כשניגשים לסוגית כיסוי ראש לאשה נשואה, מגלים שאין אמירה מפורשת לפיה נשים נשואות אמורות לכסות את ראשן. כיסוי הראש מגיע מפירושים לתורה ולדרך נשים בחיי הדת היהודיים.
המקור לחובת כיסוי הראש של אישה נשואה מצוי בפרשת סוטה. תיאור התהליך שעוברת האישה שנחשדה בעבירה כולל הוראה לכהן "ופרע את ראש האישה…" (פרשת נשא). פריעת ראשה של האישה כאן היא חלק מתהליך שלם של ניסיון לבייש את האישה ולנוול את מראיה. אולם, התורה גילתה לנו אגב אורחא שלולא כן, האישה אינה הולכת בפירוע ראש.
אך מהי ההגדרה של פירוע ראש?
מה זה "ופרע את ראש האישה"?
מבט על מקורות חז"ל מגלה מנעד רחב. מצד אחד, ישנו סיפור על האישה הקמחית (יומא מ"ז י"א):
תנו רבנן: שבעה בנים היו לה לקמחית וכולן שמשו בכהונה גדולה. אמרו לה חכמים: מה עשית שזכית לכך? – אמרה להם: מימי לא ראו קורות ביתי קלעי שערי.
מסופר שאישה זכתה לשבעה בנים כהנים גדולים וכשנשאלה מדוע זכתה בזכות שכזו שמעידה אולי הצלחתה כאמא, השתבחה האישה קמחית בכך שמעולם לא ראו קורות ביתה את שערות ראשה. מכאן, מקובל להבין שכיסוי השיער כולו אף בין כותלי הבית הוא מעשה נאצל.
בקוטב השני, במסכת סוטה מובא מדרש הלכה שניתן לפרשו בצורה מינימלית. "…מה תלמוד לומר "ופרע את ראש האישה"? מלמד שהכהן סותר את שערה". ניתן לטעון על בסיס המדרש הזה, ששערה של האישה קלוע או אסוף ומכאן שנשים אינן הולכות פרועות ראש. אך לא מעבר לכך.
בתווך בין האתוס של האישה הקמחית לבין המדרש המצמצם, מצויה סוגיה במסכת כתובות. שבה עוסקים בהגדרת "דת יהודית", שעבירה עליה היא עילה מוצדקת לתביעת גירושין של הבעל. אחת הדוגמאות במשנה לעוברת על "דת יהודית" היא "יוצאה בשוק וראשה פרוע". על סמך הדוגמאות האחרות במשנה ניתן להסיק שעבירה על דת יהודית היא התנהגות פרוצה המביישת את הבעל.
מסוגית הגמרא בכתובות מתברר שיש שתי דרגות לדרישת כיסוי הראש. יש חובה מן התורה בכיסוי ראש מסוג "קלתה". כלומר, כיסוי של סל נצרים קטן או רדיד רשת. ויש דרגה נוספת הכלולה ב"דת יהודית", שהוא מנהג בנות ישראל לכסות ראשן מעבר למינימום של "קלתה".
רוצה לקבל עדכונים ממגזין גלויה?
הפרטים שלך ישארו כמוסים וישמשו רק למשלוח אגרת עדכון מהמגזין מפעם לפעם
Bronzino: Eleonora di Toledo col figlio Giovanni
כיסוי ראש – אז והיום
בעבר כיסוי הראש היה נוהג מקובל בין הנשים הנשואות גם באומות העולם ובתרבות הכללית. מנהג המצוי גם כיום בתרבויות שונות, ומוכר היטב משכנינו המוסלמים. במקום אחד מגדירה הגמרא גירושין אצל גויים, שאין להם גט רשמי, בכך שהאשה מתחילה ללכת פרועת ראש. לפיכך מובן, שגם בנות ישראל הנשואות נהגו לכסות ראשן, כמנהג המקובל ומעבר לדרישת המינימום של דין התורה.
דורות של פרשנים ופוסקים ניסו להציע פשר להלכת כיסוי הראש. הנימוקים אמורים להסביר את החיוב המינימלי הבסיסי מן התורה ואת הטעם להרחבתו על פי המנהג. הנימוקים האפשריים הם שגנאי לאישה להסתובב פרועת ראש, שאישה נשואה נזקקת לצניעות יתירה בכדי למנוע מבטי זרים, שאישה שהולכת פרועת ראש חשודה בפריצות לעריות, או שמדובר בסימן והיכר שהאישה נשואה, כמאמר רות לבועז: "ופרסת כנפך על אמתך".
חלק מן הטעמים הללו מאפשרים פרשנות מצמצמת של חובת כיסוי הראש כיום. כך למשל, נשאל את עצמנו האם גנאי הוא לאישה ללכת ללא כיסוי ראש כיום? או האם אישה שהולכת ללא כיסוי ראש כיום חשודה בפריצות? וחלק מן הטעמים הללו מובילים לפרשנות מרחיבה. כך למשל נכון אם נסביר שמדובר בצורך בצניעות יתירה באישה נשואה.
בסופו של דבר, מדובר על חובה בסיסית מן התורה, שעל גביה נוספו מנהגים מרחיבים מטעמים שונים ובהתאם למוסכמה החברתית למנהג, עד כדי הרמה החסידית-קבלית של כיסוי כל השער בכל מקום, גם בבית פנימה.
***
