דינה השתתקה. חסרו לה המילים לבטא את הטראומה שלה. יעקב השתתק. הוא היה עסוק מדי במה שיאמרו ויחשבו אחרים. רק שמעון ולוי השמיעו אמירה אמיצה – לא נסבול התעללות והתנהגות כאלה. אחותנו לא תינטש. לא נשתוק. אנחנו לא יכולים לנטוש את הקורבנות הללו. הן אינן הפקר.
מאמר מאת רבה שרה הורביץ על דינה בת יעקב ולאה ודינה העכשווית התובעת מאיתנו שלא נהיה שותפים לפגיעה בה, המבקשת שנגן עליה.

המאמר פורסם במקור ב-"The Times of Israel"', בפברואר 2022.

אזהרת טריגר

Trigger Warning

התוכן שלפניך עשוי להיות קשה לקריאה ומעורר רגשות של עצב וכאב.
אפשר לבחור לדלג ואפשר לבחור לעצור באמצע הקריאה.
מומלץ להקשיב לעצמך בזמן הזה.

חיים ולדר לא היה חבר בקהילה שלי. עקבתי מקרוב אחר הסיפור, מזועזעת כמו רבים מההרס והכאב שגרמו מעשיו, אבל לא התבטאתי בציבור. הנחתי שזה לא מתפקידי ושעליי להניח לאחרים שהושפעו ישירות ממעשיו לעשות כך. ואז התקשרה אליי אישה בשם בדוי 'טלי', וביטאה את אכזבתה מכך שמנהיגים מקהילת האורתודוקסיה המודרנית שתקו.
לא תמיד אנחנו שמים לב לכך שבכל פרשייה הזוכה לחשיפה נרחבת, ישנם קורבנות ושורדים שמביטים עלינו, מחפשים את תגובתנו. מנסים להעריך האם הקהילה שלנו היא מקום בטוח לשתף בו מה שלא שיתפו מעולם. מה שהושתק במשך שנים.

דיברתי מעל הבמה בהשראת טלי, ואני רוצה להוסיף כמה מילים משלי.
לעתים קרובות, הקורבנות אינם מוקד הסיפור. אפילו בסיפור של דינה, עובר הנרטיב לתגובות של אחרים. בפסוק קצר אחד מספרת התורה "וַיִּשְׁכַּב אֹתָהּ וַיְעַנֶּהָ" (בראשית לד, ב) אך מיד לאחר מכן עוברת לעסוק בתוצאה – בשתיקת אביה, יעקב; בהתנהגות האלימה והקנאית של אחיה, שמעון ולוי. ואף שהתורה מבקרת את התנהגותם האלימה – רצח תושבי שכם – הם גם היחידים שיצאו להגן על הקורבן.

המילים האחרונות בסיפור שמורות לשמעון ולוי: "וַיֹּאמְרוּ הַכְזוֹנָה יַעֲשֶׂה אֶת אֲחוֹתֵנוּ".
מבנה הפסוק עוצב כך שהמילה האחרונה בו תהיה 'אחותנו'. את שמעון ולוי לא מעניין מה חושב הציבור, האומות מסביב, ומה שהם יחשבו על משפחתם; הם מתמקדים בקורבן, באחותם. יעקב, מנגד, מוטרד ממה שיחשבו עליו האומות מסביב. הוא כועס על בניו באומרו: "עֲכַרְתֶּם אֹתִי לְהַבְאִישֵׁנִי בְּיֹשֵׁב הָאָרֶץ". יעקב ממוקד במה שיעשו לביתו. הוא מוטרד יותר מהביטחון שלו, ואף יותר מכך מהמוניטין שלו, מאשר בהגנה על בתו.
אבל למה ששמעון ולוי יתארו את אחותם כזונה? נראה שגם רש"י מוטרד מכך ומציע פירוש מדהים שאני רוצה לנתח. הוא מפרש את המילה 'זונה' לא כפרוצה אלא כ'הפקר' או נטושה. לפי 'שפתי חכמים', שכם התייחס אליה כאילו הייתה רכוש הפקר – ללא בעלים ונטושה.

למושג 'הפקר' יש שימושים רבים גם בהלכה וגם בשפה. לעתים קרובות הוא מתאר מצב של חפץ או רכוש שנותרו נטושים ללא בעלים. אם כן, אולי מה ששמעון ולוי אומרים הוא, שכאשר אנחנו שותקים, כשאנחנו לא באים להגנת קורבנות – אחינו ואחיותינו – אנחנו נוטשים אותם. הם הפקר במובן זה שאף אחד בקהילה לא ייקח אחריות על שלומם. הדבר דומה להצהרה שאנו מכריזים כל פסח לאחר בדיקת חמץ: "כל חמירא וחמיעא דאיכא ברשותי, דחזיתיה ודלא חזיתיה, דבערתיה ודלא בערתיה, לבטיל ולהוי הפקר כעפרא דארעא", ובעברית: "כל חמץ ושאור שיש ברשותי, שראיתיו ושלא ראיתיו, שביערתיו ושלא ביערתיו, יבטל ויהא הפקר כעפר הארץ."

כיצד אפשר לקבוע שאחותנו היא חסרת ערך כעפר הארץ, שואלים שמעון ולוי. אבל להפקר יש צד נוסף. מבחינה הלכתית, הגדרת דבר כ'הפקר' אינו אמור להוביל להתעלמות או לפחיתות ערך; ההכרזה הפקר אמורה לאפשר לאדם אחר לקבל אחריות על הדבר, להבטיח כי החפץ או הרכוש ייתבע על ידי הבעלים המקוריים או שיימצא להם בית חדש. וזה מה ששמעון ולוי דורשים. הם אומרים – אסור לנו להשאיר את אחותנו מופקרת; עלינו – משפחתה, קהילתה – לשאת באחריות. אילו הייתה נשארת במצב של 'הפקר', יכולנו להפנות לה עורף, כאילו הייתה רק עפר הארץ. אבל המילה 'אחותנו' מבטאת את התביעה שהיא אחת מאיתנו, ואיננה הפקר. היא מסייעת לתבוע חזרה גם את ערכה, הצהרה לעולם שהיא איננה חסרת ערך. שהיא חייבת להפוך לאחריותנו.
וכך הופכים קורבנות של התעללות לאחריות שלנו. ואני מבינה את זה. לתמוך בקורבנות זוהי משימה לא קלה כלל, שהרי "יש שני צדדים לסיפור". אבל גם אם זה נכון לעתים, כאשר קורבן תקיפה מינית משמיעה את קולה, יש לנו חובה קהילתית להקשיב. אנשים רבים מדי שומרים על שתיקה מהחשש כי אנחנו – בין אם מנהיגים ובין אם אנו אנשים מהצד – לא נאמין לקורבן. כמנהיגים וכמנהיגות יש לנו הזדמנות לאותת שאנחנו אכן עומדים לצד הקורבנות, באמצעות כתיבה או דיבור מהבמה על התעללות; אנחנו יכולים ליצור בקהילתנו מנגנון דיווח ברור, כך שקורבנות יידעו מה לעשות בעת פגיעה; אנחנו יכולים לספק הכשרה לאנשים בקהילה להכרת פגיעה ולדרכי הדיווח. ייתכן שיהיו מקרים שבהם נצטרך את האומץ ליצור קשר באופן יזום עם אנשים מסוימים, כאשר נראה סימנים שמשהו אולי לא בסדר. לא כל קורבן של התעללות יחפש עזרה – חלקם יסבלו בשקט, חלקן לא יכולות או לא רוצות לחפש סיוע. יש לנו אחריות מוסרית לעזור ועלינו ליצור קהילה של חוסר סובלנות כלפי כל סוג של התעללות או פגיעה.
בחיי הרבניים למדתי שיש מקרים שבהם אין משהו מעשי שאני יכולה לעשות. מובן שאם מדובר במקרה שמחייב דיווח או שיש אישה (או כל אדם) בסכנה, קיימים פרוטוקולים ברורים שיש לפעול לפיהם. ואולם, במקרים אחרים, היא רק רוצה שנראה ונשמע אותה. ייתכן שהקורבן תבחר להימנע מחשיפה ציבורית מהחשש לשיבוש חייה או חיי משפחתה (לעתים קרובות תחושה זאת מוגברת אם הקורבן כבר הורה בעצמו ולא רוצה לגרום לשיבוש בחיי ילדיו). אולי הם לא מוכן להתמודד עם הכאב וההשפלה שייתכן שאולי בלתי נמנעים.
אבל לפעמים, אין הדבר כרוך בפעולה מעשית אלא רק מבט ישר לתוך עיניה ואמירת "אני מאמינה לך. אני מצטערת שזה קרה לך. אני כאן אם את צריכה תמיכה". הקורבנות של ולדר רוצות לדעת שאכפת לנו. כאשר אנחנו מרימים קול, אנחנו מאותתים לאחרים כי יש אדם בטוח, שאפשר לסמוך עליו שיקשיב לסיפור שלהם ושיעזור להם במסלול אל עבר ההחלמה. היה מועיל לעולם שלנו עוד קצת מהאומץ של שמעון ולוי.

דינה השתתקה. חסרו לה המילים לבטא את הטראומה שלה. יעקב השתתק. הוא היה עסוק מדי במה שיאמרו ויחשבו אחרים. רק שמעון ולוי השמיעו אמירה אמיצה – לא נסבול התעללות והתנהגות כאלה. אחותנו לא תינטש. קורבנותיו של חיים ולדר צריכות שנבוא להגנתן. שלא נשתוק. אנחנו לא יכולים לנטוש את הקורבנות הללו. הן אינן הפקר.