גרסה מקוצרת של המאמר של הרבנית ד"ר מיכל טיקוצ'ינסקי על טבילת נשים עם מוגבלות גופנית שפורסם בשו"ת 4 של המכון הישראלי לדמוקרטיה
שלום מיכל,
אני אישה בעלת נכות רפואית המרותקת לכיסא גלגלים, ואיני מסוגלת ללכת בכוחות עצמי. עם זאת, בפועל אני מתמודדת עם מה שנדרש לי בחיי היום-יום בכוחות עצמי וכמעט שאינני נזקקת לסיוע. בשעה טובה נישאתי, ואני מעוניינת לחיות עם בעלי בטהרה. לצערי, גיליתי כי המאמצים הנדרשים ממני כדי למלא את שאיפתי זו הם מעל לכוחותיי. באזור שבו אני מתגוררת אין מקווה נגיש עם מעלון ועל מנת שאוכל להגיע למקווה נגיש וראוי איאלץ לנסוע למרחק רב, וגם כך כל ניידות כרוכה אצלי בקשיים. אני מבקשת לדעת אם יש בעבורי פתרונות טבילה שאינם מחייבים אותי להידרש לטבילה באמצעות מעלון.
ועוד, העיוות הגופני וההיזקקות לסיוע של נשים בטבילה מביישים ומביכים אותי, בפרט מפני שאני נדרשת לטבול ללא בגדים – האם ישנו פתרון הלכתי לבעיה זו?
זכויות אדם כעקרון הלכתי
ככל הידוע לי, אף לא אחד מן הפוסקים עסק בשאלה זו עד היום. עובדה זו קשורה ככל הנראה לכך שעד לדור האחרון אנשים עם מוגבלות לא שולבו בחברה.
"חביב אדם שנברא בצלם" (משנה, אבות ג, יד.): ממושג זה נגזרת סדרה שלמה של זכויות המוקנות לאדם באשר הוא אדם. התורה דיברה עליהן וחז"ל ניסחו אותן כאחד מעקרונות היסוד של התורה,[1] והן זכו לעדנה בעת החדשה.[2] ציר המתח שמציפה השאלה שלפתחנו מתייחס למידת החשיבות של ערך כבוד האדם וצנעת הפרט ומקומו במערכת השיקולים ההלכתית הנקודתית והרחבה.[3]
מבנה המקווה של היום מבטא את אוסף החומרות וההידורים האפשריים ואת האתגר לצאת ידי חובת כל שיטות הפוסקים בנושא הטבילה. הפסיקה הרווחת נוטה להוסיף בהקפדות ולהעמיס חומרות לא רק על התהליך הפרטי והאישי של ההיטהרות, אלא גם על מבנה המקווה וכשרותו. הכלל הקובע בענייני המקוואות הרגילים הוא שככל שֶׁנְּהַדֵּר במקווה, כך גדל הסיכוי שהטבילה תהיה כדין.
השיקול להטביל נשים במקוואות שבהם הטבילה תעלה לכל השיטות הוא פשוט וברור, אבל במקרה של נשים עם מוגבלות השיקול מתהפך. ככל שנראה לנגד עינינו את צורכיהן ונחתור לבנות מקווה שמאזן בין צרכים אלו, שאחד מהם הוא הטהרה, נבטיח שיותר נשים תבואנה לטבול. יש לומר באומץ שלפעמים דווקא ההקלה, ולא ההידור וההחמרה, משיגה את המטרה. ככל שנרבה במקוואות שמאפשרים טבילה ונגישים לנשים עם מוגבלות, כן תגדל הטהרה בישראל שכן נשים רבות שאינן שומרות תורה ומצוות היו שמחות להקפיד על הלכות טהרה. המניעה הטכנית והנסיון להימנע מהשפלות הם שעומדים בדרכן.
נגישות האשה וכבודה
מאז ומעולם עסקו בשאלות הלכתיות וטכנולוגיות הקשורות גם הן לנגישות האישה ולכבודה. הבעייה התעוררה, למשל, במקרה שהמקווה הותקן במקום ציבורי, ונשים רבות נרתעו מלטבול בו משום רצונן להצניע את הטבילה; או כאשר מקום הטבילה היה מחובר לנהר, והיה חשש של שקיעה בבוץ וחשש שהאישה לא תטבול כראוי מפחד שמא תשקע או תטבע ועוד כהנה וכהנה. שאלות הנגישות אינן מתיישבות עם שאלות ההידורים, ובמקרים רבים נאלצו לוותר עליהן לשם הנגשת המקווה.[4]
מה שנכון לרוב האוכלוסייה נכון שבעתיים לאוכלוסיית נשים עם מוגבלות. המבנה הרגיל של המקווה כמות שהוא היום מציב אתגר לפני נשים אלו. מלבד עלותה הכספית הגבוהה של הנגשת מקוואות קיימים על ידי התקנת מתקני הרמה (מעלונים) שיובילו אנשים עם מוגבלות לתוך בור הטבילה, היא גם מצריכה שינוי בתשתיות של המקוואות: בהרחבות, בהתקנת חיבורים לחשמל, בהשתלמות בעניין השימוש בהם וכדומה.
המוגבלות נולדת לעתים מתכתיב חברתי שאינו מותיר לאנשים אלו בררה אלא להיסמך על סיוע מן החוץ בד בבד עם אובדן השליטה על חייהם וביטול כבודם העצמי. ודוק, כבודן של נשים אלו אינו רק ערך אנושי; הוא משום שיקול הלכתי של ממש.
מספר המקוואות הנגישים בישראל קטן. אחדים אינם מושכי לב, בלשון המעטה, ותחזוקתם אינה מן המשופרות. הנתונים הללו הם מכריעים אם מביאים בחשבון שלא כל אישה תמסור נפשה על הטבילה, במקרה שזו קשה לה, שכן אישה עם מוגבלות שנדרשת לנסוע למרחקים כדי להגיע למקווה נעים וגם נגיש אינה עומדת לפני הדילמה הרגילה של אישה שאינה שומרת מצוות וחומרת האיסורים אינה מאיימת עליה.
עומק בור הטבילה הוא עד גובה הכתפיים של אישה ממוצעת, והירידה לבור הטבילה היא במדרגות שרובן שקועות מתחת לפני המים. מקווה כזה אינו נגיש בעליל. לפיכך אנסה להציע כאן טבילה במקווה נגיש ושונה. אמנם יש להביא בחשבון שלא כל המוגבלויות זהות ולא כל הפתרונות מתאימים לכל אחת, אבל הגמשת האפשרויות תגדיל את מספר הטובלות ותקטין את שיעור הנשים שלא נמצא להן פתרון הולם.
רוצה לקבל עדכונים ממגזין גלויה?
הפרטים שלך ישארו כמוסים וישמשו רק למשלוח אגרת עדכון מהמגזין מפעם לפעם
עירוי מים על הגוף
אבחן עתה אם אפשר לוותר על הכנסת הגוף כולו לתוך המקווה ולהסתפק בכך שרק חלק מגוף האישה יהיה נתון בתוכו ועל שאר הגוף יוערו מים. האם החיבור הפיזי של המים הנשפכים על גופה של האישה עם מי המקווה יכול להועיל? כפי שנראה, בסופו של דבר פתרון זה אינו מעשי כל כך.
אין אפשרות לסמוך על מים שנשפכים גם אם יש דרך לעשות זאת בלי מעורבות אדם ואין לראות בהם מקווה לעצמו וההצעה שאביא כאן משודרגת מעט. היא מתייחסת לאפשרות של ישיבה על שפת המקווה הַכּשר כך שהמים שיישפכו על הטובלת יתחברו אליו.
השאלה ההלכתית היא אם אפשר לראות במים הנופלים חיבור למקווה. סוגיה במסכת חגיגה דנה באדם שטבל במקווה של ארבעים סאה בדיוק. כאשר אדם זה יוצא מן המקווה, המקווה נחסר, והוא נפסל כיוון שאינו מכיל את הכמות המינימלית של ארבעים סאה. מי שיטבול אחריו במקווה זה יישאר בטומאתו. ואולם אם בזמן שהאדם הראשון יוצא מן המקווה, השני כבר טובל, המים שעל גופו של האדם הראשון בשעת יציאתו מן המקווה עדיין נחשבים מחוברים לכאורה למקווה. לפיכך לשיטת ר' יהודה המובאת שם הם מצטרפים יחד לארבעים סאה.
לכשרות זו יש תנאי אחד: שבנקודת החיבור יש כמות מרובה של מים. כמות זו צריכה להיות של "טופח על מנת להטפיח", על פי שיטת רבינו תם.[5] יוצא לכאורה שלפי שיטה זו ניתן להכשיר חיבור של מים שיישפכו למקווה אם המקווה הוא של ארבעים סאה וכשר בפני עצמו ואם המים עומדים ליפול לתוך המקווה ויש בהם כמות גדולה ומספקת.
נסכם את הדרך שעשויה להכשיר עירוי מים על הטובלת במחובר למקווה: בשפיכת מים על טובלת היושבת על שפת המקווה, כאשר המים הנשפכים עליה אינם מי מקווה כשרים בפני עצמם אך הם מחוברים למקווה בנפילתם, יש בעיות אחדות. הראשונה שבהן קשורה לכך שהטובלת נמצאת בתוך מים בתנועה, קרי מים זוחלים הפוסלים את המקווה. השנייה קשורה לשאלת החיבור למקווה: האם חיבור כזה הוא תקף? ואם החיבור תקף, האם הוא מאפשר לייחס למים הללו את דין המקווה באופן שפותר גם את הבעיה הראשונה?
היתרון בטבילה זו הוא שאין צריך כל מתקן מיוחד, וכל מי שיושבת על שפת המקווה יכולה לטבול כך ללא קושי טכני. החיסרון הגדול הוא שהשיטה מעט קשה ליישום. הדיוק בכמות המים, אופי השפיכה, הסכנה שמא המים לא יקלחו ברציפות, מקור המים וכן החציצה הנובעת מהישיבה על הקרקע (שניתן לפתור בדוחק על ידי הרטבת המקום במי המקווה מתוך וידוא שהמים עוברים תחתיה גם כן) – כולם יכולים להיות למכשול.
נוסף על כך גם אם מצאנו היתר, נראה שמרוּוח איננו, ונדמה לי שיש להותירו לשעת דחק מיוחדת, בפרט שייתכן שההרגשה בטבילה מעין זו היא של הַעֲרָמה, ולרוב הטובלות הפתרון ייראה דחוק והן לא תרצינה להסתפק בו. בסופו של דבר ההצעה הזאת לא בהכרח עדיפה על טבילה באמבטיה שמולאה בדרכים המכשירות אותה לשיטות מסוימות. היתרון שלה בקרבה למקווה כשר, מה שימנע מאחרות להסיק אפשרות של טבילה שאינה במקווה כלל.
טבילה באמבט המשיק למקווה
שכלול אפשרי של השיטה שהוצעה לעיל הוא ביצירת גומה מיוחדת בגודל מתאים ובעומק שאינו מקשה על כניסת האישה אליה. גומה זו תחובר למקווה באמצעות מדרון, והמים הנקווים בגומה יוכשרו באמצעות החיבור של המים שבמדרון. ייתכן שיש גם דרך למזער את שינויי המבנה והשיפוצים הנדרשים.
ניתן לטבול גם במקווה שגודלו אמה על שלוש אמות ברום של אמה, היינו שמידות המקווה אינן תואמות את מידותיו של אדם עומד אלא של אדם שוכב (שו"ת הרשב"א א, תתיח). שיטה זו גם מקובלת כשיטה המהודרת לכתחילה בחסידות חב"ד.
ניתן אפוא לבנות גומה על פי המידות המינימליות הללו, שגופה של אישה נכנס בהן בשכיבה. לצורך זה אפשר להשתמש באמבט גדול שאורכו מטר וחצי לכל עומקו, וכל עוד יש השקה למקווה אין חשיבות מהו גודלו ובלבד שהאישה תוכל לטבול בו. כיוון שלנשים עם מוגבלות בגפיים התחתונות נוח יותר, בדרך כלל, להיכנס לאמבט שאינו עמוק, אפשר לחקוק בצמוד למקווה אמבט כזה. כמעט בכל המקוואות יש מקום לחקיקה כזאת, והדבר אינו כרוך בעלות גבוהה וגם לא בשיפוץ ממושך. היתרון בפתרון זה הוא שאין צורך לשבש סדרי בראשית. רצוי להקפיד שהמים באמבט לא יהיה גבוהים או נמוכים מגובה המים במקווה שאליו משיקים את האמבט, כדי שלא להיכנס לדיון של פסול מדין זוחלים. לכן האמבט צריך להיות מעט נמוך, כך ששפתו העליונה תהיה בגובה שפת המקווה. הכניסה לאמבט כזה אינה פשוטה, אך עדיפה בהרבה מירידה במדרגות. אפשר כמובן לסדר דופן ירידה משופע שידית בצדו. אותו פתרון בדיוק ניתן להיעשות לא בצמוד למקווה אלא בתוך בור הטבילה עצמו אם יהיה בתוך המקווה מדף רחב מספיק שאפשר לטבול עליו.
במקרה של אמבט הסמוך ומושק למקווה יש להקפיד שהטבילה לא תהיה בכלי, שכן טבילה בכלי פסולה מן התורה.
לסיכום: פתרון קל יותר מן הפתרון של עירוי מים על שפת המקווה הוא הפתרון של חיבור אמבט קטן בצד המקווה בגודל שנוח יותר לכניסת הטובלת עם המוגבלת ואינו מְסַכנהּ, כך שבין האמבט למקווה יש חיבור והשקה המכשירים אותו, ובלבד שהאמבט מחובר לקרקע. החיסרון בפתרון זה הוא הצורך בשיפוץ, אף שהוא קל יחסית.
בשולי הדברים: טבילה בחלוק
ישנו קושי נוסף בטבילה שאינו קשור בשאלת הנגישות אך נוגע לרוב הנשים עם מוגבלות: הטבילה ללא בגדים. קושי זה מתעצם לנוכח הצורך של הטובלת בסיוע של אישה אחרת בירידה למקווה ובטבילה עצמה, אך הוא נכון בכל טבילה שהיא כשמדובר בנשים שסובלות מעיוות גופני. ההיחשפות, כשהיא נעשית בתוך התהליך שבו שותפות לעתים גם מלווה ובלנית, עשויה להיות טראומתית לטובלות הללו. לפיכך השאלה היא אם אפשר להתיר טבילה בחלוק לנשים שחפצות בכך.
יש כאן היתר מרווח שאישה עם מוגבלות שחשיפת גופה פוגעת בכבודה, אפשר גם לכתחילה שתטבול בבגדים. הטבילה בחלוק פותרת את החשש מחציצה וגם תורמת למודעותה של הטובלת לכך שיש חשיבות שלא תהיה חציצה בינה לבין המקווה.
בשולי הדברים יוער כי הדיון כאן היה בשאלה זו של בושה והצורך בכיסוי בנשים עם מוגבלות. הדגש היה על כך שהעיוות הגופני מספק לטובלת עילה להסתיר את גופה בשעת הטבילה. ואולם, כפי שנאמר במבוא, שיקולי כבוד האדם וצנעת הפרט אינם נחלתה של קבוצה זו או אחרת, כשם ששאלות הנגישות נכונות ונוכחות גם בעניין נשים שאין להן מוגבלות פיזית.
האישה עם המוגבלות אינה אלא "מקרה קצה" של כלל המקרים. משנסללה הדרך להכיל את חוסר הנוחות של האישה כחלק מן השיקול ההלכתי, אין היא שמורה לאנשים עם מוגבלות בלבד.
מסקנות
- יש להכיר בשיקולים של כבוד האישה הטובלת ובצורך בהנגשת המקווה כחלק מן השיקולים שליוו את בניית המקוואות מראשיתם. מקווה מהודר אינו בהכרח זה שמקיים בו את כל החומרות, אלא דווקא זה שמאפשר טבילה.
- נבדקה האפשרות לטבילה בישיבה על שפת המקווה מתוך עירוי מים על הטובלת. אפשרות זו נראית דחוקה מבחינה הלכתית ותפעולית. לפיכך מסקנתנו בעניין זה היא שאי-אפשר להציע דרך זו כפתרון לרבים, ואם תתעורר דרישה בעתיד יהיה צריך לדון כיצד, אם בכלל, ניתן להשמישו.
- האפשרות המעשית ביותר היא להקים מקוואות נגישים וקטנים יותר בצד המקוואות הקיימים – אמבט קטן ונגיש יותר, משיק למקווה. טכנית מדובר בפתרון קל ולא יקר כלל. הוא גם אינו מעורר קושי הלכתי שהתרתו היא ברמת כשרות גבוהה. על כן זוהי הצעתי המעשית.
- דיון נוסף הוא שאלת הטבילה ללא בגדים. התרנו לאישה לטבול בחלוק רחב. העלינו גם את השאלה אם לא ראוי להנהיג אפשרות זו גם בקרב נשים שאין להן קושי מוצהר ומוכח, בפרט לנוכח הדיון הציבורי בשאלת נחיצות נוכחותה של הבלנית במקווה ובטבילה.
- ראינו חשיבות גדולה בהצבת הבעיה הצדדית של נשים כמו השואלת על הרצף של הבעייתיות בטבילת נשים בכלל – הן מצד ההכרח בנגישות מקוואות, הנכון לכל אישה, הן מצד צניעותה של הטובלת. מקרי השוליים הם תמיד הקצנה של היבט המתקיים גם במקרים הרגילים. תובנה זו מסייעת לגזור, מצד אחד, פסק שהוא אפשרי לכולן ואינו נראה חריג, ומן הצד השני להבין לעומק תופעות חברתיות כלליות מתוך המקרה הפרטי.
סיכום
עיקר חשיבותו של מאמר זה בעצם הצפת הקשיים העומדים בדרכם של אנשים עם מוגבלות בבואם להיטהר במקוואות הסטנדרטיים. קשייהם רובצים על כתפינו כחברה, ושומה עלינו לפעול ללא לאות למען סיפוק צרכיהם, בגוף ובנפש. סוגיית הטבילה שעלתה כאן היא מהרגישות והעדינות יותר. יהי רצון שהטיפול בשאלה זו יתפתח עד למציאת הפתרונות הנכונים, הלכתית וטכנית. מצד אחד, שאלת הנטל הכלכלי המושת על כתפי הציבור. כאן יש לשקול היטב את גודל המעמסה בתוך התקציב הכללי. מצד שני עולות כאן שאלות מגוונות הנוגעות לזכויות הפרט הבסיסיות ביותר, כדוגמת הזכות לכבוד. המחויבות המעשית שלנו לשקול בפלס את הערכים השונים ולאזן ביניהם תעניק לנו את הזכות לזקוף קומתנו כחברה בריאה ומתוקנת. במעשים אלה אנו מצטרפים ומשלימים את מעשיו של הקב"ה ה"מטהר את ישראל" (משנה, יומא ח, ט).
* הגרסה המובאת לעיל היא גרסה מקוצרת של המאמר "'מים חיים': לשאלת טבילת נשים עם מוגבלות" כפי שפורסם בשו"ת 4 (אב תשע"ד) בהוצאת המכון הישראלי לדמוקרטיה.
לקריאת הגרסה המלאה במגזין גלויה: מים חיים: טבילת נשים עם מוגבלות >>
להורדת המאמר המלא בגרסת PDF
[1] ראו יהודה ברנדס, "עקרונות על בהלכה", אקדמות יח (תשס"ז), עמ' 60.
[2] עד שהתנסחו למגילת הזכויות של האומות המאוחדות, וכמובן מימושן לאחר מכן בדרכים משפטיות מחייבות.
[3] ערך זה עוגן בחוק יסוד במדינת ישראל – חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, התשנ"ב. על פי לשון החוק הוא שעון על היותה של מדינת ישראל מדינה יהודית נוסף על היותה דמוקרטית. וראו אשר מעוז, "ערכי יהדות ודמוקרטיה", בתוך: עמיחי ברהולץ (עורך), דרך ארץ דת ומדינה, ירושלים: משרד החינוך, אגף החינוך הדתי, בית מורשה בירושלים ויסודות, המרכז לליבון ענייני תורה ומדינה, תשס"ז, עמ' 80-47.
[4] לבעיית החציצה ראו משנה, מקוואות ט, ב; ר' אברהם דנציג, בינת אדם, שער בית הנשים, סימן יד, אות כד; טור, יורה דעה, סימן קצח; בית יוסף, שם, אות ל; שולחן ערוך, יורה דעה, סימן קצח, לג; ש"ך, שם, מז. לבעיית פחדה של האישה: נידה סו, ע"ב; רמב"ם, איסורי ביאה א, יא; רא"ש, נידה, סימן לב. מקומות שבהם בושה לטבול: נידה סז, ע"א; וראשונים, שם; ועוד.
[5] תוספות, גיטין טז, ע"א, ד"ה "קטפרס". והסיכום בתוספות: "אלמא בטופח להטפיח אנו מקילין יותר לענין השקה מלענין מקוואות, דבמקוה לא הוי חיבור. ונצוק וקטפרס הוי איפכא, דבהשקה לא הוי חיבור ולענין מקוה הוי חיבור". וראו גם תוספות, חגיגה יט, ע"ב, ד"ה "בתחתונה".
***
המלצות לקריאה נוספת במגזין גלויה:
- טבילה בחלוק מחמת בושה – הרבנית ד"ר מיכל טיקוצ'ינסקי
- גבולות האחריות של הבלנית – הרבנית נועה לאו והרב ד"ר בני לאו
- לטבול בעיניים עצומות: מערך המקוואות בישראל – מיכל אחרק-ויין ואיילת סימן
- דחיית טבילה במקווה: האם ומתי מותר לקיים טבילה שלא בזמנה? – הרבנית שרה סגל-כץ
- מרחב, מקום: על תהליך עיצוב מקוואות נשים מתוך מחוייבות לקהל הטובלות – לאה סולטר
- בגוף ראשון, בקול שונה? להורות הלכה גם על-ידי מורות הלכה – הרבנית שרה סגל-כץ
- הבלנית, קווים לדמותה – הרבנית שרה סגל-כץ
