כִּי הִשְׂבִּיעַ נֶפֶשׁ שֹׁקֵקָה: ליווי רוחני בגיל השלישי בעזרת ספר תהילים

הרבנית רחל ריינפלד-וכטפוגל משתפת בתהליך קבוצתי ואישי של בני הגיל השלישי, שפגשה במסגרת לימודיה את התחום של ׳ליווי רוחני׳. במאמר זה היא מתארת כיצד ספר תהילים, שימש כלי משמעותי לשיחה פנימית על העבר ועל ההווה עם האנשים והנשים שפגשה וראתה עימם את הקסם וגם את האתגר שבגיל הזהב.

ליווי רוחני מתוך תחושה של ׳קרבה אל נפשי גאלה׳

תשאלו עשרה מלווים רוחניים "מהו ליווי רוחני" ותקבלו עשר תשובות שונות. הסיבה לכך היא שקשה לתמצת במילים מהו התחום הזה ומי יכול להיתמך ממנו, שהרי זה תחום שכל אחד מאיתנו יכול למצוא בו מזור. ובכל זאת, לצורך ההבנה אביא את ההגדרה שלי: תמיכה במסעם של אנשים שהם לרוב במצבי משבר (רפואי, אובדן ועוד) ובשלבי סוף החיים על ידי בירור המשמעות והעוגן הרוחני שבחייהם בנקודת זמן זו. המושג "רוח" גם הוא נתון לפירושים רבים ונידון בספרות המקצועית בצורה ענפה.

הרוח נמצאת בכל אדם, לעיתים היא ברורה ונוכחת באופן גלוי ולפעמים יש לדרוש אחריה כדי לגלותה או לחדשה, כבקשת דוד המלך בתהילים "רוּחַ נָכוֹן חַדֵּשׁ בְּקִרְבִּי" (נא, יג).

ברשומה שכאן אציע את המבט הצנוע שלי לנושא זה מתוך העבודה שלי: "רוח" היא המימד (או המימדים) בחיי האדם המאפשרים לו לצאת מתוך עצמו ולהתחבר אל ה"מעבר" לו (הטרנסצנדנטי) – חיבור לערך, יישות או מעגל קיום שהוא גדול ממנו עצמו. החיבור למימד רוחני זה מעניק משמעות לחייו. בליווי מהסוג הזה אדם יכול לחוות תחושת גאולה מן הייסורים הנפשיים והרוחניים המכבידים עליו בשעת משבר, כתפילת דוד "קָרְבָה אֶל נַפְשִׁי גְאָלָהּ" (סט, יט).

שני צירים בליווי הרוחני לגיל השלישי

לליווי רוחני ספציפית עם הגיל השלישי יש קסם משלו. זכיתי ללוות זקנים במחלקת תשושים בבית אבות ציבורי בירושלים במסגרת הסטאז' שלי בליווי רוחני. ככל שעבדתי עם אנשים בשלב זה של חייהם נכחתי להבין לעומק את דברי ר' יוסי הגלילי "אין זקן אלא מי שקנה חכמה" (קידושין לב ע"ב).

הסיפורים הרבים שהם שיתפו איתי מכל שלבי חייהם יצרו בפניי רקמה מורכבת של ניסיון חיים עשיר. כחלק מעבודתי הצעתי לקבוצת זקנים ליווי רוחני קבוצתי המלווה ספר תהילים. במהלך המפגשים שלנו העליתי סוגיות בשני צירים מרכזיים אשר מאפיינים את הנושאים המעסיקים את בני הגיל השלישי.
לצד הליווי בעזרת ספר תהילים נעזרתי גם בשירה, קלפי תמונות, פריטים מן הטבע ומתודות נוספות. 

ציר ראשון

הציר הראשון הוא "העבר". זקנים מסתכלים אחורה על חייהם ועושים סיקור וסיכום. מה שמכונה בספרות הליווי הרוחני Life Review. הכוונה היא למצב המוכר בו הזקן רוצה לספר את סיפורו "לְמַעַן יֵדְעוּ דּוֹר אַחֲרוֹן בָּנִים יִוָּלֵדוּ יָקֻמוּ וִיסַפְּרוּ לִבְנֵיהֶם" (עח ,ו). לרבים חשוב שסיפורם יישמע ושהמסרים והתובנות שלהם יעברו הלאה בתור "צוואה רוחנית".

הזקן שואל את עצמו שאלות והמלווה הרוחני מתהלך איתו יד ביד ונותן לו את המרחב הבטוח לכך. הזקנים שואלים את עצמם אם הם מרוצים מאיך שחיו את חייהם, אם יש להם חרטות או פספוסים, האם חייהם היו חיים משמעותיים ועוד. התשובות לא תמיד משביעות רצון והמלווה הרוחני יכול ללוות את הזקן בבירור ההצלחות שבחייו, דרכים בהם עוד ניתן לתקן ומתן מבט ופשר מחודש על מה שהיה.

ציר שני

הציר השני הוא "ההווה". אַל תַּשְׁלִיכֵנִי לְעֵת זִקְנָה כִּכְלוֹת כֹּחִי אַל תַּעַזְבֵנִי (עא, ט) – בכל שלב בחיים אדם בודק את הערך שלו וחושש מהשלב שייגמרו לו הכוחות והיכולת להיות משמעותי. כאשר אדם מפסיק את פעילותו המקצועית ומאט את פעילויותיו הנוספות שעסק בהם לאורך חייו (לדוגמה עזרה לילדים ולנכדים, התנדבות, התעמלות) הוא מברר מחדש את פשר חייו ומשמעותם.

הזקן רוצה לדעת מה הוא תורם לעולם, מדוע העולם צריך אותו ואיזה משמעות יש לכל יום שעובר. שאלות אלו עולות ביתר שאת כאשר העשייה כבר לא מגדירה את "ערכם" כמו פעם. בבית האבות השאלות מטרידות אף יותר כאשר מצטמצמים באופן ניכר המקום לבחירות האישיות שלו, העצמאות שלו ומרחב הפרטיות שלו. 

מזמורי תהילים ככלי לעיבוד רוחני

בקבוצה שהתגבשה רק חלק מהמשתתפים הגדירו את עצמם כאנשים דתיים אך כולם העידו על עצמם שהם אנשים מאמינים ומתחברים למסורת ולספר תהילים.

ספר תהילים זימן לנו הזדמנות לגעת בנושאים אישיים רבים מכיוון שבמזמורי התהילים דוד המלך השכיל באופן פיוטי ונוגע להביא בהם את עצמו כבן אדם. בן אדם שמתמודד עם קשיים, חרטות, הצלחות וניסים. הוא זועק ומבקש, מודה ומהלל כמו שכמעט כל אדם עלי אדמות עושה בשלבים שונים בחייו. לכן, בעזרת מזמורי התהילים התאפשר למשתתפים בקבוצה להתבונן על עצמם ובמהלך התקופה הקבוצה בכתה יחד, העלתה זכרונות, צחקה והתפללה ביחד. בקבוצה השתתפו זקנים עם תפקוד קוגנטיבי גבוה וגם זקנים עם תפקוד נמוך בהרבה, כאשר כל אחד השתתף מהמקום שבו הוא מבין את עצמו ומביא את עצמו.

בליוויים רבים, בשלבים הראשוניים של הליווי יש התייחסות לאלמנטים שהם יותר שטחיים אצל האדם. אך ככל שמעמיקים הנושאים הולכים וחודרים יותר לעומק החוויה של האדם, לפצעים שעוד פתוחים ולמקומות הכמוסים שהאדם לא העז לשתף עד כה. כעת האדם מוצא את האפשרות לעשות זאת במרחב בטוח. כך גם בקבוצה, הנושאים שהועלו לרוב התחילו ממקום גלוי ונוח וככל שביקשתי ברגישות להעמיק הנושאים נהיו חשופים ואישיים יותר.

גיליתי שלקבוצה נח יותר לדבר על נושאים של שמחה ושל הודיה ולעיתים הקבוצה משכה את השיח למקומות אלו. נדרש זמן ורכישת אמון עד שהגענו למצב בו החברים חשו שהם יכולים לדבר בפתיחות על כעסים ואכזבות ולשתף בכך. כדי שזה יתאפשר היה צריך ליצור אמון במנחה ובקבוצה בעזרת כלים מהליווי הרוחני וכן מתורת הנחיית קבוצות. 

מסע אישי וקבוצתי לאור מסעו של דוד המלך בתהילים

את המפגשים שלנו פתחנו תמיד בסבב "מה נשמע". לאחר מכן נתתי הקדמה קצרצרה למזמור וקראנו אותה ביחד לאט ובקול (המזמור היה מצולם בכתב גדול מאד והיו חברים שהאזינו בעל פה בגלל חוסר היכולת לקרוא). הסברתי בתמציתיות את המוטיבים של המזמור ולאחר מכן פתחתי בשאלות שהובילו לשיתוף הקבוצה.

אביא כעת דוגמאות למפגשים שהנחיתי בנושאים שונים. כפי שניתן לראות יש כאן מוטיבים שמאפיינים את התבונה המופלאה של הזקנה.

יש לנו הרבה על מה להודות והזקנים יודעים לעשות זאת היטב ולהעריך את מה שיש להם. 

"הוֹדוּ לַה' כִּי טוֹב כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ… לְעֹשֵׂה נִפְלָאוֹת גְּדֹלוֹת לְבַדּוֹ… לְעֹשֵׂה הַשָּׁמַיִם בִּתְבוּנָה כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ"

תהלים קלו

במזמור זה אנחנו משבחים את הקב"ה על מעשיו הגדולים הנפלאים. לעומת זאת אנחנו משבחים אותו גם על הדברים היומיומיים:

"ה' פֹּקֵחַ עִוְרִים ה׳ זֹקֵף כְּפוּפִים ה' אֹהֵב צַדִּיקִים: ה' שֹׁמֵר אֶת גֵּרִים יָתוֹם וְאַלְמָנָה יְעוֹדֵד״

תהלים קמו

מה הם הדברים הגדולים והדברים שהם כביכול קטנים בחיינו שאנו מודים עליהם? למה יותר קל לשים לב ולהודות ועל מה צריך להתאמץ לזכור להודות? האם אנחנו מצליחים להכיר בטוב גם כשקשה לנו וכיצד ההודיה משפיעה על תחושת הקושי? מתוך השיח שמענו גם אמירה שגם על הנפילות יש להודות כיוון שהם מגדלים אותנו. המכות מחזקות אותנו. 

כאמור, הזקנים עסוקים בסיקור החיים ושואלים את עצמם "מה הפירות שלי". כלומר, מה גידלתי וטיפחתי ונתתי לעולם.

"וְהָיָה כְּעֵץ שָׁתוּל עַל פַּלְגֵי מָיִם אֲשֶׁר פִּרְיוֹ יִתֵּן בְּעִתּוֹ וְעָלֵהוּ לֹא יִבּוֹל וְכֹל אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה יַצְלִיחַ"

תהלים א׳

האם אני משאיר אחריי סימן לכך שהתהלכתי כאן על פני האדמה? האם יש לי פירות גם אם לא זכיתי להביא ילדים לעולם? מהם העלים שלי ומאיפה ינקו השורשים שלי? מה קלטתי מהשורשים שהפירות שלי ינקו? החברים התרגשו לספר על ה"פירות" שלהם אשר התחיל מכיוון מובן מאליו של ילדים ומשם התפתח לשיח על פירות נוספים שאדם מביא לעולם כגון חכמה, מעשים, חסד, אומנות ועוד. ובמבט על ההווה שאלנו האם אני מניבה פירות גם כיום? כיצד אוכל להניב עוד פירות מתוקים?

כולנו חולמים וזורעים. האם אנחנו גם זוכים לקצור?

"שִׁיר הַמַּעֲלוֹת בְּשׁוּב ה' אֶת שִׁיבַת צִיּוֹן הָיִינוּ כְּחֹלְמִים… הַזֹּרְעִים בְּדִמְעָה בְּרִנָּה יִקְצֹרוּ"

תהלים קכו

מה חלמנו, מה זרענו והאם קצרנו? אלו חלומות התגשמו ואלו לא? איך נראה חלום שמתגשם ואיך מכילים את החלום שאיכזב? מנין הכוחות לזרוע בדמעה? סביב נושא זה שמענו סיפורים רבים מן השנים הצעירות של החברים, על חלומות אישיים וחלומות לאומיים שהתגשמו. שאלנו גם מהם החלומות שלנו כיום, מה אנחנו עוד רוצים להספיק לראות מתממש? לא היה קל לקבוצה לדבר על חלומות שנשארו בגדר חלום.
הקושי חזר על עצמו בשיח בהקשר של תחושת חוסר אונים ובדידות

"אֵ-לִי אֵ-לִי לָמָה עֲזַבְתָּנִי רָחוֹק מִישׁוּעָתִי דִּבְרֵי שַׁאֲגָתִי: אֱ‍-לֹהַי אֶקְרָא יוֹמָם וְלֹא תַעֲנֶה וְלַיְלָה וְלֹא דוּמִיָּה לִי"

תהלים כ״ב

מתוך הקושי הובלתי את השיח לבירור השאלה מדוע קשה לנו לגעת במקומות הכואבים ומה קורה כאשר לא מתייחסים לפצע פתוח. מדברים אלו התפתח דיבור נוגע וחשוב. 

הליווי דורש מהמלווים מצד אחד לתכנן את המפגשים על סמך ההיכרות עם המלווה, אך יחד עם זאת דורש גמישות רבה להיות עם המלווה במקום שהוא בוחר להיות בזמן אמת.
דוגמה טובה לכך היא הבחירה שלי בשיח על שלימות הבריאה ומה מתעורר בנו כשאנחנו רואים את האיזון המושלם של הטבע שהקב"ה ברא:

"יִשְׂבְּעוּ עֲצֵי ה' אַרְזֵי לְבָנוֹן אֲשֶׁר נָטָע: אֲשֶׁר שָׁם צִפֳּרִים יְקַנֵּנוּ חֲסִידָה בְּרוֹשִׁים בֵּיתָהּ: הָרִים הַגְּבֹהִים לַיְּעֵלִים סְלָעִים מַחְסֶה לַשְׁפַנִּים"

תהלים ק״ד

אך הקבוצה בחרה למקד את הדיון דווקא בסיום המזמור "יִתַּמּוּ חַטָּאִים מִן הָאָרֶץ וּרְשָׁעִים עוֹד אֵינָם". נושא הרוע בעולם העסיק מאד את הקבוצה, במפגש הזה וגם במפגשים אחרים. האם יתכן מצב שבו "רשעים עוד אינם"? מה מהות הטוב ומה תפקיד האדם בעולם שאין בו רוע? היה קול קבוצתי שלאחר דיון פילוסופי עמוק סיכם שהרוע הוא חלק נחוץ בעולמנו כדי לתת משמעות לטוב וכדי שיהיה לנו מה לתקן בעולם כדי "שלא יהיה משעמם". סיימנו בתפילה לנו ולעולם שהרוע יצטמצם למינימום האפשרי ושנחווה אותו על הצד הקטן ביותר, לעומת דברי דוד המלך "יִתַּמּוּ חַטָּאִים מִן הָאָרֶץ".  

מעגל השנה מזמן הזדמנויות טובות לשיח והתבוננות איפה הפרט מתחבר לחגי הכלל.

"בְּצֵאת יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם בֵּית יַעֲקֹב מֵעַם לֹעֵז… הַהֹפְכִי הַצּוּר אֲגַם מָיִם חַלָּמִישׁ לְמַעְיְנוֹ מָיִם"

תהלים קיד

לאיזו גאולה ציפינו במהלך חיינו? האם הגאולה הגיעה וכיצד חווינו אותה? מהי הגאולה שאנחנו עוד מצפים לה כיום? סיפורי הגאולה והניסים שהחברים שיתפו היו מגוונים ורבים, חלקים פרטיים וחלקם התחברו לגאולות שלנו כעם כגון סיפורי עליה משמעותיים. חברה אחת שיתפה שהמגורים בבית האבות, בייחוד בתקופת הסגרים מפני הקורונה, היו עבורה גאולה – גאולה מן הבדידות. החברים האחרים מיהרו להסכים, למרות הקשיים שהם מזכירים שבמגורים בבית האבות.  

דוד המלך זימן לנו את ההזדמנות להתבונן על החטאים והחרטות שלנו בפנים ולבקש לתקן:

"חָנֵּנִי אֱלֹהִים כְּחַסְדֶּךָ כְּרֹב רַחֲמֶיךָ, מְחֵה פְשָׁעָי.. כִּי פְשָׁעַי, אֲנִי אֵדָע וְחַטָּאתִי נֶגְדִּי תָמִיד.. הַסְתֵּר פָּנֶיךָ, מֵחֲטָאָי וְכָל עֲו‍ֹנֹתַי מְחֵה"

תהלים נ״א

מי הם האנשים שפגענו בהם בחיינו? מי פגע בנו? למה אנחנו סוחבים סיפורי פגיעה וחרטה שנים כה רבות, ואיך אפשר בשלב הזה להוריד מעלינו את העול הזה שאנחנו סוחבים? האם אפשר עוד לתקן, לבקש מחילה וגם למחול? למה קשה לנו? החברים שיתפו במקרים שונים בהם רוצים למחול, הצליחו למחול ואף במקרים בהם לעולם לא רוצים ולא יכולים למחול. 

בליווי רוחני אנחנו עוזרים לאנשים במצוקה לברר מהי המשענת שלהם, מה נותן להם סיבה וכח להתמודד עם הקושי? "גַּם כִּי אֵלֵךְ בְּגֵיא צַלְמָוֶת לֹא אִירָא רָע כִּי אַתָּה עִמָּדִי שִׁבְטְךָ וּמִשְׁעַנְתֶּךָ הֵמָּה יְנַחֲמֻנִי" (מזמור כג). ממה אנחנו מפחדים ובמה ובמי אנחנו נתמכים בעתות משבר? האם הא-ל משמש עבורי נחמה ותמיכה? מיהו בשבילי ואיזה סוג קשר יש לי איתו? אצל הזקנים שלא במפתיע צף ועלה הפחד מהמוות. נשאל למה המוות מפחיד וכיצד אנחנו מתמודדים עם הפחד הזה? 

סיכום: על שיח מעמיק ובעל משמעות

במהלך תקופת הליווי נרקם שיח משמעותי שהעניק הזדמנויות לזקנים שלרוב לא מתקיימות בבתי אבות. בקבוצה כל אחד התקבל כאדם שלם בעל תבונה וזכה למקום של כבוד, ללא קשר ליכולת הוורבלית והקוגנטיבית שלו. התקיים שיח שאיפשר לכל חבר בקבוצה במה להשמעת הסיפור הייחודי שלו ולפתוח ולגעת בפצעים פתוחים מן העבר ולעבד אותם עם החברים. נוצר בקבוצה שיח שמברר סוגיות רוחניות קיומיות שמעסיקים את הזקנים ובכך גם מעניק להם גירוי אינלקטואלי ורגשי. במפגשים היתה תחושה של קהילתיות, חוט שמקשר בין אוסף אנשים בודדים – קהילה שבונה את הקשר על ידי שיח מעמיק ובעל משמעות. 

המפגשים היו גם עבורי משמעותיים ומלמדים. מעבר להעמקת הלמידה של הליווי הרוחני וההכרות עם הקסם והאתגר שבגיל הזהב למדתי הרבה על עצמי. העיסוק בליווי הרוחני דורש מאיתנו לשאול את עצמנו את אותם השאלות שאנחנו שואלים את המלווים שלנו. עלינו לזכך לעצמנו מהו היחס שלנו לסבל, טיב הקשר שלנו עם האלוקים, מקורות הכח שלנו ומהו המימד הרוחניות שנטוע בנו. המפגש עם מלווים שסובלים ומתמודדים מאפשרת לנו למידה מהם ומזקקת את התשובות לשאלות, גם אם חלקן נשארות פתוחות להמשך עיצוב.