכות ו ע"ב).

מעל לכל אלה נוספת בתפיסה הקבלית והחסידית גם המשמעות התיאורגית של החתונה והזיווג: הזוג האנושי, זכר ונקבה, מגלמים את פני הזכר והנקבה הקוסמיים – הקדוש ברוך הוא ושכינתו, ובכריתת הברית ביניהם ובהתחברותם הם גורמים לזיווג בתוך פניה השונים של האלוקות ולייחוד קוסמי בין הבורא לנאצליו ונבראיו.

קול – ניגון ללא מילים

הזוהר מציג מערכת מושגים מתחום ההתבטאות והתקשורת, הבאה לבטא, בין היתר, את היחסים שבין א-לוהים וברואיו. מערכת זו כוללת מחשבה, רוח, קול ודיבור.  על פי הזוהר, הדיבור, המימוש העשיר של המערכת במילים מדויקות, קרוב יותר להוויה התחתונה ומרובת הפנים של הברואים. ואילו הקול הוא כללי וגולמי יותר, ועל כן קרוב יותר אל האלוקות. כאן אני מציעה לתרגם את הקול לניגון נטול המילים. הקול, הניגון, גבוה מן הדיבור, וקרוב יותר אצל המקור האחדותי של כל היש.^[3]

ייתכן שיש קשר בין אינטואיציה זו לבין החידוש הגדול ביותר שחידשה התנועה החסידית באשר לניגון. אכן, שירה וניגון ליוו את עם ישראל לדורותיו, החל ממשה ומרים על הים, דרך דוד והמשוררים במקדש ועד הפייטנים בכל תפוצות ישראל. אלא שכל אלו השתמשו בשירה ובנגינה כבת לוויה טפלה למלים, שהן עיקר העולם ותשתיתו. הרי כתבי הקודש פותחים בסיפור בריאת עולם ומלואו באמצעות מלים, ובאותו אופן המשיך העם ויצר במילותיו הוויות חיים והוויות תורה. רבי נחמן וצדיקים חסידיים אחרים מראשית החסידות חידשו שאף הניגון הערום ממלים עשוי לשמש כלי בעבודת ה'. בצד התפילה הסדורה במלים עבריות ובצד תפילות התחנונים בכל לשונות היהודים הכירו חסידים אלו גם תפילה שאינה כבולה למלים. המלים המפרטות הולמות את הרצון לדייק את הכוונה, לחדדה ולהבדיל בין קודש לחול, אך הניגון ללא מלים עשוי להיות השער אל הדבקות בנשגב ובפנימי.

יאה אפוא שהניגון נטול המלים, שכוחו רב במעשה הייחוד, הוא שישמש את החתן והכלה וגם את קרואיהם ברגעי הרטט של כריתת הברית כאן ובכל העולמות. עתה אין החיבור מתקיים רק בין חתן פלוני וכלה פלמונית, ולא רק בין הקרואים המתכנסים באולם או בחצר בית כנסת לציין את הנישואין אלא ההוויה כולה מתחברת עם יוצרה על ידי ניגון וכלי שיר.

הניגון המאחה גם בהקשרים אחרים

ר' נחמן לימד כי בשמחת הנישואין הניגון יכול לשמש בכל הקומות הללו – בחיבור הזוגי, החברתי, הלאומי והקוסמי. אולם אפשר להרחיב דבריו הלאה: למעשה בכל אירוע מאירועי החיים האישיים, שמחת הכניסה אל העולם או תוגת היציאה ממנו, ימי הולדת או אזכרות, אירועים סביב תמורות שבגוף, תזוזות במקום או תהפוכות שבנפש, שירת הניגון, וביותר זה שאין בו מילים, יכולה לתרום הן ליצירת אווירה וחיבור חברתי הן לחיבור השגב הא-לוהי עם המציאות הארצית. הניגון יכול להזכיר לחוגגים כאן את התכללותם בהוויה הגדולה מהם.

---

***

המלצות לקריאה נוספת במגזין גלויה:

• לטקס את החיים: מבוא ל"נָחוּגָה" – צוות גלויה
• הפיוט כגורם מקשר בין אירוע פרטי, בני המשפחה וא-לוהים – רחל אילון כוכבא
• בכי המים ושירתם – שרה פרידלנד בן ארזה
• מִזְמוֹר שִׁיר חֲנֻכַּת הַבַּיִת – טקס חנוכת הבית – הרבנית שרה סגל-כץ, חורש אל עמי ומרב למברגר
• על הצורך בטקס לאחר אובדן היריון, והצעות מעשיות לכינונו – הרבנית שרה סגל-כץ וחורש אל עמי
• יוצר אור ובורא חושך, עושה שלום ובורא את הכל – אסופת טקסטים ותפילות לאישה המתגרשת – רות חסין
• קולה של אשה מתפללת – ד"ר רבקה נריה-בן שחר

• שירים ומאמרים נוספים מאת שרה פרידלנד בן ארזה

הפניות והערות ביבליוגרפיות:

[1] עוד מימי דוד – ראו דברי הימים א' ו, יז–יח; ומאוחר יותר ראו למשל עזרא ב, מא; נחמיה יב, כד–כט ועוד. תפקידי הלויים כמשוררים ידועה גם למתפללים שאינם מכירים מקורות אלו למשל מברכת קדושת היום בתפילת מוסף של שלושה רגלים: "וְהָשֵׁב כֹּהֲנִים לַעֲבוֹדָתָם וּלְוִיִּם לְשִׁירָם וּלְזִמְרָם".

[2] ביידיש: שולחן. האירוע חסידי שבו הרבי אומר 'תורה', אוכל ומחלק שיריים לחסידיו, שבו החסידים שותים 'לחיים' עם רבם, שרים אתו, ולעתים גם רוקדים.

[3] ראו זוהר ח"א רמו ע"ב; י' תשבי, משנת הזהר ח"א עמ' קעז–קעח.