"יש גבר רגיש, יש גבר מרגיש. זה נשמע דומה אבל מדובר בשני מצבים שונים". עדיאל בר-שאול משתף בעולמו של אדם פוסט טראומטי ומציג את האפיק הרגשי המהווה פתח להתמודדות והחלמה.
אזהרת טריגר
Trigger Warning
התוכן שלפניך עשוי להיות קשה לקריאה ומעורר רגשות של עצב וכאב.
אפשר לבחור לדלג ואפשר לבחור לעצור באמצע הקריאה.
מומלץ להקשיב לעצמך בזמן הזה.
הכותרת של רשומה זו מהדהדת בחיי בנקודת הזמן הנוכחית. ההקשבה לעצמי, ההתבוננות על חיי והמודעות שלי כיום, מהוות את היכולת שלי לבחור בחיים מחדש ולהרגיש אנושי, שווה בין שווים כמו כולם. כל היופי הזה עובר דרך עולם הרגש – פשוט להרגיש.
לא כך היו חיי עד כה.
במאמר זה, אשתף אתכם הקוראים, במקצת מעולמו של אדם פוסט טראומטי – על כל מה שכרוך בכך – אתאר מה זה בעצם להיות גבר הסובל מפוסט טראומה ואסביר על האפיק הרגשי המהווה פתח להתמודדות והחלמה.
נקודת ההתחלה
"פתאום קם אדם בבוקר ומרגיש… ומתחיל ללכת"
פתאום? כן. להתחיל ללכת? נניח. להרגיש? בשום אופן לא.
הגבר הפוסט טראומטי שעליו אספר, הוא גבר אשר חי את חייו בהישרדות במשך 38 שנים. הניתוק הרגשי היה מוחלט. הוא שומר סוד, נושא על גבו את צער השתיקה אבל לא ממש מודע לכך.
מתוך הבנה והכרה שמשהו לא תקין, מתוך רצון עז לחיות, מגיעה בחירה – לפנות לטיפול. על מנת שטיפול יהיה אפקטיבי, יש צורך בהתמסרות מוחלטת לליווי, התמסרות לריפוי של המטופל. אלו הן אבני דרך מאד משמעותיות. בלעדיהן, המטופל יהיה במצב של התנגדות, ובהתנגדות, כאמור, כל מנגנוני ההגנה נעמדים לצד המטופל ואין כמעט סיכוי לפריצת דרך.
אנשים (נשים וגברים, אבל יש לציין שהמאמר מתמקד דווקא בנפגעים גברים) שעברו פגיעות מיניות, סובלים לרוב מפוסט טראומה או פוסט טראומה מורכבת. פוסט טראומה תבוא לידי ביטוי אצל כל אדם בצורה שונה. נמנה כאן כמה מהן:
- עיסוק רב במוטיב השליטה – שליטה מוחלטת על החיים או בחיים, או לפחות אשליה של שליטה מוחלטת.
- דיסוציאציה (ניתוק)
- הדחקה / בריחה
- גבולות תודעתיים ורגשיים פרוצים
יש עוד ביטויים, וכמו כן הבושה, האשמה והשיפוט העצמי יוצרים רצון עז להסתרה.
עצם הפגיעה, אשר לרוב לצערנו על פי הסטטיסטיקה נגרמת על ידי אדם המוכר לקורבן, צורבת בנפגע חוסר אמון תהומי בסביבה המוכרת לו בפרט ובעולם בכלל. כאשר נחבר את כל מה שתיארנו כאן, נקבל שריון עבה וקשיח שהגבר הפגוע בונה לעצמו על מנת להגן על עצמו.
אם כן, הטיפול בפוסט טראומה בעצם כולל הסרה של אותו השריון אט אט, יצירת אמון מחודש בבני אדם, ומתוך כך, פתיחת אפשרות לגבר הפגוע לפגוש לראשונה את הרגשות העמוקים ביותר ולהתמודד איתם ומולם.
הגברים בוכים בלילה
הגבר האולטימטיבי הוא גבר המשדר חוזק, עוצמה, כוח. ואני מוסיף – ניתוק.
חוסר אונים? כאב? עצב? – כולן בגדר מילים גסות. החברה מחנכת את הבן/הילד/הנער/הגבר להחזיק את רגשותיו בפנים – ולהתגבר.
דוגמא מצוינת לכך היא התמונה הבאה:
אתם מהלכים ברחוב. במדרכה מצד ימין זוג צעיר עם ילדה מתוקה בת 5. במדרכה מצד שמאל זוג צעיר עם ילד מתוק בן 5. לפתע מועדים שניהם ונחבלים קלות – פצע, דם, כאב, בכי. הורי הבת עוזרים לה לקום, אולי גם ירימו אותה על ידיהם, ילטפו, יחבקו, ירגיעו במילים אוהבות: "אוי מתוקה, נפלת, זה כואב ולא נעים, אנחנו מבינים" וכך לאט עד שהבכי ישכך. הורי הבן גם כן יעזרו לקום, אך הם ינערו את האבק מהברכיים, אולי יפטירו איזה חיבוק ויגידו: "לא קרה כלום, אתה גיבור, אתה גדול, הכל בסדר".
מה בעצם קרה כאן?
הבת קיבלה לגיטימציה להתנהגות שלה, לכאב שהרגישה, והבן לא. את הבת הכילו רגשית, הטמיעו לה בתודעה שזה בסדר לבכות ולכאוב, שזה מותר. ואילו לבן שיקפו שאין מקום לבכי, אין מקום לכאב, שלא נדבר על הבושה מעצם הנפילה – אין מקום לכל זאת.
דוגמא נוספת עולה מתוך השירות בצבא (מניסיון). בצבא יש נורמה – אסור לבכות כשקשה. כמה דובר על כך, כמה סטיגמות הבכי או ביטוי הרגש גרמו למי שרק העז לבטא אותו.
אך בפועל, לב האדם באשר הוא אדם – גבר או אישה – הוא תמיד לב. וככזה, תנועת הרגש הינה אותה התנועה. המעטפת החיצונית זניחה. מתוך כך, כאשר גבר מסתתר מאחורי הפחד מלהרגיש, הוא חווה חיים מקבילים, חיים אשר פחות מחוברים לתשוקת החיים עצמם. האמונות והנורמות לפיהן חונך או שאותן ספג מהחברה, ימשיכו להשפיע ולנכוח ברבדי החיים השונים – בזוגיות, בהורות, במערכות יחסים שונות והכי חשוב – ביחסים שלו עם עצמו.
היטיב לתאר זאת אבנר גדסי, "הגברים בוכים בלילה לא נשמע קולם, הגברים בוכים בלילה בכי נעלם". ואני אוסיף, הגברים בוכים בלילה – בכי נאלם.
להיפתח לעולם הרגשות
בנימה יותר אישית, כפי שכבר הבנתם, הקוראים והקוראות, הגבר הזה הוא אני, ואני רוצה לשתף אתכם מה קרה לי כשהסכמתי לפגוש את עולם הרגש.
כשהתחלתי טיפול, אפשר לומר שהתמסרתי לו בכל כולי. וכשמתמסרים, הכל יכול לקרות, במיוחד לאחר הדחקה רבת שנים. פגשתי 'שדים' מהעבר שלי, כל מה שלא הסכמתי עד כה להסתכל לו ישירות בעיניים.
פגשתי את עצמי, את עדיאל הילד התמים שנתן אמון באדם שניצל את תמימותו ופגם באמון שלו בבני האדם מאז. עוד טיפול, עוד מפגש ואני חש כמי שחיברו לו את השקע של הרגשות לתקע של הלב לאחר 30 שנים של ניתוק. נפתחו בי פתאום רגשות של כאב אמיתי, חוסר אונים תהומי, עצב עמוק. הטיפולים היו מלווים בהמון בכי, בכי שנצבר במשך 30 שנים. הכרתי במה שקרה לי דרך שפת הלב – בביטוי מילולי, בכתיבה, בקריאה של עצמי. נפתח בפניי עולם חדש שהיה זר לחלוטין עד כה.
הבנתי שעצם הניתוק שלי מהרגשות נבע מהפחד לחוש אותם. לא ידעתי איך להתמודד וחוסר הידיעה הביא אותי לפחד והדחקה, פחד להיות בחוסר שליטה. כדי להדגים את עומק הניתוק מהרגשות בחיי, אשתף שבמשך שנים לא אהבתי את ילדיי שלי, בשר מבשרי. ידעתי שאוהבים, התנהגתי כאוהב, אבל להרגיש אהבה? לא ידעתי. כשנפתחתי לעולם הרגשי שלי, זו הייתה תגלית מדהימה עבורי מאחר וקיבלתי תשובות לשאלה ששנים רדפה אותי "מה לא בסדר איתי?"
דוגמה נוספת לנתק ששהיתי בו, היא שכשנשאלתי בעבר על תחביבים הייתי מתחמק מתשובה. כדי שיהיה לאדם תחביב כלשהו, עליו לאהוב לעשות משהו, עליו לחוש תשוקה פנימית לאותו הדבר. מעולם לא הרגשתי תשוקה למשהו. הייתי רץ הרבה. מבחוץ – ריצה מטרתה לשמור על בריאות. מבפנים – כאשר משתחררים אנדורפינים בריצה, אני שומר בעזרתם על שפיות בעולם ההדחקה שהייתי שרוי בו.
היום, אחרי שנים של טיפולים והתמודדות מול כל מה שהדחקתי, אני יכול לחוש ראוי. עולות בי תחושות ורגשות של "בא לי לטרוף את העולם", "בא לי להנות", "בא לי ליצור", "בא לי להגשים חלומות". אמנם יש לי עוד דרך, אבל כבר עכשיו אני חש, מרגיש וחי כמו שמעולם לא חייתי.
ככל שנפתחתי לעולם הרגשות שלי והתחברתי אליו ב4 השנים האחרונות, זכיתי לעשות המון. השתתפתי בסדנת משחק מונודרמה על סיפור חיי. השתתפתי בסדנת שירה שאותה עברתי רק כדי לעבור דרך הבושה, שכן אני ממש לא זמר. בניתי מספר הרצאות שמותאמות לקהל היעד, על הסיפור שלי, ההתמודדות והבחירה בחיים. יזמתי כנסים שמביאים אור וריפוי לעולם. יזמתי אירוע לנפגעים ונפגעות וכל הלאה.
הרגשתי ש"לפעמים חלומות מתגשמים".
נבראנו א.נשים מרגישים
שואלים ושואלות אותי בהרצאות שאני מעביר ובכלל – איך? איך מתחילים לחיות?
להתחיל לחיות, בגיל 38, נשמע כמו אמירה מתיימרת. אך בכנות, אני לא מנסה לייפות מציאות. יש דרך. הדרך הזו עוברת דרך עולם הרגש, דרך נגיעה בכאב ונתינת מקום לכאב בהתאם לכל אחד וסיפורו. הדרך כוללת מתן לגיטימציה לכל מה שעולה בטיפול ומחוצה לו בחיים. למדתי מחדש לגשת לעזרה ולאשר לעצמי שמותר לי להיות מי שאני ומה שאני ללא צורך באישורים מהחברה הסובבת אותי.
אני מדמה את מנעד הרגשות לסרגל. כפי שהסרגל בנוי ומחולק לשנתות, ולכל אחת ערך מספרי המסמל קנה מידה מסוים, כך גם הרגשות – החל בכאב, עצב, אבל, אובדן, חוסר אונים ועד שמחה, אושר, סיפוק ועוד.
אם לא נדע לכאוב באמת מצידו האחד של הסרגל שלנו, לא נדע לשמוח באמת מצידו האחר של הסרגל שלנו. הרגש עצמו לא מאפשר לנו לבחור מה כן ומה לא. הרגש הוא חלק בלתי נפרד שטמון בנו מיום היוולדנו וצריך לתת מקום לכל כולו. לתת מקום לעצב, כדי שנוכל לתת גם מקום לשמחה. אושר ושמחה הם רגשות שמתחילים קודם כל בלדעת להרגיש אותם, להתבונן מה עובר בי כשהם מגיעים, להקשיב מה קורה לי. כשלא מסכימים להרגיש ובורחים מכך, הבריחה היא כדי לא להרגיש, כדי להיראות בשליטה כשבפנים מתכווצים.
לפעמים ההחזקה והניתוק משרתים אותנו ומשמשים כמנגנוני הגנה הבאים להגן על הנפש. כל מקרה לגופו. יחד עם זה, בריחה, החזקה וניתוק אינם דרך חיים.
יש גבר רגיש, יש גבר מרגיש. זה נשמע דומה אבל מדובר בשני מצבים שונים. אני יכול להעיד על עצמי שפעם הייתי רק רגיש החוצה ממני, לזולת. הייתי תמיד עבור האחר, בכל כולי. האמנתי בכל מאודי שאני מרגיש, הרי אדם שלא מרגיש, לא יכול לתת ולהיות עבור האחר כפי שאני הייתי ונתתי. אולם חייתי בבלבול ובאשליה, שכן לא היה בכלל מקום לעצמי בתוך הניתוק בו חייתי.
כיום – ב"ה זכיתי לדעת ולהבין מי אני ומה מדויק לי. אני זוכה לסנכרן בין האני המרגיש לאני הרגיש.
תיבת התהודה של הלב
לסיכום, גברים יקרים ואהובים שלי. להיות מסונכרן בין האני הרגיש לאני המרגיש מאפשר להיות באינטימיות עם עצמי. לתת לזולת מתוך הקשבה ולא מתוך ריצוי. לחיות חיי מודעות מתוך תקשורת מקרבת בכל רבדי החיים.
אני מעיד על עצמי שאני חש "הכי גבר" שבעולם. איני זקוק לאישור מאף אחד. אני מאשר לעצמי את חיי ולא זקוק עוד לאמצעים חיצוניים שיאשרו ויוכיחו לי ולסביבה.
להרגיש ראוי ובעל ערך פירושו לחיות באהבה עצמית שלה פוטנציאל ליצירת שלווה ושקט פנימיים.
תיבת התהודה של הלב מלאה בעולם שלם של מנעד רגשות וצלילים, תנו לה לנגן. לרוב יוצא ממנה לחן מופלא שאם תקשיבו לו, תגלו את מנגינת חייכם.
רוצה לקבל עדכונים ממגזין גלויה?
הפרטים שלך ישארו כמוסים וישמשו רק למשלוח אגרת עדכון מהמגזין מפעם לפעם
המלצות לקריאה נוספת במגזין גלויה:
- "יום אחד זה יקרה" – המסע אחר השקט – עדיאל בר שאול
- אינטימיות, פרטיות והסודיות המסוכנת המלווה פגיעות מיניות – חננאל רוס
- בלבול השפות בין הפוגע לקורבנו: שפת הדת ושפת הפגיעה – ד"ר יהונתן פיאמנטה
- יומן נעורים: על אלימות ופגיעה בקרב נערים ועל אחריות חברתית – ד"ר ירון שוורץ
- למרות הכל, בוחרים לִבְנוֹת: הכנה וליווי של זוגות דתיים במקרים בהם הכלה עברה פגיעה מינית – כנרת סמואל-פולק
- פיתוח מוגנות בקרב ילדים והתמודדות עם פגיעות מיניות – יונתן ליפו
- אֲשֶׁר עִנָּהּ: חומרת עבירת אונס והטרדה מינית ביהדות – הרבנית רחל קרן
- איזהו גיבור? הפוגש את יצרו – אורי שרמן
- לחצות את הגשר ולנהל שיח רגשי – בנימין מאלב
- מיניות גברית כמהלך חיים – כיצד לחנך נערים להתנהגות מינית חיובית? – ד"ר ירון שוורץ
- הקשבה ואמפתיה: כלים לתקשורת מקרבת – פסיח שיח
קווי החירום לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית
שאלון זיהוי למצבי סיכון
שאלון אנונימי של משרד הרווחה שנכתב עם מומחים לטיפול
כדי לזהות את מצבך או את מצב הסיכון של בן או בת משפחה ובסביבתך הקרובה.
