דרשה לפרשת ״וישלח״, מתוך הרבה ד״ר וונדי זירלר, מתוך התבוננות בדמות של דינה, במבט ספרותי ומתוך ההווה אל דינה, עלינו בהתייחסות שלנו לדינה ואל כתיבה על דינה.

אזהרת טריגר

Trigger Warning

התוכן שלפניך עשוי להיות קשה לקריאה ומעורר רגשות של עצב וכאב.
אפשר לבחור לדלג ואפשר לבחור לעצור באמצע הקריאה.
מומלץ להקשיב לעצמך בזמן הזה.

"בתקופת מלחמה, לעיתים קרובות היתה השירה כמגדלור של אור בתוך החשיכה. השירה משרה עלינו נחמה, ונושאת ניצנים של תקווה. היא משקפת את הרוח האנושית בעת מלחמה."

כך כותב אופיר לויוס, קצין החינוך והנוער הראשי בצה"ל, בהקדמה לכרך הראשון של הנני, אסופת שירים ראשונה מתוך סדרה של תשעה כרכים שיצאו תחת חסותו של צה"ל והבטאון הספרותי "משיב הרוח" מאז ה-7 באוקטובר, 2023. בעקבות המתקפה הברוטלית של חמאס כנגד הכפרים והקיבוצים לאורך הגבול הדרומי של ישראל, ובעקבותיה המלחמה בעזה, ועכשיו בלבנון, אנו עדים לפרץ של כתיבת שירה עברית, המפורסמת בבמות שונות; שירים המציעים "נחמה ותקווה", אך גם עושים שימוש במקורות התנכי"ים וביצירות עבריות קודמות על מנת לבטא את ההלם, חוסר המילים, העלבון והכאב העמוק והצורב שהם תוצאת המתקפה. שיר אחד שכזה הוא השיר "דינה", שנכתב על ידי המשוררת והפרופסור לספרות סמדר פלק-פרץ. השיר פורסם מוקדם בשנת 2024 במגזין גלויה; "דינה" מגיב לזוועות של השביעי באוקטובר ספציפית דרך סיפור דינה המקראית, הלקוח מפרשת השבוע שלנו, פרשת וישלח, ובשל כך התגובה הינה מנקודת מבט נשית מובהקת ובלתי מתנצלת:

דינה / סמדר פלק־פרץ

לְשָׁם – לַשָּׂדֶה הַפָּתוּחַ,
בּוֹ הָיִית חֲשׂוּפָה לְכָל רוּחַ,
עֵת יָצָאתְ לְחוֹלֵל וּפְרָחִים בִּשְׂעָרֵךְ
לַמָּקוֹם בּוֹ נֶחְתַּם דִּינֵךְ.

בְּיָדַיִם חוֹמְלוֹת
לֶאֱסֹף אֶת גּוּפֵךְ הַמְּחֻלָּל
שֶׁהָיָה לִשְׂדֵה קְרָב
לָתֵת לוֹ קוֹל
בְּמֶרְחָב –

צַעֲרוֹ שֶׁל עוֹלָם נֶחְתַּם
שׁוּב וָשׁוּב בְּדָם
וּשְׁבָרִים –
בִּמְקוֹמוֹת בָּהֶם אֲנַחְנוּ לֹא מְדַבְּרִים.

פרק לד׳ בספר בראשית נפתח בציון העובדה שדינה, בתם של לאה ויעקב, יוצאת "לראות בבנות הארץ". לפי ההעמק דבר, פירושו של הנצי"ב (הרב נפתלי צבי יהודה ברלין, 1893-1816), הביטוי המשמש את הפסוק לתיאור – "ותצא" – מרמז שדינה יצאה "חוץ מגדר הראוי", בכך ש"שנכנסה לראות במחול ובשמחת בנות הארץ". השיר של סמדר פלק-פרץ, שנכתב מספר שבועות לאחר מתקפת השביעי באוקטובר, בצירוף האסוציאציות מפרשת וישלח, מביא את חיפוש השמחה הזה לעת הנוכחית, ומשווה בין "יציאתה" של דינה לחוויותיהם של הצעירים החופשיים-ברוחם שהיו במסיבת הסופר-נובה ברעים. "שם", בחגיגת המוסיקה הזו בסוכות/שמיני עצרת, אשה דמוית-דינה אחת "יצאה" לרקוד ולחולל עם פרחים בשערה, כאשר הביטוי "יצאת לחולל" מרמז לתיאורן של נשות ירושלים ה"יוצאות לחולל" בכרמים בט"ו באב (ראו משנה תענית ד ח). אך במקום להיבחר ככלה, כמו בטקס של ט"ו באב, אשה זו נאנסה ונהרגה. הסיפור המקראי מדבר על דינה בגוף שלישי, אך השיר של פלק-פרץ מדבר אל המשתתפת בפסטיבל בגוף השני, האינטימי יותר. בניגוד לביקורת המופנית כלפי דינה המקראית על ידי חז"ל על כך שהייתה "יצאנית" (ראו בראשית רבה י"ח ב' ומ"ה ה'), פלק-פרץ מייצרת תחושה של קשר ואמפתיה מזועזעת עם מבקרת-פסטיבלית בת-זמננו זו.

 האווירה של השיר עוברת במהירות מאווירת הילולה לאווירה מבשרת-רעות, עם התיאור של דינה החוגגת כ"חשופה לכל רוח", ושל השדה בו נחגג הפסטיבל כמקום בו "נחתם דינהּ". ציטוט אחרון זה מזכיר לנו את המשמעות המילולית של השם "דינה" – "הדין שלה", כמו גם את המסורת לפיה עונת התשובה נחתמת ביום האחרון של סוכות (הושענה רבה), יום לפני חג שמיני עצרת, בו אירעה מתקפת השביעי באוקטובר.

 לאחר אונס דינה המקראית על ידי שכם בן חמור, אחיה של דינה מטכסים עצה כיצד להונות את אנשי שכם ולשכנעם שמשפחת יעקב הסכימה לנישואיהם של שכם ודינה, ובאופן רחב יותר, לברית בין אנשי שכם ומשפחת יעקב. אנשי שכם מסכימים לעבור ברית מילה, ובעודם מחלימים ממנה, אחי דינה, בהובלת שמעון ולוי, הורגים אותם ומשחיתים את העיר. יש הרבה סיבות לתהות לגבי מוסריות ההתקפה הדו-פרצופית והאלימה הזו; יעקב עצמו מוכיח את בניו ומאשים אותם בכך ש"עכרתם אֹתי להבאישני ביֹשב הארץ" (בראשית לד:ל), תחושה אליה חוזר בסוף חייו כאשר הוא נושא את מסרו האחרון אליהם על ערש דווי: "שמעון ולוי אחים; כלי חמס מכרתיהם" (בראשית מט:ה).

עם זאת, שמעון ולוי מצליחים במטרתם – הם מוציאים את אחותם דינה מביתו של שכם, ובכך גואלים אותה משביהּ המרומז. כל זה, בניגוד בולט לאירועי השביעי באוקטובר, בהם לא הגיע אף חייל בזמן להגן על או להציל את הקורבנות ההמומים והסובלים, ובניגוד גם להמשך המאורעות, בו כל כך הרבה בני ערובה נותרו חטופים בעזה. בעוד "בני יעקב באו על החללים ויבזו העיר אשר טמאו אחותם" (בראשית לד:כז), דוברת השיר הזה, הניצבת מול הקטסטרופה של השביעי באוקטובר, מבקשת, בשורות 5 עד 9, פשוט "לאסוף את גופה המחולל" של דינה שלה – אותה דינה שרצתה רק לחולל – ולתת קול לסבל שלה. בהתכתבותי עם סמדר פלק-פרץ, היא הדגישה בפני את מה שהבחנתי בשיר: מרכזיות השורש ח.ל.ל., לו משמעויות רבות וכביכול מנוגדות: של ריקוד, של יצירה או פעולה יצרנית, ושל חילול (חול). גם שם העצם "חלל" הינו בעל משמעויות שונות – קורבן הרג, או חלל ריק מתוכן. השורש, אם כן,  במילים של פלק-פרץ  במכתבהּ אלי, "מאחד היפוכים: הקודש אל מול החול, הריקוד והחיות אל מול המוות, בריאות מול חיסול, ומעלה כמיהה לריפוי".

החרוזים הרגילים בסוף השורות הראשונה והרביעית של השיר ממרמזים על רצון להחיל סדר מסוים על סיפור זה של כאוס אלים. אך חריזה זו מתפרקת בשורות 9-5, המהוות את לב השיר. המילים החורזות היחידות בקטע זה הינם המילים "מרחב" ו"קרב", מילים המצביעות על הרחבת שדה הקרב וההרג עם כניסתה של ישראל לעזה.

השיר מסתיים, בחזרה אל מוטיב החתימה, בדרכים בהם כאב וסבל "נחתמו" שוב ושוב אל תוך ההיסטוריה האנושית, דרך שפיכות דמים ושבירות, המזכירים את קולות תקיעת ה"שברים" בראש השנה, המושווים לעתים קרובות לקולות בכי. כל זה, אומרת המשוררת, קורה באותם המקומות בהם אנשים "לא מדברים". אני חושבת בהקשר זה על דינה המקראית, אשר אינה זוכה אף פעם, בסיפור המקראי, בהזדמנות לדבר בשם עצמה ובשם צרכיה שלה. אני חושבת גם על רגעים של שתיקה שאנחנו משמרים לזכר הנופלים, כמו גם על חוסר המוכנות מצד כה רבים, משני צדדי המתרס, להאזין לקולות הסבל של האחר. מקור התקווה והמזור היחיד בתוך תיאור החורבן הזה הינו המחויבות, מצד המשוררת, לתת קול לסיפור בצורה כה נוגעת ללב וכה דורשת, והנכונות שלנו, הקוראים, להקשיב.

1. האו"ם הסכים להודות ש"ישנו בסיס סביר להאמין שאירעה אלימות מינית הקשורה-בקונפליקט" רק ב-11 במרץ, 2024, כששה חודשים לאחר המתקפה. וגם אז, ישנם שלו המנסים למזער או להתכחש לעובדות אלו. ↩︎