לְאָן שֶׁאֶפְנֶה הוּא מִתְגַּלֶּה בְּפָנַי.
כְּבַלָּשׁ חֲסַר נִסָּיוֹן שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ לְהַסְווֹת צְעָדָיו
אוֹרֵב לִי בַּפִּנּוֹת.
מְנַסָּה לַחֲמֹק,
לְהֵעָלֵם בֶּהָמוֹן גַּם דֶּרֶךְ סִמְטָאוֹת צָרוֹת.
אַךְ בַּאֲשֶׁר אֵלֵךְ
אֲזַהֶה אֶת עִקְבוֹת
רֵיחוֹ הֶחָמוּץ שֶׁל הָרִיק,
עֵדוּת לְכָךְ שֶׁאֵין בִּיכָלְתִּי לִבְרֹחַ,
אֵין בִּיכָלְתִּי לִשְׁכֹּחַ
גַּעְגּוּעַ לָעַד יִהְיֶה הַצֵּל שֶׁלִּי.