Je m’appelle Liat Atzili. Compagne d’Aviv, mère d’Ofri, Neta et Aya. J’habite à Nir Oz, je suis enseignante et éducatrice à l’école « Nofei HaBesor ». C’est ainsi que je souhaite me présenter, simplement. Mais le 7 octobre, mon monde s’est effondré. Les repères de ma vie ont été déracinés un à un de la terre du Néguev, et ma maison, le kibboutz Nir Oz, a été envahi et détruit. Alors enchantée, je suis Liat Atzili. Je suis la veuve d’Aviv, tombé ce jour-là en combattant dans l’unité d’intervention d’urgence, ancienne otage libérée et survivante du massacre de Nir Oz. Aviv aimait les champs du Néguev et sa vie suivait le rythme des saisons agricoles : la plantation des pommes de terre, la moisson du blé, la récolte des arachides. Il dirigeait l’atelier agricole et vouait une passion aux tracteurs, moissonneuses-batteuses, charrues et autres machines. Il avait un don technique rare et des mains en or. Et moi, j’aimais le fait que je n’aie jamais eu besoin d’appeler un professionnel à la maison : Aviv savait tout réparer. Aviv aimait la nature sauvage du Néguev occidental. Il observait les animaux avec curiosité, appréciait les paysages changeants au fil des saisons et trouvait de la beauté dans les choses simples. Aviv aimait en particulier les grandes scilles d’automne, leur floraison l’émouvait profondément. Il avait le talent de réunir ses deux grandes passions dans de délicats dessins qu’il peignait sur des pièces de machines et des bouts de métal qu’il trouvait. Aviv aimait aussi danser, chanter, raconter des blagues – dans ces domaines-là, il était franchement mauvais, et pourtant… Ce qu’il aimait par-dessus tout, c’étaient les gens. Il avait des centaines d’amis. C’était l’homme le plus généreux que j’aie jamais connu. Je suis reconnaissante d’avoir eu le privilège de partager ma vie avec lui pendant trente ans. Qu’il m’ait aimée, que j’aie pu l’aimer, et que nous ayons ensemble construit une famille.
אני ליאת אצילי. בת הזוג של אביב, אימא של עפרי, נטע ואיה. גרה בניר עוז, מורה ומחנכת ב'נופי הבשור'. כך הייתי רוצה להציג עצמי, פשוט.
אבל בשבעה באוקטובר חרב עליי עולמי. העוגנים של חיי נעקרו בזה אחר זה מאדמת הנגב, וביתי, קיבוץ ניר עוז, נכבש ונחרב.
אז נעים מאוד, אני ליאת אצילי. אלמנתו של אביב, שלחם בכיתת הכוננות ונהרג באותו יום, פדויית שבי ושורדת הטבח בקיבוץ ניר עוז.
אביב אהב את שדות הנגב וחייו התנהלו על פי לוח זמנים חקלאי – זריעת תפוחי האדמה, קציר החיטה, עונת הבוטנים. הוא ניהל את המוסך החקלאי והייתה לו אהבה גדולה לטרקטורים, לקומביינים, למחרשות ומדושות. היה לו חוש טכני נדיר וידיים מצוינות, ואני נהניתי מכך שמעולם לא הייתי צריכה להזמין הביתה בעל מקצוע כי אביב ידע לתקן כל דבר.
אביב אהב את הטבע הפראי של הנגב המערבי. הוא עקב בסקרנות אחרי חיות הבר, נהנה מהנוף המשתנה לאורך השנה ומצא יופי בדברים הפשוטים. אביב אהב במיוחד חצבים ופריחתם ריגשה אותו.
היה לו כישרון לשלב את שתי האהבות הגדולות הללו בציורים עדינים שצייר על חלקי מכונות וברזלים שמצא.
אביב אהב גם לרקוד, לשיר ולספר בדיחות – בדברים האלה הוא היה ממש גרוע ובכל זאת…
אהבתו הגדולה ביותר הייתה לאנשים. היו לו מאות חברים. הוא היה האדם הטוב ביותר שהכרתי. אני אסירת תודה שהייתה לי הזכות לחלוק איתו את חיי במשך שלושים שנים; שזכיתי שהוא יאהב אותי וזכיתי לאהוב אותו ולהקים איתו משפחה.
Les jours de captivité ont été extrêmement éprouvants. Je ne savais pas ce qu’il était advenu d’Aviv, d’Ofri et de Neta. J’imaginais le pire. Pourtant, malgré les difficultés, il y avait beaucoup de choses qui me donnaient de la force et de l’espoir. Je pensais à mes élèves et à mon travail. Je pensais à Aya qui n’était pas à Nir Oz et je savais qu’elle était vivante et qu’elle avait besoin de moi. Et j’ai compris que dans cette situation, où je n’avais aucun contrôle, il me restait encore le choix, le choix de décider quel être humain je voulais être.
Dans le film Dieu absent, qui traite de la pensée du philosophe Emmanuel Lévinas, le rabbin Daniel Epstein explique : « Aucun humain ne peut choisir les autres humains. Il doit les accepter tels qu’ils sont. La véritable épreuve, c’est la mesure de ma responsabilité. Tout comme je ne façonne pas l’autre selon mes désirs, je ne peux pas non plus le changer. Mais peut-être qu’en modifiant mon regard, je pourrai faire émerger ce qu’il y a de bon en lui – car il est un être humain, comme moi.» Ce qui était vrai là-bas, dans cette situation extrême à laquelle j’ai été confrontée, l’est tout autant ici et maintenant. Regarder l’autre sans attentes ouvre la voie à la responsabilité. Une responsabilité qui incarne la liberté. Cette liberté est un lourd fardeau, mais c’est la seule chose capable d’apporter la paix entre les êtres humains et de fonder une société juste et morale.
Traduit par Miléna Kartowski-Aïach
ימי השבי היו מאתגרים מאוד. לא ידעתי מה קרה לאביב, לעפרי ולנטע. דמיינתי את הגרוע מכול. למרות הקשיים, היו דברים רבים שנתנו לי כוח ותקווה. חשבתי על תלמידיי ועל העבודה שלי, חשבתי על איה שלא הייתה בניר עוז וידעתי שהיא חיה וזקוקה לי. אבל הבנתי שבתוך הסיטואציה הזו, שבה אין לי שליטה על דבר, עדיין יש לי בחירה איזה אדם להיות.
בסרט 'האל הנעדר', העוסק במשנתו של הפילוסוף עמנואל לוינס, הרב דניאל אפשטיין מסביר: "אין אדם בוחר את האחרים שלו. אדם צריך לקבל את האחרים שניתנו לו. המבחן הוא מידת האחריות שלי. כמו שאני לא בונה את האחר לפי רצונותיי כך אני גם לא אשנה אותו. אבל אולי על ידי שינוי זווית הראייה שלי אוכל להוציא ממנו דברים טובים שבהכרח נמצאים אצלו, כי הוא אדם כמוני."
מה שהיה תקף שם, במצב הקיצון שאליו נקלעתי, בוודאי תקף כאן עכשיו. התבוננות בפני האחר, ללא ציפיות, מעניקה הזדמנות ללקיחת אחריות. אחריות שהיא התגלמות החירות. חירות זו היא משא כבד אך היא הדבר היחיד שיכול להשכין שלום בין בני אדם ולכונן חברה מוסרית וצודקת.
פיוטים, שירים ותפילות בעקבות השבעה באוקטובר
חירות |
Liberté
אסופה דו־לשונית לכבוד פסח תשפ"ה | 2025 ולשחרור החטופים
כל הרווחים ממכירת העותקים המודפסים קודש למטה החטופים
רוצה לקבל עדכונים ממגזין גלויה?
הפרטים שלך ישארו כמוסים וישמשו רק למשלוח אגרת עדכון מהמגזין מפעם לפעם
