אֲנִי רוֹצָה לִכְתֹּב שִׁיר בַּיּוֹם שֶׁבּוֹ אַחֲרוֹן הַחֲטוּפִים יָשׁוּב אַרְצָה.
אֲנִי רוֹצָה לִכְתֹּב שִׁיר כְּשֶׁהַלֵּב יִמְצָא אֶת הַקֶּצֶב הַנָּכוֹן.
הַשֶּׁמֶשׁ תִּזְרַח אַחֶרֶת – חַמָּה, רַכָּה יוֹתֵר.
הָאֲדָמָה תַּרְגִּישׁ קַלָּה יוֹתֵר תַּחַת רַגְלֵינוּ.
בַּיּוֹם שֶׁבּוֹ נוּכַל לַחְזֹר לִנְשֹׁם בְּקֶצֶב רָגִיל,
וְהַשֶּׁקֶט יַחְזֹר לִהְיוֹת חָבֵר – לֹא אוֹיֵב.

בַּיּוֹם שֶׁבּוֹ הֶחָטוּף הָאַחֲרוֹן יַחְזֹר הַבַּיְתָה,
נְחַבֵּק אֶת הָרֶגַע כְּמוֹ יֶלֶד אָבוּד שֶׁמָּצָא אֶת דַּרְכּוֹ.
נִזְכֹּר אֶת הַכְּאֵב, אֲבָל נִבְחַר בַּחַיִּים,
וְנִנְשֹׁם סוֹף סוֹף בְּקֶצֶב שֶׁל חֵרוּת.