"לא רק הביטחון של הנפגעות והנפגעים עומד כאן על הכף, ולא רק תחושת הנוחות של נשים במוסדות שלנו. כבודה של היהדות עומד כאן על הכף, כבודו של המוסד הרבני, של ההנהגה הרוחנית". אילה דקל, תלמידה ברבנות הישראלית ונפגעת בעצמה, מספרת על מעגל ההדף של הפגיעות המיניות.
לקריאת המאמר באתר Sheee >>
היא ביקשה ממני לצאת איתה לטיול קצר בחוץ, זו היתה בקשה מוזרה. השעה היתה כבר שעת ערב, אין באמת שום דבר מחוץ לאיזור הקראוונים ואני מודה שקצת פחדתי, אבל היא היתה חברה טובה שלי והבנתי שהיא צריכה לדבר על משהו חשוב. ושם, בחושך, באיזור שהוא לא בתוך היישוב ולא ממש מחוץ אליו, בתחום המרוחק, האפור, השומם, היא סיפרה לי על האונס שהיא עברה.
ברגעים הראשונים השתתקתי, הרגשתי שהמעמד הזה גדול מידי בשביל שאני אעצור אותו אבל משהו בתוך הגוף שלי הזדעק, רצה רק לסגור את האוזניים, כדי לא לדעת. כדי לא לנפץ את העולם היפה שגדלתי בתוכו.
לא סיפרתי כמעט לאף אחת, היא אמרה שוב ושוב כשתיארה איך דווקא מי שסיפרו להם אכזבו אותה ולא האמינו לה. סובבו לה את הגב בזה אחר זה. והבנתי כבר אז, כנערה, שהיא מפקידה בידי סוד גדול. ובעצם ההפקדה הזו היא מבקשת שאני אעזור לה להיות באור.
הרגעים האלה שממשיכים ללוות אותי מאז ועד היום. אלה רגעים סודיים, שנלחשים ברווחים שבין בעולמות. לפעמים הם קורים בסוף יום. לפעמים בסוף שיעור. לפעמים זו תלמידה שבוכה קצת קרוב כי אולי היא כבר רוצה להתגלות. או כאלה שכותבות הודעה בעילום שם ואומרות לי עם מי אני צריכה לדבר. יש עולם שלם של הטרדות ופגיעות מיניות שמתרחש מתחת לרדאר, שנלחש על הגבול שבין העולם הגלוי לסמוי, שבין המוכר לנסתר.
ואמנם מידי פעם יש מישהי שמדברת בפנים חשופות וגלויות על הנושא מול כולם, אבל האמת היא, שגם לפני כל אחת כזו, היו סודות שנלחשו בחדרי חדרים וחברות ששמעו את הסיפור, או אפילו רבנים והורים. שהאמינו או לא האמינו. שהעניקו כוח להתקדם או דווקא עיכבו ומנעו.
השבר הגדול שאני חוויתי בנושא הפגיעה המינית התרחש דווקא מול דמות רבנית. הייתי חלק מעדת מעריצים של רב מאד מפורסם ומוכר בציונות הדתית, הייתי מקשיבה לשיעורי פרשת השבוע שלו, קוראת את הפרשנויות שהוא כתב, נסחפת אחרי הכריזמה ואהבת התורה. לומדת ומתרגשת ממילותיו. ואז הוא עבר לגור בצפון הארץ, לא ידענו למה, לא טרחו לספר לנו.
ואני, כמו רבים אחרים, מצאתי את עצמי נוסעת באוטובוסים כדי לעלות לרגל לשמוע תורה מפיו. והארגון שבו עבדתי אז, היה מארגן הסעות כדי שנוכל לינוק מתורתו. שעתיים שלוש לכל כיוון רק כדי לחוות קצת חידושי תורה מהאיש שמרכז הארץ היה עמוס מידי עבורו, שסדר היום הצפוף חנק אותו והוא צריך זמן להיות לבד עם המשפחה שלו. ככה סיפרו לנו. זו היתה הסיבה שבגללה לכאורה הוא עבר לצפון.
יום אחד ישבתי איתו בחדר, אחד על אחד. רק אני והוא. שאלתי עליו כדמות רבנית ומנהיגה, והוא לימד אותי איך ללכת בעקבות החזון, איך לחיות חיים של שליחות. הסתכלתי עליו בעיניים כלות, קיוויתי שגם אני אוכל להיות כמוהו. להשפיע טוב בעולם. לעשות את רצונו של אלוהים.
רגע אחר כך, הוא התחיל לדבר איתי על הומואים ובמיוחד על אדם אחד ספציפי. זה היה לי מוזר. למה רב מדבר איתי על הומואים. זה לא התאים לדמות ולא לסיטואציה. רב מבוגר מדבר על משיכה מינית עם נערה צעירה וכל כך תמימה, לבד, בחדר העבודה שלו. הוא המשיך והסביר לי שהומואים יכולים לתקן את עצמם ולהתחתן. ושכך הוא מעודד את התלמידים שלו שמדברים אתו על הנושא, להתחתן עם נשים ולשים קץ לנטייה הזו. שהיא טבעית אבל נשלטת. ושוב, דיבר על האדם האחד ההוא.
נורות אזהרה אדומות נדלקו בתוך המוח שלי, הבנתי שמשהו לא תקין בסיטואציה הזו. אבל לא הבנתי מה. הנהנתי, שאלתי אותו עוד שאלה אחת ויצאתי. אפילו קצת ברחתי משם.
הייתי רוצה לומר שהבנתי כבר אז, הייתי רוצה לומר שזו היתה הפעם האחרונה שדיברתי איתו. אבל זו בהחלט לא היתה. המסך הרבני, הזקן, הסמכות, הצליחו לטשטש את הבעייתיות שהיתה בקשר הזה שאני לא באמת יכולה לחשוף את כולו כאן במילים הכתובות. ואני המשכתי להתייחס אליו כדמות רבנית, להתייעץ בשאלות אינטימיות, בשאלות הרות גורל של חיים.
עד שערב אחד, מול הטלוויזיה, התפוצצה הפרשה וגיליתי שהאדם הזה, שאני קראתי לו רב, שחשבתי שהוא מנהיג רוחני, פגע בכל כך הרבה ילדים ועדיין ממשיך לאחוז בכתר התורה.
לכל פגיעה מינית יש מעגלי הדף. אני נפגעתי במעגל ההדף ההוא.
קשה מאד להאמין לדמויות רוחניות אחרי שרב שכל כך האמנת בו ובתורתו מתגלה כלא פחות מאנס. כפוגע. כאדם שמנצל את הסמכות הרבנית שלו לרעה.
נכון, לא כל הרבנים פוגעים. לא אמרתי חלילה שזה המצב. אבל אני חושבת שלנו, כמנהיגות ומנהיגים רוחניים, כמובילי קהילות וכדמויות רבניות יש תפקיד גדול בנושא הזה. ולצד התפקיד הזה, דווקא בגלל העוצמה הציבורית, הרוחנית והאישית של התפקיד בו אנחנו אוחזים ואוחזות. יש לנו גם יכולת לפגוע. לחטוא ולהחטיא. יש לנו גם יכולת לבנות עולמות וגם להחריבם. ואם לא נבין את הדבר הזה לעומק, אז אנחנו לא ראויים לתפקיד שלנו.
התפקיד שלנו בנושא מחולק בעיני לשני מוקדים עיקריים. הראשון הוא לשמור על נקיות והשני הוא לתת מקום ולהצליח להקשיב.
הנגע של הפגיעה וההטרדה המינית נמצא בכל מקום לצערנו. גם במחוזות היהדות הישראלית. תפקידנו בראש ובראשונה הוא לא לטמון את הראש בחול. להבין שגם אצלנו יש פגיעות, גם אצלנו יש הטרדות ולהיות מוכנים לשלם את המחיר על גילויים. תמיד כשמגיעה תלונה זה לא נעים. תמיד נוח יותר לטשטש אותה. אבל אסור לנו לעשות זאת. גם אם הפוגע החשוד הוא חבר טוב, גם אם הוא אדם חכם שאנחנו מעריכות ומעריכים. גם אם הוא בעל משפחה ואנחנו מרחמות על אשתו ועל הילדים שלו ועליו.
אנשים שמשתמשים בסמכות שלהם לרעה הם לאו דווקא אנשים רעים בתחומים אחרים. הם יכולים להיות כאלה שהכינו לנו עוגה כשהיינו חולים, או שמדברים על פילוסופיה גבוהה. ובכל זאת, אם הם כשלו בהטרדה מינית. המסר שלנו צריך להיות ברור- לא נעסיק מישהו שלא יודע את הגבולות בתחום המיני. ולא ניתן למורה ללמד תלמידות אם הוא לא נקי כפיים בתחום. ואין כאן מקום לדיון.
אחרי שהוצאנו את ראשנו מהחול, תפקידנו הוא בעיקר להקשיב. אנחנו לא עובדים סוציאליים וגם לא עורכי דין או פקידים במשטרה. בדרך כלל נצטרך לפנות לערכאות מקובלות כשמגיעה אלינו תלונה. אבל לפני כך הערכאות הללו האוזניים צריכות להיות כרויות, והלב פתוח.
המנגנון של נפגעות ונפגעים עובד בדרכים פלאיות. כאשר הלב שלנו מוכשר לכך, פתוח לקבל את הפניות הללו, אז הן יגיעו. בין אם ההטרדה או הפגיעה התרחשה חלילה בין כתלי המוסד שאנחנו מובילים ובין אם לאו – לנפגעות יש חוש מיוחד שמצליח לזהות עם מי הן יכולות לדבר.
החוש הזה ניזון מרמזים קטנים, מצורת הדיבור, מההכלה, מההקשה. מהעובדה שאנחנו מעלות את נושא הפגיעה המינית בשיעור או שניים. שיש דמויות בסילבוס שמתמודדות עם הקושי הזה. זה מתחיל מאמירות שנמצאות על סדר היום שעוסקות בהתנגדות, באמירת לא. בעמידה על שלי. ובכלל, היכולת להתעסק במיניות ולדבר עליה. אלה שדרים שנמצאים אצלנו במהלך הלימוד והלמידה. אם בבית המדרש שלנו יש את החרכים האלה, התלמידות גם ידעו שהן יכולות לפנות אלינו בנושאים הרגישים הללו. אם לא, אם בית המדרש שלנו נשאר ללא סדקים שדרכם המיניות יכולה לבצבץ, התלמידות גם יבינו שאין כאן מקום לפתוח בשיחה, שהנושא מחוץ לתחום. ואז הן יצטרכו למצוא מישהי שנמצאת מחוץ לכתלי בית המדרש כדי לדבר איתה.
המשימה הגדולה שעומדת לפתחנו היא אדירה. ביום שני הקרוב יתקיים במכון הרטמן בירושלים כנס ברית אמונים – מיסודן של גלויה והרבנות הישראלית – שנוגע בדיוק בסוגיה זו וקורא ליצירת מודעות ואמנה משותפת נגד פגיעות רגשיות ומיניות בכל קהילות ישראל מכל ההשקפות והזרמים. לא רק הביטחון של הנפגעות והנפגעים עומד כאן על הכף, ולא רק תחושת הנוחות של נשים במוסדות שלנו. כבודה של היהדות עומד כאן על הכף, כבודו של המוסד הרבני, של ההנהגה הרוחנית. וכדי לחזק את המוסד הזה דרוש לנו ניקיון כפיים ואמירה ברורה ונחרצת שאינה משתמעת לשני פנים. דרושה לנו הובלה מלאה באמונה, בחזון ואהבה. שתצדיק את ההליכה אחריה. שתכבד את תלמידיה ותלמידותיה. שתצעד באמת לאור האמירה – דרך ארץ קדמה לתורה.
* אילה דקל היא ראשת בינ"ה ותלמידה ברבנות הישראלית
לקריאת המאמר באתר Sheee >>
רוצה לקבל עדכונים ממגזין גלויה?
הפרטים שלך ישארו כמוסים וישמשו רק למשלוח אגרת עדכון מהמגזין מפעם לפעם
