מבוא לשיעור

רוח יום הכיפורים כבר עימנו, המחשבות עסוקות בסיכומים ובתפילה ובתחנונים על השנה שנפתחה. מוזמנות ומוזמנים לצפות בשיעור שהעברתי וצולם במסגרת ״פתח שער״ בבית אבי חי, מתוך התבוננות ביום הכיפורים כהזדמנות לשמיטה, לבניה ולבחירה לאן להוליך עצמנו

אני מזמינה אותך לצפיה בשיעור שהעברתי לאחרונה וצולם במסגרת פרוייקט ״פתח שער״ בבית אבי חי, לכבוד הימים הנוראים של שנה זו – מסוף תש״ף ועם פתיחת תשפ״א.

השיעור מהווה הזמנה להגיע אל יום כיפור מתוך מבט על שהיה מיום כיפורים שעבר ועד יום כיפורים זה, ומיום כיפורים זה עד יום כיפורים הבא. ההזמנה מציעה לעבד את התנועה שבין ידיעה לאי-ידיעה בשנה שחלפה, ומן התקופה שהחלה (בערך) בפורים ועד כיפורים שעתה.

בשיעור אני קוראת בשירה ישראלית, מהרהרת ביכולת לנוע בין המוכר למשתנה, בין הבריאות לחולי ובדרישה הפנימית להאזין לקולות שאליהם לא הורגלנו.

אני מקווה כי השיעור יסייע לך בהכנות לקראת יום כיפור ובתהליך הקבלה לעתיד מתוך שמיטה של מה שנדרש ומתוך בניה של מה שנבחר להיטיב עימו.

ניתן לצפות בו כאן מיד בגלילה קלה למטה או, להיכנס אל הלינק.

ניתן להוריד את דף המקורות המצוי בקובץ

הקדמה

… כְּבָר הָיִינוּ
סְעָרָה וְאֵינְסוֹף
נְשִׁיפָת הַפֶּה וְעַפְעַף
אִישׁ וְאִישָּׁה

הֵנַחְנוּ לַתְּכֵלֶת לְהִישָּׁפֵךְ מִבֵּין אֶצְבְּעוֹתֵינוּ
כְּמַפָּלִים שֶׁל
הַבְטָחָה מְדוּמָּה

לֹא קִידַּשְׁנוּ…

מתוך: וְאִם תִּינָּתֵן לָנוּ שׁוּב הַתְּכֵלֶת / מיה טבת-דיין

יום הכיפורים הבאה עלינו שונה ממה שהכרנו. לוח הזמן מסמן לנו שמאז הפורים שעבר ועד הכיפורים הזה אנחנו נתונים במציאות חדשה, לא פשוטה, מודאגת ומפוררת. אפשר לומר שנהיינו כבר לאגודות אגודות – מי ממושמעים ומי אוחזים בטיעונים של הצדקת פרימת אחריות קולקטיבית? מי צועקים ״הליכה כמו עדר״ ומי חוששים מ׳הדבקת העדר׳? וכולם תרים אחר אמון ואמונה בהתנהלות ובהגיון שמאחורי ההכתבות. אנה ואנה המחשבות סובבות – ולא ברור מהי הראיה נכוחה.
מצד אחד, אנחנו נתונים ב׳סגר׳ הזה עם עיניים גלויות, פעורות לרווחה. כבר היינו בסגר דומה לפני כחצי שנה, הסקנו מסקנות, חשבנו שהבנו מה עובד לנו, ומה פחות מתאים לנו, למשפחה שלנו. שאלת מי-לבד ואיך להתמודד כבר מוכרת ועדיין הסיגור מבודד. כמו בפעם הקודמת רעיונות לפרוייקטים יצירתיים לביצוע בעת הסגר מתעופפים ברחבי הרשת – כאילו עוד שרשרת נייר תקשט את מבע הַפָּנִים ונוכל להדחיק את ההתכנסות אל הַפְּנִים.
מצד שני, בדיוק בגלל שהיינו כבר בסגר והמתח אז היה גבוה מאד, כי הלא-מוכר הביא למידת זהירות גדולה והיה יותר אמון במהלכים ממוסדים והתפילה מתוך הבתים הרקיעה שחקים – הפעם זה אחרת, הפעם יש פער והוא צורם כל כך.
בסגר הזה נפער סדק, ואין זה משנה האם האחראיים/אשמים בעיניכם הם הרשויות או האזרחים. השאלות הנוכחיות הממלאות את הימים האחרונים תוהות האמנם הסגר ישפיע על התחלואה או, לא ישפיע? האמנם יש אפקטיביות לסגר עם החרגות רבות ולחצים פוליטיים שאינם במסתרים (כבתחילת הדרך)? מה פשר המספרים ואיך הנגיף פועל וגובה מחירים במדוייק? אין נחת, יש אי וודאות והואקום הזה מתמלא בעוד ועוד סימני שאלה שמתרבים. כי למרות ש"כבר היינו בסרט הזה" ולכאורה אנחנו לכאורה מיודדים יותר עם המצב, חוסר הוודאות שלנו ממשיך לגדול, והחששות הנלווים למצב הכלכלי, הבריאותי, החינוכי והרגשי של משפחתנו עצומים.
כולנו בוודאי גם אבלים על החירות שלנו, על הפרת השגרה שהרי נשיאת ההיעלם קשה תמיד: ״דינא קשיא״ אמרתי בערב פסח ושמעתי שאני מגזימה. היום אני תפילה כי כל מה שראינו יהיה בבחינת ״דינא רפיא״ ולא יותר. ומי בכלל ניחשו שעם חוויות שכאלו נבוא אל ימי הדין בתחינה לחסד וכל מילת תפילה ופיוט תקרע בנו קרעים עוד לפני שערי שמים?

הייתי רוצה להזמין אותנו לראות את הסגר הזה במעין תודעת תיקון; כמה פעמים בחיינו אנו מקבלים הזדמנות לחוות חוויה, גם אם היא קשה ומרסקת, בפעם השניה? מפורים ועד כיפורים אנחנו במצב שעדיין לא מוכר, מראש החודשים ועד ראש השנה אנחנו מסתגלים ויודעים שאין תאריך יעד ברור של שיבה אל המוכר. מה אנחנו יכולים לעשות הפעם אחרת ונכון יותר, לעומת הסגר הקודם, ההתכנסות אל הבית ואל המינימליזם של חיים במרחב, בקהילה, במפגשים אנושיים ממשיים?
זוהי גם הזדמנות להרחיב את הפעילות שלנו מעבר לעצמנו ושוב כדאי להרים מבט אל הזולת ולזהות מי נשאר לבד בסגר הקודם ומי צפוי (גם) כך בסגר הזה? האם יש שכן או שכנה שהיו שמחים לשיחה? האם יש מי שנראים לנו שממש מסתדרים אבל אנחנו מזהים שם את הסדקים? האם יש רווקים או גרושים שגם חייהם בהתכנסות והיו שמחים לקבוע עם חברים "קפה בזום"?
הסגר הנוכחי עצוב יותר, אבל כאשר הדלתות נסגרות, וכל משפחה בביתה כמו נוח ומשפחתו בתיבה, זה הסגר שלנו, וביכולתנו לעצב אותו כרצוננו במידות לא מבוטלות. זהו לא אובדן ראייה של כל מורכבות ניהול ה׳מצב׳, זהו לא טשטוש של מחלוקות – זו בחירה אפשרית, שאם כבר בבית ואם כבר צמצום – מה נבחר לעשות שונה בסגר הזה ואיך תובנות שאנו נושאים מזה הקודם יזינו אותנו וישיבו אל הכרת הטוב, כי בכל זאת אפילו אסקפיזם של ממש איננו אפשרי.

לאורך החודשים האחרונים בחרתי לחבק את תנועת ההאטה הכפויה, על כל מחיריה. זהו לימוד גדול וזו בחירה בתוך מציאות שאין בה הרבה בחירה ואין בה אמון מלא אבל יש בה מוצא מסויים. לכאורה יש פער בין בחירה אישית, משפחתית אל מול נסיון לפעול ולהשפיע על מידת הזהירות, על הפכחון ביחס לפעולות שיגדילו הסתברות להדבקה והגם וגם הזה הוא הגמגום, כמו שלמדתיו מחביבה פדיה ויש בו יכולת להעניק תשומת לב למה שעכשיו דורש מאמץ ולשאלות בדבר איך נוליך עצמנו בתוך השנה הנפתחת.

מתוך השיעור

יש שעה שהאור / רחל חלפי

יֵשׁ שָׁעָה שֶׁהַכֹּל יוֹשֵׁב בְּתוֹךְ
הָאוֹר
כְּמוֹ אֶבֶן חֵן בְּתוֹךְ עֲדִי זָהָב
אֶפְשָׁר לַחְפֹּן אוֹר כָּזֶה
אֶפְשָׁר לֶאֱכֹל אוֹר כָּזֶה
אֶפְשָׁר לִגְמֹעַ אוֹר כָּזֶה
אֶפְשָׁר לַנוּעַ בּוֹ לָאֹרֶךְ וְלָרֹחַב
אֶפְשָׁר לִשְׁקֹל אוֹתוֹ בְּזָהָב
מָלֵא

ערב כיפור / בכל סרלואי

אֲנִי מְגַהֶצֶת אֶת הַכְּאֵב
בַּחוֹם הָעוֹלֶה מִגּוּפִי
וְקוֹרֵאת לַבְּדִידוּת 
בִּשְׁמוֹתַי

ביום כיפור יש פרקטיקות מאוד ברורות שצריכות להיעשות, להלכה. גם מי שאינם חיים הלכתיים ובוחרים לקיים את יום כיפור בתוך שגרת השנה שלהם, בוחרות ובוחרים מתוך אווירת היום ומתוך מורשת קודמת כיצד לייחד את היום הזה לחשבון נפש, למבט אל השנה שעברה ולאחריות ותקווה ביחס לשנה שנפתחה. יש מי שעבורם יום זה הוא יום שאינו הרבה ייחוד, אבל ככל הנראה רבים מתהלכים באוויר של רתת ויראה, חיל ורעדה ויש גם כאלו הזוכרים כי זו יום מעוד ויש בוח חגיגיות ופלא גדול של הודיה והכרת הטוב בחי העולמים ובהגחה הפרטית והכללית.

המציאות הנוכחית דורשת מאתנו לשאול שאלות הרבה יותר עמוקות פנימה. משהו בנו שונה, אני רואה בזה הזדמנות מאוד גדולה; וְאִם תִּינָּתֵן לָנוּ שׁוּב הַתְּכֵלֶת,
הַנֵּדַע לַעֲשׂוֹת בָּהּ עַכְשָׁיו?  (מתוך שירה של מיה טבת-דיין) – האם נדע לשמוט דברים קודמים? מה נעשה מהיום הזה ברמה הפרטית, הקהילתית והאנושית?

יום הכיפורים מהווה יום שיא לתהליך שהחל כבר בראש חודש אלול ומשמעו הוא אמירה פנימית בדבר העירנות, בדבר הבחירה שלא ״לישון את הימים״ (בפראפרזה על ר׳ נחמן) ולהביט נכוחה בחיים, בברואים ובחיים שאנו בוראים לעצמנו.
לצד זאת, כידוע, ״עיצומו של יום מכפר״ – ביכולותו של היום עצמו לעטוף בכפרה בין אם נהיה אקטיביים ובין אם לאו. הבחירה להישען ולהתחנן מתוך האמונה בקב״ה נלווית גם לידיעה כי יום הכיפורים לא רק יעשה בנו דברים ויעבור עלינו בין אם נתעורר ובין אם לאו, אלא שיש לנו יכולת לבחור כיצד להוליך עצמנו בתוככי החיים.
השנה שעברה מביאה אותנו אל התפילה יראים באופן שכזאת לא חווינו בחיינו ואופן התפילה ביום כיפורים זה מתנתקת מן ההרגלים שלנו; כך למשל, ההרגל של תפילה בקהילה לא מתקיים כסדרו, שאלת מי הם ה׳חולים׳ שצריכים להיעזר בצום בקולא הלכתית זו או אחרת, החשש הממשי לחולים פעילים ולמשמעות הרחבה יותר – כל אלו נוסכים אווירה אחרת, תודעה אחרת וכנראה גם תחינות אחרות ביום הזה בזמן הזה.
אל היום הזה אנו מגיעים גם מותשים מחודשים ארוכים של אי-ודאות, מהתפוררות אמון שמזנבת במרחבים שונים של הציבור והשאלות המרובות טורדות עד מאד. השנה שנחתמת דרשה מאמצים שלא הכרנו, השנה שתבוא תדרוש כנראה כלים חדשים למציאות. רק במבט עכשווי ניתן להבין עד כמה מילות תפילה ופיוט שאמרנו בשנה שעברה, הפכו מוחשיות כמה חודשים אחר כך. רק במבט עכשווי ניתן להתפלל מתוך קיום מלא השרוי בבקשת טוב ובדאגה, מבלי מליצה.

ביום הכיפורים כל אחת ואחד יעשו כבשלהם, בחייהם, ולפי בחירתם. המשותף לכולנו הוא ארשת פנים אחרת בתוך המחוייבות שלנו פנימה לשאול את עצמנו מה אנו עושים וכיצד בתוך כל התמונה הגדולה, אנו בוראים את ימינו, גם אם אנו חשים מושגחים ומלווים באמונה:

* / נתן זך

אָדָם חַי בָּעוֹלָם שֶאוֹתוֹ הוּא עוֹשֶֹה לְעַצְמו,ֹ
מִן הַתַּאֲווֹת שֶבְּשָֹרוֹ מִתְאַוֶּה לְעַצְמוֹ
מִן הַנוֹפִים שֶבָּהֶם הוּא מַמְתִּיק לְעַצְמוֹ
אֶת הַפְּחָדִים שֶבָּהֶם הוּא מַפְחִיד אֶת עַצְמו.ֹ
וּמִן הָאַהֲבָה שֶאוֹתָהּ הוּא אוֹהֵב לְעַצְמו
וּמִן הַשִֹּנְאָה שֶאוֹתָהּ הוּא שֹוֹנֵא לְעַצְמוֹ
וּבַקַּיִץ הוּא יוֹצֵא אֶל מִחוּץ לְעַצְמוֹ
וּבַסְּתָיו הוּא חוֹזֵר חֲזָרָה לְעַצְמוֹ
וְרוֹאֶה מֶה עָשָֹה לְעַצְמוֹ
בַּקַּיִץ וּמַה לא עָשָֹה לְעַצְמוֹ
מַבְחִין בֵּין זֶה לְזֶה וּמֵבִין לְעַצְמו.ֹ

כשיסתיים יום הכיפורים הנוכחי תהיה צעקת ״ה׳ הוא הא-לוהים״ ולאחרי שבע הפעמים, הדומיה לא בהכרח תשרור מבלעדי המשך, כי השנה התחינה תימשך והאוזן אולי תדע להאזין להפרת ההרגלים, לקריאות נוספות על פני נוסח התפילה:

קריעה / חוה פנחס כהן

כְּשֶׁהַכֹּל קָרְאוּ
כְּשֶׁהַכֹּל קָרְאוּ
וּסְבִיבִי הָיְתָה צְפִיפוּת בְּשָׂמִים
וְרַחַשׁ קִפְלֵי בַּדִּים חֲדָשִׁים
"אֲדֹנָי הוּא הָאֱלֹהִים"
שֶׁבַע פְּעָמִים –
אֲדֹנָי הוּא הָאֱלֹהִים
עוֹדִי סְבוּכָה בִּשְּׂפָתַי
מְבַקֶּשֶׁת לַעְצֹר בֵּין
קְרִיאָה לִקְרִיאָה
נִמְשְׁכָה שִׂמְלָתִי וְנִמְשְׁכָה
וְנִקְרְעָה
בְּיָדָהּ שֶׁל בִּתִּי
שֶׁהִתְיַגְּעָה
בִּקְרִיאָתָהּ:
אִמָּא, אִמָּא, אִיימממָההה