כך בזרועות ארגמן: ל"ג בעומר כחג של מסורת והתחדשות

לל"ג בעומר פנים רבות הנובעות ממעמדו החדש והגמיש באופן יחסי. בין היתר, היה זה חג שפשט ולבש צורות רבות במעבר מחג מסורתי ודתי לחג ציוני, והודגשו בו מסרים ותכנים שונים כמו חג המרד, חג האביב וחג הנוער.

החגים הינם זמנים קבועים וידועים מראש, בהם ציבור מקיים ריטואל שיש לו משמעות בעיניו. לחגים יש תפקיד מאד חשוב בכינון, ביסוס והעברת התרבות של הציבור בין כל חבריו. החזרה הקבועה עליהם, ההיכרות עם הסמלים והמשמעויות המופיעים בהם, מאחד את הציבור ומגדיר אותו – מאין הוא בא, במה הוא מאמין ולאן הוא שואף בעתיד. 

בתרבות היהודית החגים נבדלים מאד זה מזה בתוכנם ובאופן בו חוגגים אותם. חלקם חגים חקלאיים במקורם המציינים אירועי שיא בחיי החקלאי – הקטיף בסוכות והקציר בשבועות, חלקם חגים היסטוריים המתייחסים לאירועים מכוננים בתולדות עם ישראל – יציאת מצרים בפסח, ההצלה מגזירת המן בפורים, וחלקם מציינים זמן מקודש לאל, כמו יום כיפור. 

דווקא מתוך היותם נטועים במסורת עתיקת יומין, ניתן ליצוק לתוכם תכנים חדשים וריטואלים חדשים, כדי להביא ליצירת מסורת חדשה ולבסס רעיונות ודפוסי התנהגות חדשים. חגים רבים לבשו ופשטו צורה ותוכן במהלך השינוי התרבותי העמוק שחל בחברה היהודית בעקבות המהפכה הציונית. הרצון לשינוי היה מאד משמעותי, אולם לא תמיד היה ברור לְמה השינוי יוביל.

ל"ג בעומר במסורת היהודית

ל"ג בעומר הוא מועד מסתורי בלוח השנה העברי. לא ברור ממתי חוגגים אותו וכיצד התבססו מסורות מסוימות בתוכו. זה חג שעורר מחלוקות בין רבנים ומנהיגי קהילות ביחס למנהגים שמותר או אסור לקיים בו ושנוספו אליו משמעויות ותכנים רבים עם השנים.

ל"ג בעומר, החל בי"ח באייר, קרוי על שמו של היום במהלך ספירת העומר. מימי הביניים ישנן עדויות כי תאריך זה הפך להיות משמעותי במהלך ספירת העומר, כאשר התקבלה המסורת כי ביום זה חדלה מיתתם של תלמידי ר' עקיבא ולכן ניתן לבטל את איסורי ספירת העומר. נימוק נוסף לתאריך של ל"ג בעומר כיום הפסקת מנהגי האבלות, מגיע מתוך הטענה כי תלמידי ר' עקיבא מתו רק בימים שהם לא "ימים טובים". כאשר מחסירים את מספר הימים הטובים במהלך ספירת העומר (ימי חג הפסח, שבתות, וראשי חודשים) מגיעים לשלושים ושנים ימים בהם יש לשמור על מנהגי אבלות ולכן ניתן להפסיק אותם ביום השלושים ושלושה לספירה.

הפסקת מנהגי האבלות בל"ג בעומר הפכה אותו למעין חצי-חג. היו מקיימים בו חתונות, לאחר התקופה הארוכה בה היה אסור להתחתן, כמו כן היו מסתפרים ומתגלחים באותו יום, וכן אפשר היה לקנות וללבוש בגדים חדשים. במעשים אלו יש מעין התחדשות, "קימה לתחיה" לאחר ימי האבלות הארוכים בהם החיים הוגבלו ורוסנו באופן חמור. יום זה בו לפתע הדברים החדשים הפכו להיות מותרים הפך גם ליום של שמחה גדולה בקהילות השונות.

יש לציין כי לא שררה הסכמה על קיומו ומשמעותו של ל"ג בעומר בין הפוסקים היהודיים. ר' יוסף קארו כותב בשולחן ערוך כי מנהגי האבלות מסתיימים רק בל"ד בעומר ויום ל"ג בעומר הוא היום האחרון שיש עדין לקיימם. כמו כן טוען החתם סופר כי הוא לא מקבל את המסורת על הנס שנעשה לתלמידי ר' עקיבא, אלא הסיבה לשמחה ביום הזה היא מפני שבו החל לרדת המן בסיני.

למרות ההסתייגויות הפך ל"ג בעומר ברוב קהילות ישראל להיות יום של שמחה גדולה. זהו יום בו מציינים מעבר ממצב של אבלות למצב הרגיל. עצם המעבר נחגג על ידי הקהילה ביום הראשון ל"חזרה לשגרה". על פי טיעוניו של פלאסי[1], חג הוא מעין "זמן מחוץ לזמן" ול"ג בעומר הפך להיות חג מתוך היותו זמן של מעבר בין שתי תקופות, ומשמש כטקס מעבר המאפשר את ההתפרקות אחרי זמן ארוך של הסתגרות והתאפקות ומסמל את החזרה לשגרה.

מקורות הנימוקים לקיומו של ל"ג בעומר אינם ברורים ויש קושי בקבלתם באופן מהימן. אינני יכולה לקבל את הטענות הרואות את ל"ג בעומר כחג קדום מאד, מהתקופה המקראית אפילו, כאשר אין אף לא עדות אחת לקיומו באותן התקופות, ולהיפך, אין התייחסות אליו כלל, לפני המאה ה13. לעומת זאת אני מקבלת את השערתה של זארן-זוהר כי ל"ג בעומר הוא מועד שנוסף לתרבות היהודית רק בראשית ימי הביניים.  

אני מבקשת לנסות ולהציע השערה לסיבת עלייתו של ל"ג בעומר כמועד בעל חשיבות בחברה היהודית. הקהילות היהודיות עברו שינוי לאורך הדורות, מתקופת חז"ל, ועברו מחיים חקלאיים בעלי קשר עמוק לעונות השנה, תנובת האדמה ומזג האוויר לחיים עירונים של סוחרים ובעלי מלאכה. בראשית ימי הביניים רוב היהודים חיו חיים עירוניים, והיו הרבה פחות חקלאים מאשר בתקופות קדומות יותר. זמן ספירת העומר, שהוא קריטי מאד לחקלאים ומהווה תקופה של מתחים ותקוות רבות להצלחת היבול הופך בחיים העירוניים לזמן של פריחה ואביב, זמן של אירועים פסטיבליים החוגגים את בואם של האביב והקיץ.

אני יכולה להציע כי אפשר שהתעורר צורך בקהילות היהודיות לקיומו של זמן בו יתאפשר לחגוג את חילופי העונות, צורך ליצירת הפסקה ממנהגי האבלות המסורתיים של ספירת העומר. לכן אין עדויות על ל"ג בעומר בתקופות קדומות לימי הביניים, אלא רק מאז, ומן הזמן בו מתחילים לחוג אותו, נוצרת ספרות הלכתית ומנהגים שונים סביב היום. עלי להסתייג ולומר כי זו הצעה שאינה נסמכת על עובדות, אלא על צירוף נסיבתי. אולם אני רואה חשיבות רבה בהשפעת החיים בקרב לא יהודים, על אורחותיהם ומנהגיהם השונים, על הקהילות היהודיות שהיו בקרבתן. זהו מרכיב משמעותי במיוחד במועד כמו ל"ג בעומר בו יש מעט מנהגים המוכתבים על ידי הלכה, והציווי לשמוח בו יכול לקבל צורות רבות. 

מנהגי ל"ג בעומר המסורתיים

המקורות הראשונים המתייחסים למנהגי ל"ג בעומר הם מקורות הלכתיים העוסקים בנושא הפסקת מנהגי האבלות של ספירת העומר. התרת הנישואין, התספורת ורכישת בגד חדש. אלו המעשים המותרים על פי ההלכה מיום זה ואילך. 

בנוסף לביטול מנהגי האבלות, והשמחה שבאה בעקבות זאת, המשמעות המרכזית שניתנה לל"ג בעומר הוא היותו "חג התלמידים" כי בו פסקה מיתתם של תלמידי ר' עקיבא. לכן, על פי עדויות עוד מימי הביניים יום זה היה יום חופש מהלימודים. ביום זה לא התקיימו לימודים בחדר. בחלק מן הקהילות היה המלמד מחלק לתלמידיו יין ועוגה. סביב "יומא דפגרא" שנקבע בל"ג בעומר התפתחו מנהגים רבים נוספים בקהילות השונות, התלמידים שקיבלו יום חופש היו יוצאים לטיולים רגליים בסביבה ומשחקים בחץ וקשת. 

רבים מהמנהגים הללו הגיעו מתוך המסורות שהיו נהוגות בקרב הקהילות הלא יהודיות שהיו בשכנות ליהודים. המנהגים החדשים עברו "גיור" וקיבלו נימוק מסורתי יהודי לקיומם. לדוגמא, היו קהילות שנהגו בהן לאכול ביצים צבועות בל"ג בעומר – כדי לציין את הפסקת ימי האבלות (בהם נהגו לאכול ביצים כחלק ממנהגי האבלות), מנהג זה מזכיר מאד את ביצי הפסחא הצבועות של הנוצרים. בקהילות רבות היה זה יום של שמחה בו היו שרים, מנגנים, רוקדים ומדליקים מדורות גדולות. עדויות אלו מצביעות שמדובר במנהגים אירופאים אשכנזיים האופייניים לתקופת האביב באירופה. 

מנהג מרכזי נוסף שהתפתח בארץ ישראל במאה ה-15 הוא העליה לציון קברו של ר' שמעון בר יוחאי (להלן – רשב"י) ובנו ר' אלעזר, וקיום טקסים שונים כאשר המרכזי שבהם הוא הדלקת משואת אש עצומה מעל שני הקברים ושריפת בגדים ובדים יקרים. כמו כן נוהגים לערוך בליל ל"ג בעומר במסגרת ההילולה במירון סביב קברו של רשב"י את טקס החלאקה, בו גוזזים לראשונה את שערם של הילדים שמלאו להם שלוש שנים. מנהגים אלו מקורם בצירוף של מסורות. העליה לרגל לקבר וקיום הילולה בו הוא מנהג ששורשיו עתיקים, וקיימות לו מקבילות בתרבויות רבות. ישנו דמיון רב בעיקר לטקס ה"זיארה" הערבי שהיה נהוג סביב קברים מוסלמיים בארץ ישראל ומחוצה לה. יהודי ארץ ישראל היו נוהגים לעלות לקברים קדושים משלהי ימי הבית השני. סביב כל קבר התפתחו מנהגים ייחודיים לו ותאריכים בהם עולים אליו. מן המאה ה-15 מוצאים עדויות לקיומם של טקסים שונים סביב קברו של רשב"י במירון בל"ג בעומר. דמותו של רשב"י הפכה למרכזית עם עליית חשיבותו ותפוצתו של ספר הזוהר במהלך המאה ה-15 וה-16 ברחבי העולם היהודי. ל"ג בעומר נקבע כיום בו רשב"י נפטר, ואת מותו מציינים בהילולה על קברו. תאריך זה התקבל, למרות שאין לו שום סימוכין בספרות חז"ל ובספרות הזוהר. במקורות מאוחרים יותר נעשה קישור בין רשב"י, שהיה תלמידו של ר' עקיבא, לבין המדרש על מותם של תלמידי ר' עקיבא במגיפה, אם במשמעות שביום זה נסמך או שביום זה נפטר גם הוא. 

מן המאה ה-18 מוצאים עדויות ברורות לכך שמנהגי ההילולה במירון הועתקו וקוימו בקהילות שונות ברחבי התפוצות. המועד של ל"ג בעומר נתפס באופן מוסכם כיום פטירתו של רשב"י ויוחסו לו סגולות שונות וקוימו בו מנהגים הקשורים בדמותו ובמותו. הריטואל המרכזי שהתפתח בל"ג בעומר הוא הקריאה בספר הזוהר לצד קיום "הילולה" מקומית של שמחה לכבודו של הצדיק. 

אחד ממנהגי החג שהתפתחו בהשראת דמותו של רשב"י הוא הנוהג לבנות ולהדליק מדורות גדולות, או מנורות ונרות רבים בבתים ובבתי הכנסת. בניית מדורות ושריפת דמויות על המוקד היו מנהג שאפיין את חג הפורים, אולם לפי דעתי עם חגיגות ההילולה של ל"ג בעומר, כפי שנחגגו בכל קהילה, ניתן דגש רב ליסוד האש הקשור בתיאורי יום מותו של רשב"י ומופיע בהילולה הגדולה במירון. 

מנהג נוסף שמאפיין את ל"ג בעומר הוא המנהג של בניה וירי של חץ וקשת, כחלק מהטיול הרגלי של התלמידים הפטורים מלימודים. הנימוקים המסורתיים שניתנו למנהג זה תולים אותו בשחזור המרד של תלמידי ר' עקיבא ברומאים והזדהותם של ילדי ישראל לדורותיהם עם המורדים. כמו כן עם תפוצת ל"ג בעומר כחגו של רשב"י נימקו את מנהג החץ וקשת במדרש על רשב"י שבימיו לא נראתה הקשת בענן מפאת צדיקותו הגדולה. מנהג זה, שרווח מאד בקהילות השונות מזכיר את אופן חגיגות חגי מאי כפי שהיו מקובלות בחברה האירופאית – בהם ירי חיצים אל השדות, ותחרויות קליעה בחץ וקשת. 

דוגמא יפה לקרבה בין המסורות הלא יהודיות למסורות היהודיות של ל"ג בעומר נמצאת בסיפורו של יהודה שטיינברג, "חסידים יוצאים אל 'הר סיני' בל"ג בעומר":

מספרים שאפילו הערביים באים ביום זה ומשתטחים על קברו של אותו צדיק, ומפזזים ומכרכרים ומשתוללים כמשוגעים – מספר דויד'ל שו"ב בשם זקנו שיש לו בארץ ישראל.

לא רק הערביים – עונה ר' מוטיל – אפילו שאר אומות העולם חוגגים הילולא של אותו קדוש, אלא שהם משנים את היום ואת השעה, כדרכם תמיד לשנות, מפני שזילא להו מילתא לעשות כמו שיהודים עושים… התבין? כמדומה לי שהם קוראים לאותה הילולא "מאי" – וקבעו לה זמן – חודש כולו!

בקטע קצר זה באה לידי ביטוי מודעותם של החסידים לדמיון בין מנהגי היהודים למנהגי העמים סביבם, אולם במהלך מבריק מסביר בהמשך הסיפור הרבי של החבורה כיצד יכול להיות שכל העמים חוגגים את חגו של רשב"י. כמו כן בהמשך הקטע מסביר הרבי שמפני שהיהודים סגרו עצמם בד' אמות של הלכה, ולא התפעלו מתחייתו של הטבע נגזר שאומות העולם ישתתפו בהילולה של רשב"י כדי להתפעל מהטבע ולהעלות את הניצוצות הכלואים בו.

משמעויותיו של ל"ג בעומר בתנועה הציונית

ל"ג בעומר משמש בעיני מועד שיש לו מוקדי משיכה רבים להיות זירה לשינוי והתאמה לרעיון הציוני. היותו מושפע מאד מחגי האביב האירופאים הופך אותו להיות נגיש יותר תרבותית לחברי תנועות הנוער שהושפעו מאד מהתרבות האירופאית של זמנם, וחיפשו את נקודות החיבור בינה לבין התרבות היהודית המסורתית. כמו כן זהו מועד בו יש מעט מאד ציווים הלכתיים ורוב המעשים בו יסודם במנהג, שהוא גמיש הרבה יותר לשינויים ולפירוש תוכנו. בתחילת הפרק אסקור את המשמעויות שניתנו לל"ג בעומר כחג לאומי. ניתנו לו שמות חדשים: חג המרד – לזכר מרד בר כוכבא, חג הנוער – לכבוד בני הנוער המובילים את השינוי בחברה היהודית, חג האביב – בוא מדגישים את החיבור אל הטבע וחג הגאולה – בו מעלים על נס את המעשה הציוני בגאולת אדמת ארץ ישראל וגאולת עם ישראל השב לארצו. 

משמעויות חדשות- ישנות אלו מגיעות בחלקן מתוך רעיונות שמקורן בתנועת ההשכלה היהודית, כחלק מהדימוי של היהודי החדש אותו מבקשים ליצור. הוגים ויוצרים בתנועת ההשכלה התייחסו לל"ג בעומר בכתביהם ויצירות ספרותיות שנכתבו סביב החג השפיעו ועיצבו את תודעתם של אנשי התנועה הציונית. הדגש הציוני שניתן לחג הוא במשמעויותיו הלאומיות. מחג של אביב ופריחה הוא התפתח להיות חג של תחיה לאומית. חג בו רוב מרכיביו משמשים במה לחיזוק והפצת הרעיון הלאומי. 

חג המרד

בתנועה הציונית הנימוק המרכזי לחגיגת ל"ג בעומר, הוא היותו תאריך בעל משמעות גדולה לציון ניצחון במהלך מרד בר כוכבא. מסורת זו מסבירה את מותם של תלמידי ר' עקיבא בפרק הזמן של ספירת העומר מפני שהם נלחמו בצבאו של בר כוכבא. מיתתם נפסקה מפני שבל"ג בעומר חל ניצחון גדול על הרומאים. 

מרד בר כוכבא תופס מקום חשוב ביותר בתפיסה ההיסטורית של התנועה הציונית. הציונות, כתנועת תחיה ביקשה לא רק ליצור "יהודי חדש" אלא להשתמש ולהחיות דמוית מופת מן העבר היהודי שישמשו כמקור השראה לזמן הזה. התנועה הציונית אימצה את התפיסה ההיסטורית, שעלתה בתקופת ההשכלה, שיצרה חלוקה של הקיום היהודי לדורותיו לשתי תקופות מובחנות. התקופה הלאומית הקדומה, ותקופת הגלות. תחת כותרות ענק אלו חולקו מאות שנות תרבות יהודית לכדי שתי תקופות תרבותיות גורפות, ונוצרו הכללות תרבותיות המסמלות כל אחת מן התקופות. 

התקופה הלאומית הקדומה היא התקופה הטובה, אליה שואפים לחזור במהלך הציוני של התחיה הלאומית ותקופת הגולה היא התקופה הרעה, ממנה מנסים לצאת, ואת רעותיה מנסים לתקן. החלוקה הזו כפתה אחדות מהותית לכל תקופה, למרות שכל אחת נמשכה מאות רבות של שנים. 

את התפיסה ההיסטורית הזו לקחו הציונים מהיסטוריונים והוגי דעות יהודיים מתנועת ההשכלה, לפני התפתחותה של התנועה הלאומית היהודית. משכילים יהודיים ביקשו ללמוד את ההיסטוריה כאפיק לקשר ומוקד של זהות עם העם והתרבות היהודית המסורתית, ממנה התרחקו. לימוד ההיסטוריה, כלומר התייחסות לעבר היהודי כאוסף של עובדות, כרצף של התרחשויות בעלות סיבה ותוצאה רציונלית הן חלק מסימן ההיכר לשינוי המודרני שחל בחברה היהודית. הציונות כתנועה מודרנית במהותה ראתה חשיבות גדולה העיסוק בהיסטוריה יהודית, וכן ביקשה להפיק ממנה לקחים אידיאולוגיים. 

על פי הסיפור הציוני, מרד בר כוכבא מהווה את פרק הגבורה האחרון בתולדות עם ישראל בארצו. מעשה המרד ומובילו הפכו להיות מופת לחיקוי והערצה. משמעות זו למרד בר כוכבא עומדת בסתירה גמורה למשמעותו בתודעה המסורתית.

במסורת היהודית מרד בר כוכבא נזכר כאירוע שלילי שבעקבותיו דוכא היישוב היהודי בארץ באופן קשה ביותר. כתבי חז"ל מזכירים את בר כוכבא בין אלו שדחקו את הקץ ונכשלו, כחיזוק לאיסור על הבאת גאולה על ידי מעשי בני אדם. במדרשים ניתן לראות כי ההכרזה על בר כוכבא כמשיח סיכנה את עם ישראל באותו הדור, ויש אזהרה חמורה מהנסיון "לדחוק את הקץ", להכריז על ימות המשיח. ר' עקיבא הכתיר את בר כוכבא כמשיח ובכך סיכן סכנה גדולה את החברה היהודית – משום שהוא היה משיח שקר, ומפלתו היתה קשה וכואבת. על פי המדרשים בר כוכבא הופך להיות הדמות המכוננת של משיח שקר לדורות הבאים. מרד בר כוכבא נצרב בזיכרון ההיסטורי היהודי המסורתי כאסון כבד לעם ישראל ממנו יש ללמוד שאסור למרוד במלכות זרה השולטת עליך, אלא לשים את מבטחך ויהבך על אלוהים. היום בלוח השנה שנקשר למרד הוא ט' באב, על פי המסורת זהו היום בו נפלה ביתר בידי הרומאים. קביעת תאריך סיום המרד וחורבן ביתר באותו התאריך של חורבן בתי המקדש, מקשרת את המרד עם חורבן איום ונורא ואבלות קשה. 

התנועה הציונית שינתה את האופן בו רואים את מרד בר כוכבא באופן מקצה אל קצה. התאריך העיקרי המציין את המרד עבר מט' באב לל"ג בעומר. מיום החורבן הסופי המסמל את תוצאותיו המחרידות של המרד ביישוב היהודי בישראל באותם ימים, ליום של ניצחון משמעותי בתוך מהלך המרד. התנועה הציונית הדגישה את שיאו החיובי של המרד, יום של ניצחון, לעומת המסורת היהודית שהדגישה את החורבן והסכנה שבדפוס ההתנהגות של בר כוכבא. עצם מעשה המרד הודגש – התקוממות נגד דיכוי תרבותי ופיזי קשה ונסיון חסר סיכוי לגרש צבא בעל כח אדיר מעל אדמתם. מרכיבי זהותו של "היהודי הלאומי" – חזק, אמיץ, קשור בקשר שלא ינתק לארצו ואדמתו – הודגשו שוב ושוב כלקח המיתי שיש ללמוד מל"ג בעומר. 

 חג הנוער

אחת המשמעויות החשובות שניתנו לל"ג בעומר בתנועה הציונית היא הגדרתו כ"חג הנוער". יום זה הפך להיות יום המוקדש לנוער היהודי. בחברה המסורתית כונה ל"ג בעומר "חג התלמידים" לזכר תלמידיו של ר' עקיבא, וניתן להם יום חופש מה"חדר" והישיבה. עוד לפני שינוי המשמעות של החג ל"חג הנוער", מעצם היותו יום חופש לילדים ולנערים, ללא חובות מיוחדות הכרוכות סביב החג, הפך החג להיות יום חשוב ומשמעותי לילדים – יום של משחקים ופעילויות ייחודיות. תנועות הנוער וארגוני הנוער השונים הוסיפו על המשמעות המסורתית של היום את רעיון "קדושת הנעורים" בפני עצמו. לא "התלמידים" הם הנזכרים כאן, כמופת של לימוד תורה, אלא "הנוער", מפני שהנעורים עצמם יש בהם קדושה וחשיבות רבה. 

משמעות היותו "חג הנוער" היא כי הדגש המרכזי של היום הוא בפעילותו של הנוער. זה יום בו בני הנוער "כובשים" את רחובות הערים ועומדים במרכז תשומת הלב הציבורית. בני הנוער מובילים את האירועים המרכזיים ביום – הצעדות, היציאה מחוץ לערים, הפעילויות בחיק הטבע. כל אלו באים להדגיש את מרכזיותו של הנוער היהודי ב"רחוב היהודי", בחברה היהודית. בני הנוער מציגים את עצמם כחזקים ובעלי השפעה, הם רוצים לברוא את ה"עולם החדש" ואת ה"אדם החדש", והם המייצגים שלו, לכן חשוב להם, ולמבוגרים המחזיקים בהשקפת העולם המקדשת את הנעורים, להציג את נעוריהם בחוצות העיר. 

חג האביב

ל"ג בעומר, כפי שהתפתח באירופה, הפך להיות "חג האביב" של היהודים. למרות שפסח אמור להיות חג האביב היהודי, בזמן חג הפסח עדיין חורף ואין כמעט סימנים לאביב. לעומת זאת ל"ג בעומר, החל לרוב בסביבות חודש מאי, הוא יום החג הראשון שניתן לחוש בו את האביב האירופאי. כמו כן המסורות של היציאה אל הטבע ביום זה מדגישות את הקשר לסביבה הטבעית המשתנה ואת הצורך להתייחס לבוא האביב. אני סבורה כי היה צורך לאנשים בחברה היהודית באירופה לקחת חלק ב"חגיגות האביב" הגדולות של החברה הנוצרית – אירופית בה הם חיו ול"ג בעומר אפשר לקיים "חגיגת אביב" יהודית – עם חתונות, שמחות, מדורות, טיולים ומשחקי ילדים המאפשרים להנות מבואו של הקיץ וסופו של החורף הקר. 

ישנו קישור החוזר פעמים רבות בין תפקידו ומקומו המרכזי של הנוער, לבין דימוי האביב. בני הנוער הם סמל להתחדשות התרבותית, ובעיקר במעשה המרד שלהם נגד חברת המבוגרים, נגד עולם ערכי ישן ויצירתו של עולם ערכי חדש.

חג הגאולה

שם זה ניתן לל"ג בעומר כדי להדגיש את משמעותו כחג לאומי. חג הגאולה במשמעות של גאולת האומה מן הגלות והפיכתה לאומה חיה – בשפתה, על אדמתה. הגאולה הלאומית באה לידי ביטוי במושג של "גאולת האדמה" מושג בעל משמעות כפולה. הוא מתייחס לעצם עבודת האדמה – עיבודה החקלאי "משחרר" אותה מתקופה של קיפאון בה לא נתנה פירות.

התייחסות נוספת למושג הגאולה ביחס לל"ג בעומר, היא בגאולת אדמת ארץ ישראל והשבתה ליהודים על ידי מפעל קניית האדמות של הקרן הקיימת לישראל (להלן – קק"ל או קהק"ל). בל"ג בעומר ניתן מקום מרכזי לקק"ל בפעילויות היום. במצעדים היו נושאים שלטים וסיסמאות של הקק"ל וחברי תנועות הנוער היו עורכים התרמות בקרב הציבור היהודי בשביל הקק"ל. 

מנהגי ל"ג בעומר כחג ציוני

חלק גדול ממנהגי ל"ג בעומר, בצורתו הציונית, נשענים או לוקחים השראה ממנהגים שהיו מקובלים בחברה היהודית המסורתית בדורות לפני עליית הציונות. כפי שטענתי קודם לכן, מקורותיהם של מנהגים מסורתיים רבים מגיעים מתוך השפעה של התרבות הנוצרית-אירופאית, ובעיקר השפיעו מנהגים מתוך חגיגות חגי האביב (שיסודם פגאני) על התרבות היהודית שנחשפה אליהם ואימצה חלק מן המנהגים הללו. 

צורתו החדשה של ל"ג בעומר, כפי שנחגג על ידי תנועות הנוער, ארגוני הנוער ואליהם הצטרף הציבור הציוני הרחב התפתחה לדעתי באופן חצי ספונטאני. במרכזו של החג עמדה יציאה מרוכזת של בני הנוער אל חיק הטבע, מחוץ לעיר. כר דשא, חלקת יער, שנמצאים במרחק נסיעה, הפלגה או הליכה מהעיר הפכו לאתרי "עליה לרגל" בל"ג בעומר. היציאה מן העיר אל החוץ נעשתה באופן מופגן, על ידי צעדה במדים ודגלים של הארגון / התנועה, בליווי שירים, ברחובות העיר, עד שהגיעו ליעדם. כאשר היו בחוץ, כל ארגון / תנועה יצר  לו את המסורת שלו – טקסי השבעה וחניכה מסוגים שונים יוחדו ליום הזה, פעילויות ספורט תחרותיות, הקמת מחנה צופי, האזנה להרצאות ושיחות אידיאולוגיות בקבוצות קטנות על נושאים שונים ועוד. לרוב הורים הוזמנו לקחת חלק באירועים, לעיתים גם אנשים נוספים מן הציבור היהודי. כמו כן הקק"ל פרשה את חסותה על יום החג הזה והובילה חלק ממנהגיו חדשים. 

מסורות אלו מבטאות את צורתו החדשה של ל"ג בעומר, כפי שהתפתח תוך שנים ספורות בתנועות וארגוני הנוער. ניתן לראות את קווי הדמיון לצורתו המסורתית, אולם חידושו הגדול הוא במשמעויות הניתנות לכל מעשה ומעשה. ל"ג בעומר הופך להיות חג לאומי, שנושא בחובו מסרים מרכזיים על תחית וחידוש האומה היהודית, במסגרת הרעיון הציוני.

סיכום

ל"ג בעומר הפך להיות יום חג לאומי ממדרגה ראשונה, עם הקשרים ומובנים קבוצתיים שונים. התאריך המיוחד, קיבל את צביונו לא מכח ציווי אלא מכח אימוץ והקדשת תשומת לב למשמעויות מגוונות הנקשרות בו. מחג שנתפס כחלק מעיצוב הנראטיב היהודי בתולדות עם ישראל ומהענקת ייחוס וסגולות מיסטיות, הפך תאריך זה לבעל משמעות רעיונית מתחדשת בתודעה הציונית.
תהליך השינוי עמד תחת המתח שבין שינוי וחידוש לבין שמירה על הקיים. השמירה על המורשת והמסורת מתקיימת בתהליך עיצובו של ל"ג בעומר ברוח התנועה הציונית. כפי שהראיתי, יסודות ברורים מצורתו המסורתית של החג המשיכו להתקיים במידה רבה גם בצורתו הציונית – בחץ וקשת, במדורות, בטיולים בטבע. אולם מראש ראינו כי דווקא יסודות אלו מקורם כנראה בתרבות האירופית – הפגאנית, שחילחלה אל הקהילות היהודיות בתקופות הקודמות למאות ה-19 וה-20. מענין לראות שמה שנתפס כמסורת מימים ימימה, גם הוא למעשה תוצר של השפעה תרבותית של הסביבה על הקהילות היהודיות. 

עם זאת ל"ג בעומר בתנועה הציונית שונה באופן משמעותי, בעיקר בתכנים החדשים ובמשמעויות שנוצקו בו. הוא הפך להיות חג לאומי, בו כל מעשה מקבל משמעות הרלוונטית למטרות התנועה הציונית: טיפוח בני הנוער כנושאי המהפכה הציונית, פיתוח גוף בריא וחזק שיגשים את דמותו של היהודי החדש. נושאים אלו, ואחרים הודגשו. נעשה שימוש בסמלים ובמנהגים ישנים, הלקוחים מן המסורת, אולם משמעותם שונתה והוכפפה לרעיון הציוני. 

משמעות אלו התקבלו בעיקר בקרב תומכי הרעיון הציוני, אולם דווקא תנועות הנוער הציוניות לקחו את הרעיונות הללו ויחד עם השענות על מוטיבים ומסורות שאותן הכירו ביחס לל"ג בעומר, עיצבו אותו באופן שיעביר את המסרים הללו. 

הערות שוליים
[1] Alessandro Falassi, "Festivals: Definition and Morphology",Time Out of Time, ed. Alessandro Falassi, New Mexico 1987 pp. 2

המלצות לקריאה נוספת במגזין גלויה:

• לטקס את החיים: מבוא ל"נָחוּגָה" – צוות גלויה
• נָחוּגָה: תוכן העניינים
• לבחור לבנות את טקסי חיינו – מיכל יחיאלי קופנהגן
• חגיגות גיל שלוש כגיל הכניסה ל'גיל חינוך' – הרבנית שרה סגל-כץ
• טקס החלאקה: להכניס את בן השלוש בשערי החינוך היהודי – הרבנית שרה סגל-כץ
• אחת, שתיים, תלאתה – הצעה לטקס לכבוד גיל שלוש של ילדות – הרבנית שרה סגל-כץ
• "חברים מקשיבים לקולך" – היבטים מגדריים בטקסי חיים – חגית אקרמן והרבנית דבורה עברון
• "פניך יאירו כזהר הרקיע" – חגיגות גיל שלוש לביתנו – סתיו שץ אורבך
  
  
• "סורגי החלון נחרתו בעורי": הבית הפרטי והלאומי במשבר – אפרת ביגמן
• 'וְהַחַי יִתֵּן אֶל לִבּוֹ': עיצוב היחס לאבלות על ידי חז"ל – הרבנית ד"ר חנה פרידמן
• 'בְּרִיּוֹת רַבּוֹת גָּרוֹת בְּחָזִי הַכּוֹאֵב': על הָאֲבֵלוּת – צוות גלויה
• יתגדל ויתקדש אל מול הנעלם: כמה טיפות של נחמה – יוסקה אחיטוב ז"ל