למעלה מרבע מיליון ישראלים, חיילי וחיילות צבא הגנה לישראל, משרתים בימים אלה במלחמה המתקיימת בימים אלה בעיקר ברצועת עזה, בעקבות הטבח הנורא שבמהלכו נרצחו יותר מאלף ומאתיים איש ויותר ממאתיים וארבעים בני אדם נלקחו בשבי, בשמחת תורה האחרון.¹ תנאי המציאות בשדה הקרב אינם התנאים הרגילים בימי שגרה, והם מעלים גם שאלות הלכתיות סבוכות ומיוחדות, שפוסקי הלכה אינם פוגשים באופן יומיומי. נתתי אל לבי לעיין באחת משאלות אלה, שעוררו סערה גדולה בתקופה האחרונה, וה' יורה דרכי.

---

וזה החלי: 

כאשר אחד מבני הזוג נקראים לשרת במילואים, לפעמים נמצאת האישה בימי נידתה, שבהם אסורים בני הזוג להתחבק ולהתנשק, ונשאלת השאלה האם במקרים בהם הבעל או האשה מתכונן לעזוב את הבית לתקופת מה, כדי לשרת בשדה הקרב, האם יש מקום להקל ולהתיר חיבוק בין בני הזוג בשעה שהם נפרדים.² 

שאלה זו מתחלקת לארבעה ראשים, ויש לדון בה מכמה כיוונים. ואלו הם: 

א) חומרת איסור חיבוק בימי נידה, האם הוא דאורייתא או דרבנן. כמו כן יש לדון באיזה חיבוק מדובר: האם כל חיבוק הוא בעייתי מבחינה הלכתית, או שכוונת האיסור רק לסוג מסוים של חיבוק?

ב) להלכה נפסק (יורה דעה סי' קפד סעי' י) שהיוצא לדרך חייב לפקוד את אשתו אפילו בשעת וסתה, היינו שבזמן יציאה לדרך, חייב הבעל לפקוד את אשתו מדין עונה. מצווה זו כה חשובה בעיני חז"ל עד שהם הגמישו את כללי ההלכה החלים בימים רגילים, כדי לאפשר לבעל למלא חובתו כלפי אשתו. כוחו של חיוב זה יש בו כדי לדחות איסור דרבנן. נשאלת השאלה, מה הם הפרמטרים של מצב מיוחד זה, ואיזה הקלות נוספות ניתן להסיק לגבי דיני נידה? מה הותר ומה נשאר אסור?

ג) דעת הרמב"ם (פרק ח ממלכים הל' א) שבמקרים מיוחדים הותרו איסורי דאורייתא כאכילת חזיר וביאת נכרית בשדה הקרב. לענייננו יש לדון אם דין זה נאמר גם בשאר איסורים, כמו איסור חיבוק בימי נידה. בנוסף, יש לדון אם דבריו נאמרו רק בשדה הקרב ממש, או שהם נכונים גם מחוצה לו, כל זמן שהוא שעת מלחמה ועבירה על האיסור יכולה לתרום להצלחת המלחמה.

ד) הדין במלחמה הוא "עד רדתה ואפילו בשבת". היינו שבמקרים מסוימים מותר לחלל שבת להצלחת הקרב. כמו לעיל אות ג, גם כאן יש לדון אם מוצדק להחיל מושג זה לגבי חיבוק של לוחם בימי נידה.

 ועכשיו לגופו של דבר: 

א) תוקף איסור חיבוק בימי נידה (דאורייתא או דרבנן) 

בדין זה כבר דשו רבים ואין לי מה להוסיף, לכן אסכם בקצרה. 

שורש סוגיה זו במחלוקת שנוי בין הרמב"ם והרמב"ן (ספר המצוות מצוות ל"ת שנג). דעת הרמב"ם היא שכל סוג של קריבה בעריות אסור מן התורה, לא רק ביאה. מאידך, הרמב"ן (בהשגותיו לסהמ"צ שם, וגם בחידושיו למסכת שבת יג ע"א ד"ה הא) חולק. לדעתו רק ביאה אסורה מן התורה וכל שאר סוגי קריבה אסורים רק מדרבנן.³ 

דעת הרמב"ם התקבלה על ידי הרבה מהראשונים: בעל החינוך (מצוה קפח), ריטב"א (שבת יג ע"א ד"ה ופליגא), ר"ן (על הרי"ף פסחים ו ע"א ד"ה חוץ מעצי ועבודה זרה ט ע"א ד"ה חוץ מעצי), סמ"ג (לאוין קכו), נימוקי יוסף (סנהדרין יז ע"ב ד"ה סברא).⁴

מאידך, חכמים אחרים סברו כרמב"ן: רבנו ירוחם (תולדות אדם וחוה נתיב כג חלק ב), רשב"ץ (זוהר הרקיע, ל"ת יא)⁵, ראב"ע וחזקוני (ויקרא יח:ו) שפירשו שכאשר התורה הזהירה שלא "תקרבו" לגלות ערוה, הכוונה לקריבת שכיבה דווקא, ולא לכל סוג של קריבה גופנית.

להלכה, המחבר (אבן העזר סימן כ סעיף א) פסק כרמב"ם, ומסתימת הדברים שם נראה שהרמ"א הסכים לדעתו, וכן דייק הש"ך (יו"ד סימן קנז ס"ק י). וזו גם גישת רוב ככל הפוסקים, שמעיקר הדין יש איסור דאורייתא בקריבה גרידא לעריות, לא רק בביאה.

אבל, כידוע, הש"ך (יו"ד סי' קנז סק"י וסי' קצה סק"כ) על אף שהסכים עם הרמב"ם צמצם החלתו. 

לדעתו, אף לפי הרמב"ם לא כל סוג של קריבה אסור מן התורה. "דוודאי אף להרמב"ם ליכא איסור דאורייתא אלא כשעושה כן דרך תאוה וחיבת ביאה" (כלשונו בסימן קצה. הוא חוזר על חידושו בסימן קנז אבל שם החסיר את המילה "תאוה", אלא כותב שגם לרמב"ם קריבה אינה אסורה אלא "כשעושה חיבוק ונישוק דרך חיבת ביאה", בלי המילה "תאוה". לא מצאתי מי שהעיר בזה, וגם לא נראה לי שיש חשיבות להבדל זה. מסתבר לומר ש"תאווה" ו"חיבה" הם מילות נרדפות בשבילו, ומה שהחסיר זה השלים זה, ולכן לדעתו קריבה לעריות אסורה מדאורייתא רק אם נעשית דרך תאווה וחיבת ביאה.)

הלכה למעשה, חידושו של הש"ך שנוי במחלוקת, אבל כפי הנראה התקבלה על ידי רוב הפוסקים שהאיסור דאורייתא של קריבה גרידא לעריות אכן לא נאמר אלא כשהיא נעשית דרך חיבה ותאוות ביאה – כלומר דווקא קריבה בהקשר מיני, ולא כל קריבה פיזית שהיא. 

הבה נראה: 

ברור שדעת הש"ך אינה מקובלת לכולי עלמא, ורבים חולקים עליו. כפי שהוא עצמו כתב, דבריו אינם מתאימים לדעת הבית יוסף. בנוסף חולקים עליו בית שמואל (אה"ע סי' כ סק"א), תורת השלמים (יו"ד קצה ס"ק טו: "אין דבריו מוכרחים"). גם לשון הרשב"א⁶ (תשובות המיוחסות לרמב"ן, סי' קכז, נראית שלא כדבריו: "דאפשר דכל קריבה דאורייתא"). 

מכל מקום רבו הפוסקים המסכימים עמו. הכרתי ופליתי (קצה סעיף ס"ק ו) מסכים עם הש"ך וכתב: "ודבריו ברורים", וכן הסכימו עמו בעל שו"ת פני יהושע (חלק ב סי' מד), כנסת הגדולה (יו"ד קצה, הגב"י סעיף יג), ודעתו שכן גם דעת הרדב"ז (חלק ד סי' אלף עה), מעיל צדקה (סי' יט), בתי כהונה (חלק ב סי יב, דף יז עמוד ג). חוות יאיר (סי' קפב): "דכל אינך פוסקים סבירא להו [כהש"ך] דדוקא בדרך חיבה [אסור]", נודע ביהודה (תנינא יו"ד סי' קכב): "שכבר פשט המנהג" כהש"ך, ובעל זרע אברהם (יצחקי – יו"ד סי' ה, לכאורה משמע שכן דעתו נוטה אבל אין הדבר ברור, כי דבריו שם עמומים קצת).

באבני משפט (רייזנר – סק"א) הוכיח כדברי הש"ך מדיוק לשון הרמב"ם לפי גרסת הרמב"ן, הרב המגיד ואחרים. גרסתם ברמב"ם היא שהאיסור הוא "להתעדן" בעריות, היינו דרך תאווה וחיבה. גם בספר החינוך הגירסה "להתעדן". 

סוף דבר: א) הלכה כרמב"ם שקריבה לעריות אסור מן התורה, כיון שכן נקטו הלכה למעשה המחבר והרמ"א. ב) הכרעת גדולי הפוסקים כהש"ך, שהאיסור דאורייתא נאמר רק כשהוא נעשה דרך חיבה ותאוות ביאה, וקריבה שאינה דרך חיבה אינו אסור אלא מדרבנן – אפילו באשתו נידה, ולא רק בשאר איסורי עריות. ואף על פי שבאשתו נידה יש לו להרחיק יותר משאר איסורי עריות, ואפילו "נגיעה באצבע קטנה" אסורה, מכל מקום ברור שגם בהקשר זה כל האיסורים אינם אלא חומרה שהחמירו רבנן בין בעל ואשתו, משום ש"לבו גס בה", אבל מן התורה גם באשתו נידה האיסור של "לא תקרבו" נאמר רק על קריבה דרך חיבה ותאוות ביאה.

ב) איזה חיבוק? 

אם נקבל את שיטת הש"ך, שרק סוג מיוחד של קריבה אסור, היינו קריבה דרך תאווה וחיבת ביאה, עלינו להגדיר את הגבולות של קריבה זו. מתי קריבה נקראת "דרך תאווה וחיבת ביאה" ואסורה, ומתי חיבוק או נגיעה אינו יותר מקריבה גרידא ולכן מותר.⁷ 

אחרי חיפוש בתר חיפוש מצאתי שלל של פוסקים הדנים בנושא, אבל הם קוטביים מאוד: או שהם מקילים מאוד או שהם מחמירים הרבה. כלומר, מצד אחד יש פוסקים המבינים את ההגדרה באופן רחב וכוללני, ומצד שני יש כאלו שמבינים את המושג באופן צר, מוגבל ומגביל.

עיקר המרחיבים הם הגאון מבוטשאטש בעל עזר מקדש, הרב יהודה הרצל הנקין בעל שו"ת בני בנים, ר' יוסף חיים מבגדד בספרו עוד יוסף חי, והגאון ר' שלמה קרליבך (רבה של לובק). דיוק לשונם חשוב מאוד, לכן כדי להבין שיטתם על מכונה אעתיק באריכות מדבריהם.  

וז"ל עזר מקדש (סי' כ סעיף א): 

ורק דרך חיבת ביאה הוא האיסור. והיינו שבדעתו אז להתקרב אליה לביאה,⁸ או שבדעתו היה כן לולי איזה מניעה שיש לפי שעה לפניו, והוא מצפה אחר שעה או שעתיים ביום ההיא לבוא אליה. מה שאין כן כשהוא בהיסח הדעת מלבוא אליה, יהיה מאיזה טעם שיהיה, אין בזה חשש איסור תורה הקדושה לכו"ע. 

אולם באוצר הפוסקים (סי' כ סע' א אות ג, ד"ה ועי' בעזר מקדש) חלקו על דבריו: "מדברי הפוסקים הנז' לעיל שסתמו ולא חלקו בזה  משמע דלא ס"ל הכי".⁹

אבל בעל בני בנים (חלק א סימן לז מס' 7) גם כן מגדיר את המושג באופן דומה:

עוד כתב כבודו, שברקודים יש איסור נגיעה ביד של 'לא תקרבו', ושהאיסור הוא לשיטת הרמב"ם מן התורה, ולשיטת הרמב"ן מדרבנן, עכ"ל. אבל איני יודע מנין לכותבים כן, כי הרמב"ם בפרוש המשניות… ובספר המצוות… ובמנין המצוות שבתחילת ספר המדע, ובהלכות איסורי ביאה… לא הזכיר נגיעה ביד, אלא חיבוק ונישוק. ועיין בשו"ת פני יהושע, רבו של הש"ך, חלק ב' סימן מ"ד, שלדעת הרמב"ם בלא חיבוק ונישוק אלא בנגיעה בלבד אין בה איסור מן התורה, ואפילו בכוונת חיבה, ולפי זה ברקודי מעגל אין איסור מן התורה של 'לא תקרבו' אפילו אם לוחצים ידים דרך חיבה. ואם תאמר שרקודי מעגל דומים לחיבוק ונישוק ולא לנגיעה בעלמא, זה בודאי אינו, כי ענין חיבוק ונישוק הוא שהנם דברים הקשורים לתשמיש, וכן מורה הכתוב 'לא תקרבו לגלות ערוה', כאילו יאמר: 'לא תקרבו שום קירוב שיביא לגלות ערוה', כלשון הרמב"ם בספר המצוות, שהם חיבוק ונישוק ובדומה להם, שאדם עושה בשעת תשמיש ולקראתו, אבל אחיזה ביד אין לזו קשר עם תשמיש, שאין אדם אוחז כפה של אשתו לקראת תשמיש…  

היוצא לענ"ד שאין מקור שהרמב"ם אינו מדבר בחיבוק ונישוק בלבד והדומה להם מן הפעולות הזרות, כמו שכתב בספר המצוות, ורק רבנו יונה הוא האוסר מן התורה אפילו נגיעה בלבד, ובזה אין לו חבר בראשונים, שגם הרשב"א תלמידו אינו סובר כן, כמו שנראה בשו"ת הרשב"א חלק א' סימן אלף קפ"ח, ובתשובה המיוחסת לרמב"ן סימן קכ"ז, וכן כתב בארחות חיים סוף הלכות נדה, שלדעת הרשב"א אין נגיעת נדה אסורה אלא משום שבות. וגם הריב"ש בשו"ת סימן תכ"ה כתב בגוף התשובה: דרוש בספרא שאפילו קריבה לבד, רוצה לומר קריבה של הנאה כגון חבוק ונשוק וכו', עכ"ל, והוא כדעת הרמב"ם, כמו שכתבתי, ושלא כלשון השאלה שם, עיי"ש.

הוא חוזר שוב על ההגדרה במקום נוסף בספרו בני בנים (חלק ד סימן יג אות ב): 

ויש להסתפק במי שמנשק לאשה על כף ידה, כנהוג בכמה ארצות, ומתכוון ליהנות ולהנות, האם עובר על לא תקרבו לדעת הרמב"ם, כיון ששם נשיקה עליה, או שמא נשיקה על היד אינה מן הפעולות הנעשות לקראת תשמיש ואין בה לאו בשום אופן, והשני נראה. ולפי זה מה שכתב בפרושו שאין בו חיוב מלקות אם לא נתכוון ליהנות וכו' עכ"ל קאי על נשיקה על הגוף והפנים, אבל אינו קאי על מנשק ידי אחותו שבלאו הכי אין בו מלקות כיון שאינו דרך תאוות ביאה. וכן יש לחלק בין נשיקת הפה על הלחי שאף היא דרך הנימוס בכמה ארצות, לבין נשיקה מפה לפה כדרך חתן וכלה.   

הרי שלדבריהם, לפי הש"ך רק קריבה שיש בה היבט מיני מוחש אסור, אבל נגיעה בעלמא מותרת, אף על פי שלא ימלט שלא ירגיש הנאה פיזית כלשהו מחיכוך בגוף, מכל מקום אינה "דרך תאווה וחיבת ביאה". לדידהו, המרכיב העיקרי שגורם לנגיעה שתהיה אסורה הוא הפן המיני. 

מאידך יש פוסקים שעומדים בקצה השני ואוסרים כל סוג של נגיעה פיזית, כל זמן שהנגיעה בין שני הגופים מרגיש נוח ונעים.

והנה כמה מהם (לא הוזכרתי כולם כי רבים הם).

באגרות משה (אה"ע חלק א סימן נו) כתב:

ובדבר שראית שיש מקילין אף מיראי ה' ליתן יד לאשה כשהיא מושיטה, אולי סוברין דאין זה דרך חבה ותאוה, אבל למעשה קשה לסמוך ע"ז. 

הוא חוזר על דבריו בהרחבה במקום אחר בספרו (אה"ע חלק ד סימן לב אות ט), וז"ל:

בדבר להושיט יד לאשה כדרך הנותנים שלום בהפגשם – ודאי הוא פשוט שאסור, כדכתבתי באו"ח ח"א סימן קי"ג, דהרי יש לו לחוש גם לדרך חבה והנאה. אבל כתבתי בח"א דאה"ע סוף סימן נ"ו לאחד שראה שיש גם יראי ה' שמקילין, שיש לדון לכף זכות דסומכין ליתן כשהיא מושיטה להם שלא יעשה להו דרך חבה ותאוה, וגם שם כתבתי דלמעשה קשה לסמוך ע"ז. ומח"ב אה"ע סימן י"ד איני רואה שום סתירה ממש שהתרתי לילך באוטובוסים (באסעס) דשם ליכא כמעט לכולהו ענין חבה.

בשו"ת חיים ושלום (פלאג'י – אה"ע ב, יז) כתב: 

ברם כשתוקע ידו של איש ביד האשה, שהוא דרך חיבה וריעות, בודאי שהקריבה אסורה. ואפילו יהיה הבגד מעטף בידו או בידה, על כל פנים הרי הוא מורה קריבות וחיבה, וכל כדומה בזה אסור. 

וכן דעת בעל השדי חמד מערכת חתן וכלה אות יב (לקראת סופו):

כיוצא לזה עינינו רואות וכלות מנהג רע ומר מתפשט והולך, וילמדו ממעשיהם, שכאשר יפגע איש את רעהו, שלח ידיו בשלומיו תוקעים כף אל כף דרך חיבה וריעות, ועושים כן עם נשי חבריהם, ועל הרוב עם נשי שאר האומות, וכן מהם עושים כן עם נשי ישראל. ואם על נישוק יד יש קפידא כאמור, הדברים קל וחומר בתקיעת כף אל כף דרך חיבה ורעות ושלהבת אש תוקד בקרבם רח"ל, ולזה לא יועיל אם יעטוף ידיו בבתי ידים, וכבר הזהיר על זה רבינו יהודה החסיד בספר חסידים (סי' תתר"ץ) וז"ל: לא יתקע יהודי בכף אשה עכומ"ז, ולא העובדת כומ"ז בכף איש יהודי, ולא יהודית בכף העכומ"ז ולא עכומ"ז בכף יהודית, אע"פ שהיד מעוטפת בבגד, סייג לגילוי עריות, עכ"ל. וכבר ידוע דרשת רז"ל על פסוק: 'יד ליד לא ינקה' מדינה של גיהנם, ואם אמרו במרצה מעות מידו ליד אשה, ק"ו בתוקע כף אל כף, אש היא עד אבדון ר"ל.  

והגאון רבי ישראל יעקב קניבסקי זצ"ל צווח ככרוכיא נגד נתינת שלום בין איש לאשה, ובמכתביו ביטא דעתו על זה פעם אחרי פעם בלשונות מאוד חריפים. בקריינא דאיגרתא (חלק א מכתב קסד) כתב שנתינת שלום לאישה אסור מן התורה ואין להתחשב באשה אם היא נעלבת, כי זו דרך פריצות:

ועל דבר נתינת יד לאשה, לא נמצא שום היתר כלל [זולת לאמו], ואין לחוש כלל וכלל לבזיון של אותה פרוצה הנוהגת בהפקרות. וכדי שלא יהא בזיון לעצמו, ראוי להשיב: "אני כבר התחלתי לנהוג על פי השולחן ערוך, ואין מנהגי בנתינת ידים", וכיו"ב, ואין הקשויים בזה אלא פעם פעמיים, ואח"כ הוחזק הדבר בעיני כל לדבר מובן, והבא לטהר מסייעין אותו.

במכתב אחר (מכתב קסב) הוא חוזר על חומר האיסור ומצטט בשם גיסו החזון איש שדבר זה הוא בכלל יהרג ואל יעבור:

בדבר נתינת יד לאשה, אין ספק כי הוא איסור גמור, דכל קריבה לערוה אסורה, ולהרמב"ם ז"ל בספר המצוות מצוה ל"ת שנ"ג, והסמ"ג, הוא לא תעשה מדאורייתא, ולהרמב"ן ז"ל בהשגותיו הוא מדרבנן, ועל כל פנים אין בזה שום היתר, ומי הוא זה שיאמר זכיתי למדרגת רב שמואל בר יצחק או מדרגת עולא. ואומרים בשם מרן החזו"א זצללה"ה, שאמר שזהו בדין יהרג ואל יעבור, ככל אביזרייהו דעריות. ואין נפק"מ בין נשואה לבלתי נשואה, כיון שהבלתי נשואה גם כן ערוה מחמת נדה, וגם בפנויה וטהורה אכתי איכא איסורא ד'ונשמרתם מכל דבר רע, שלא יהרהר כו", ומי יאמר זכיתי לבי שלא יגרום לו שום הרהור כלל.  

ושוב במכתב שלישי (מכתב קסג) הוא מוחה בתקיפות נגד אלו שרצה לטעון שהדבר מותר, וכתב:

קיבלתי מכתבו, ואע"פ שמהראוי שלא להשיב, נתיישבתי להשיב הפעם בשביל לאפרושי מאיסורא.
על מה שכתבתי דנתינת יד לערוה הוא מדאורייתא, כמו שכתב הרמב"ם ז"ל בספר המצות שנ"ג, העתיק הכותב לשון הרמב"ם ז"ל פרק כ"א מאיסורי ביאה ה"ו, דהמחבק אחת מהעריות שאין לבו נוקפו עליהן כו', דמשמע שהוא מדרבנן, וכתב הכותב דהכי נמי כשנותן בשביל הנימוס.
וזה שקר גמור, כי לא ימלט שאיש צעיר יגע באשה ולא יגרום לו שום חימום רחמנא ליצלן, או איזו הרגשת הנאה מעריות רחמנא ליצלן, ובזכרוני שכבר רמזתי במכתבי הראשון דאין לנו ההיא דעולא בסוף קידושין בזמנינו. 

כן סבר הבית יחזקאל (צוריאל – קדושת הידיים וחוש המישוש לג, עמ' רנ והלאה). הוא כותב:

ודע, שכל דברי הרשב"א הנ"ל אמורים רק באיסור הושטה, ושאר הרחקות שהם רק מדרבנן ותוקנו רק למען אשתו נדה. אבל באיסור נגיעה בבשר אשה זרה, שהוא איסור דאורייתא של "ואל אשה… לא תקרב" אין שום היתר כלל. וכמו כל איסור שאילת שלום, שיש בו מעין חבה, נשאר בתוקפו אף לאשה זקנה, כן לחיצת יד, שעצם המעשה מגלה על רצון וכוונות ריעות, אסור מדין תורה. וכך אמרו חז"ל: "כל מי שנוגע באשה שאינה שלו – מביא מיתה לעצמו" (מדרש שמות טז, ב), "כל הנוגע באצבע קטנה של אשה – כאילו נוגע באותו מקום" (כלה א'). ובשו"ת אגרות משה על או"ח סי' קי"ג פסק על נתינת יד "משום שאסור אף לפנויה, שהרי הן נדות, וכל שכן לאשת איש", עכ"ל. והעיד לי מו"ר הרה"ג דבליצקי שליט"א, ששאל את פי החזו"א זצ"ל והורה לו על זה "ייהרג ואל יעבור". וזה אם אפילו אינו נהנה כלל, כי אם נהנה "אפילו יש בידו תורה ומעשים טובים לא ינצל מדינה של גיהנם" (מסכת כלה), והגדרת "הנאה" איננה שיתרגש ויתלהב הנותן יד לאשה, אלא כל שיש לו צד עדיפות בזה על נתינת יד לגבר. וההוכחה היא שתראה על פי רוב שהנותן יד לאשה שוהה ומחזיק בידה עוד זמן מה בזמן שממשיך לדבר אתה, מאשר מחזיק בידי איש שנותן לו יד. דוק ותשכח.

גם בספר מקור הלכה (זילבר – חלק ב שבת יג, א, סימן יז בירור הלכה סעיף יד) מסיק שכל סוג של נגיעה אסור, ולכן סובר שאיסור נתינת שלום הוא "פשוט ואינו צריך לפנים": 

נתינת שלום לאשה בנתינת יד – עוברין בלאו ד'לא תקרבו' מן התורה. וזה מבואר בשערי תשובה לרבנו יונה אות קל"ח, דגם על מגע יד עוברין בלאו, ודין זה פשוט, ואינו צריך לפנים, שהרי כבר נתבאר דאפילו אם אינו מתכוין להנאה יש על זה הלאו ד'לא תקרבו' להרמב"ם וסיעתו, ולהרמב"ן אסור. מיהו מדרבנן אם היה דרך תאוה, וזה פשוט דחבוק ומגע היד זהו דרך תאוה, אף שלפעמים רגילין בזה מחמת נימוס וידידות, שהרי גם חבוק ונשוק לפעמים רגילין בזה בין איש לחבירו מחמת ידידות, אפילו הכי באשה מקרי זה 'דרך תאוה וחיבת ביאה', ואסור מן התורה גם חביקת היד לא שנא. וגם בחביקת היד של אשה יש הנאה כמו בחבוק ונשוק, אף שאינו מתכוין להנאה, ואין הדבר ניתן לשיעורין בין הנאה מרובה להנאה מועטת.

מאידך

בניגוד למקורות הנ"ל, יש כאלו המתירים במוצהר נשיקה לכף היד או נתינת שלום באמצעות לחיצת יד לאשה, משום שלדעתם מגע זה אין בו רגש של חיבה ותאוות ביאה כלל וכלל. 

בספר עוד יוסף חי (פרשת שופטים אות כב) כתב:  

חכם וזקן שהנשים נושקות ידיו אין צריך לסרב לדחותם להשיב פניהן ריקם, חדא כי זו הנשיקה שהיא ע"ג היד אין זו דרך חיבה דלא הוי חבה אלא בנשיקת על הפנים או על המצח או על הדדים וכיוצא המכוסים שבגוף … וכיוצא בזה איתא בגמרא דקידושין דף פא רב אחא בר אבא איקלע לבי רב חסדא חתניה שקלה לבת ברתיה אותבה בכנפיה והיתה קטנה ומקודשת וא"ל רב חסדא לרב אחא אין אדוני יודע שהיא מקודשת והשיב לו אנא ס"ל כשמואל דאמר הכל לש"ש ופירש רש"י ז"ל דאין דעתי אחריה לחיבת אישות אלא לחיבת קורבה ולעשות קורת רוח לאמה כשאני מחבב את בתה עכ"ל וכיון דתלה הטעם בשביל הכונה שהוא מתכוין לחבת קורבה ולא תלה הטעם בשביל שהיא בת בתו דחשיבה כמו בתו ממש ש"מ דס"ל כהאי גוונא אפילו בשאר נשים לית לן בה ולכן כתב מור"ם ז"ל בהגה"ה בש"ע [אבן העזר סי כא סעיף ה] די"א כל שאינו עושה דרך חיבה רק כונתו לש"ש מותר ולכך נהגו להקל בדברים אלו ע"ש.  

דבריו ברור מללו שלא בכל מקרה של נגיעה בין אשה ואיש יש בו פן מיני, והכל תלוי בכוונת הלב ובסיטואציה, וכאשר הכוונה היא לשם קירבה סתם הדבר מותר לגמרי. 

בדומה לזה, בספר לדוד צבי (ספר היובל לרד"צ הופמן, עמ' 218), כתב הרב שלמה קרליבך (רבה של לובק) שמותר ללחוץ יד לאשה כשיש חשש שהיא תתבייש אם לא ילחץ לה יד: 

כי הושטת יד לאשה אינו אסור אלא משום הרהור, ורק אם נתכוון הנוגע להנאת איסור. ואף שגם אני בעצמי נזהרתי מקדמת דנא, לא היה לאל ידי לעמוד בדרך הפרושים משום לא פלוג, כי אף שקצת נשים יודעות מאיסור זה ואינן מושיטות ידיהן לאיש בבואן ובצאתן, רובן לא ראו ולא שמעו שיש למנוע מזה, ונותנו יד לפי תומן, ואין לך ביוש גדול יותר מזה לסרב להכות כף אל כף דרך כבוד במנהג בארצנו, וגדול כבוד הבריות שדוחה וכו'.¹⁰ 

הרי לפנינו שתי גישות. מחד גיסא הגישה המקלה של בעל עזר מקדש, בעל עוד יוסף חי, הרב קרליבך והרב הנקין, ומאידך גיסא הגישה המחמירה של אחרוני זמנינו. אבל לענ"ד יש להעיר כמה דברים על המחמירים: 

א) לא ברור אם לדעת כולם הושטת יד גרידא אסורה מדאורייתא. אפשר שגם הם ס"ל שהאיסור מדרבנן, אבל משום חומרא דעריות החמירו הרבה בדבר. אבל אין להכחיש שכל זה ניתן להיאמר רק לגבי כמה מהפוסקים הנ"ל. ברור שלהחזו"א, הגר"מ פיינשטיין, הרב צוריאל ובעל מקור בהלכה, הושטת יד גרידא אסורה מן התורה. 

ב) לקבוע שלחיצת יד לאישה אסורה מדאורייתא, לדידי הדבר צריך עיון הרבה. המציאות טופחת על פני הסוברים כן. הרי ברוב ככל המקרים כשאיש ואשה נותנים שלום אחד לשניה אין בנגיעה ההיא שום רגש של חיבה ותאוות ביאה. אין בה פן מיני כלל. לכן, לענ"ד אין מנוס מלומר שסברתם תלויה בנסיבות רגשיות וחברתיות. נכון שבחברה מאוד שמרנית, אפילו נגיעה קלה בין המינים מעוררת טיפה של מיניות, ולכן לדידהו אכן יש סוג מסוים של חיבה ותאוות ביאה בכל מגע פיזי בין המינים, וכתוצאה מכך נתינת שלום לאישה אכן אסורה. אבל בהקשרים שונים משלהם, עם סטנדרטים רגשיים וחברתיים שונים, גם האוסרים יסכימו שנתינת יד לשלום מותרת כל זמן שאין בה אפילו שמץ של מיניות, תאווה וחיבה. 

היטב ביטא את זה הגאון ר' נחום רבינוביץ בספרו שו"ת שיח נחום (סימן קיב). במסגרת דיון ארוך על שאלה שנשאל הוא מבאר שהגדר של מה נקרא צנוע או בלתי צנוע, ומתי יש למשהו פן מיני ומתי לא, הוא קובע שהוא עניין יחסי ונקבע לפי ממדים חברתיים ורגשיים של כל חברה וחברה. וז"ל:

רגישותם של בני אדם לדברים שונים מושפעת מהאווירה מהנהלים ומאורחות החיים המקובלים בחברה והם שיוצרים תגובות שונות לתופעות דומות כלומר לאותה תופעה ייתכנו השפעות ותגובות שונות לפי ארחות החיים המקובלות בכל חברה וחברה בהתאם למציאות שנהגה בתקופתם ובמקומותיהם שהיו מורגלים בנוכחות נשים.¹¹ 

לכן, אם כנים דברינו יוצא שבעצם כל הפוסקים מסכימים בעיקרון לדברי עזר מקדש, עוד יוסף חי, בני בנים והרב קרליבך, שלפי הבנת הש"ך את דברי הרמב"ם נגיעה פיזית גרידא אינה אסורה מן התורה, ורק נגיעה שיש בה פן מיני אסורה. המחלוקת ביניהם היא רק על המציאות הרגשית, איזו נגיעה מעוררת רגשי חיבה ותאוות ביאה ואיזו לא. אבל להלכה למעשה, כאשר בוודאי אין בה פן מיני, הנגיעה מותרת לכל הדעות.

ג) כפי שראינו לעיל, הגרי"י קניבסקי מסר שחזו"א החמיר מאוד בדבר עד כדי כך שהוא סבר שכל לחיצת יד של איש ואשה הוא ב"יהרג ואל יעבור". הגר"מ שטרנבוך מהסס בזה, ולדעתו החזו"א מדבר רק על סוג מיוחד של נתינת יד. הוא כותב בתשובות והנהגות (חלק ד סימן ש): "אמנם בשעתו שמעתי שהחזו"א זצ"ל אסר גם נתינת יד ואמר ע"ז יהרג ואל יעבור, ואולי מיירי בנתינת יד בחמימות כאמא דרך חיבה, ולכן החמיר מאד".

היוצא מכל זה:

דעת רוב הפוסקים שאפילו אלו האוסרים קריבה מדאורייתא, אינם אוסרים מן התורה רק קריבה שהיא דרך תאווה וחיבה, ומחלוקת הפוסקים נסובה רק על המציאות, מתי הנגיעה מוגדרת קריבה של חיבה ומתי לא. איך שיהיה, לענייננו ברור שחיבוק על מפתן הבית בזמן שבן או בת הזוג הם בדרכם החוצה, לשדה הקרב, אינה יכולה להיות מוגדרת כקירבה של תאווה וחיבה מינית, ולכן לכו"ע לא מדובר על חיבוק שהוא אסור מן התורה, אלא מדרבנן.¹²   

ג) קריבה דרך בגדים

בנוסף לכל הנ"ל יש עוד סיבה למה במקרה שאנו דנים בו אין איסור דאורייתא. 

הרי הדיון שלנו הוא על חיבה דרך בגדים, לא בעירום. שניהם, הבעל והאשה, מתחבקים כאשר בגדיהם עליהם. כפי שנראה, רוב ככל הפוסקים סבירא להו שאפילו אותם האוסרים שאר קריבות מדאורייתא, היינו רק קריבה בקירוב בשר, כשגופיהם נוגעים זה בזה, אבל בלי קירבת בשר ליכא איסור דאורייתא כלל. 

על פניו, הטיעון אינו צריך שום הוכחה, שהרי כן מפורש ברמב"ם (איסורי ביאה פרק כא הל' א): "כל הבא על ערוה מן העריות דרך איברים או שחבק ונשק דרך תאוה ונהנה בקרוב בשר הרי זה לוקה מן התורה שנאמר לבלתי עשות מחקות התועבות וגו' ונאמר לא תקרבו לגלות ערוה כלומר לא תקרבו לדברים המביאין לידי גילוי ערוה". הרי שהאיסור דווקא כשנהנה בקירוב בשר, גוף נוגע בגוף. וכן הוא משמעות לשונו בספר המצוות (ל"ת שנג): "הזהיר מהקרב אל אחת מהעריות האלו ואפילו בלא ביאה כגון חיבוק ונשיקה והדומה להם מהפעולות הזרות". לפי פשוטו, "מֵהִקָּרֵב" הכוונה קרבה גופנית ממש, בלי דבר החוצץ. וביותר משמע כן לפי הגירסאות האחרות ברמב"ם. בהגהת ר' חיים הלר על ספר המצוות שם ציין שבחינוך (מצווה קפח) ובא"א הגירסא: מליהנות, והרמב"ן בהשגתו על הרמב"ם נוקט במילה: מהתעדן. "ליהנות" או "להתעדן" משמען הנאה פיזית ומינית באמצעות נגיעה גופנית.   

בנוסף לדיוקים אלו יש לקט של ראשונים ואחרונים שכתבו כן במפורש. הריטב"א (שבת יג ע"א) כתב: "ואף ר' פדת לא פליג אלא על מה שלמדו בהיקש מדברי קבלה לאסור הוא בבגדו היא בבגדה, ואיהו ס"ל שלא אסרה תורה אלא קירוב בשר, אבל הוא בבגדו והיא בבגדה איסורא דרבנן הוא. וכן הלכה". גם הרא"ש כתב (תוס' הרא"ש שם): "דקא סבר דכיון דכתי' בקרא לשון קריבה דהיינו גלוי ערוה לא שייך למדרש מיניה הוא בבגדו והיא בבגדה ושפיר מצי סבר שהוא אסור מדרבנן אבל לא מהאי קרא". וז"ל החינוך (מצוה קפח): "והעובר עליה וקרב אל הערוה קירוב בשר כדי שיהנה ממנה במזיד ובהתראה לוקה". הוי אומר, אין לוקים אלא אם כן "קרב אל הערווה בקירוב בשר" והמטרה היתה "להנות" ממנה. ביטויים אלו כוונתם קירוב בשר ממש. 

וכן לכאורה משמעות דברי בעל לב שמח בדבריו על הרמב"ם בסהמ"צ שם, ד"ה ואני. (רבים ציינו לדבריו כמקור להבדל בין חיבוק אם קירוב בשר לקירוב בשעה שבגדיהם עליהם, אבל כד מעיינין שם בפנים דבריו קצת עמומים. ולכשאפנה אשנה פירקא דא.) 

כדברי הראשונים כן הוא דעת האחרונים. וז"ל המרחשת (חלק ב' סי' ה): 

מש"כ הרמב"ם בפכ"א מה' א"ב ה"א כל הבא על הערוה דרך אברים וכו' ונהנה בקרוב בשר ה"ז לוקה מן התורה משום לא תקרבו לגלות ערוה וכו' וכו' והעושה דבר מכל חוקות אלו הרי הוא חשוד על העריות וכו' יעו"ש, ולכן כשרואים אותם שוכבים בקרוב בשר זע"ז הרי עברו על איסור תורה ואזדא לה חזקת כשרותם וכמו שכ' הרמב"ם הר"ה חשוד על העריות … אבל בששוכבים זע"ז בלבושים שהוא בבגדו והיא בבגדה שאין זה קרוב בשר יעוי' כתובות (מ"ז א'), ואין בזה אלא איסור דרבנן יעוי' שבת (יג א') ובתוס' שם.

זו גם דעת מהרש"ם מבערזאן (שו"ת ח"ד סימן קמט), בעל לבנון נטע (סי' קצה סק"ד). באחרונים ציינו גם לשו"ת זכרון יוסף אה"ע סימן יד ד"ה ובדרך זה והלאה, ובינתיים לא מצאתיו.¹³ 

יוצא מן הכלל הוא בעל בית שערים (או"ח סימן רצד) שמסיק שהמחבק או מנשק בהפסק בגדי האשה הרי זה אסור מן התורה ולוקה, ודקדק כן מלשון הב"ש (אה"ע סי כ סק"ב) שכתב על דברי השו"ע "ונהנה בקירוב בשר": "היינו או נהנה בקירוב בשר", ור"ל שהרמב"ם מונה שני תנאים מדין לא תקרבו, חיבוק ונישוק וגם הנאה מקירוב בשר בלי חיבוק ונישוק, ולפי"ז ברישא שחיבוק או נישוק גם בלי קירוב בשר אסורים. אבל האמת היא שיש לדחות ראייתו מדברי הב"ש. אפשר שגם הב"ש סבר שבלי קירוב בשר ליכא איסור דאורייתא, ו"או" קאי על הנהנה, היינו שאפילו בלי הנאה גם כן אסור – דלא כהש"ך שסבר דגם לפי הרמב"ם אינו אסור אלא אם עשאו דרך תאוות חיבה. והכוונה שגם הוא יודה שבלא קירוב בשר ליכא איסור. כלומר, לפי הב"ש שתי הדוגמאות ברמב"ם הן: חיבוק ונישוק (בקירוב בשר – ואפילו בלי הנאה רגשית), "או" הנאה בקירוב בשר, היינו שהם אינם מתחבקים או מתנשקים, כי אם נוגעים זה בזה אבל נהנים מן הנגיעה. ולפי הבנה זו, חיבוק ונישוק ממש אסורים אפילו כשלא נהנים – וזה דלא כהש"ך שסבר שהרמב"ם אוסר רק כשנהנים, היינו שהוא דרך חיבה ותאווה. 

(דרך אגב, אף שבעל בית שערים עצמו דעתו לאסור, הוא מראה מקום לדברי פתחי תשובה יורה דעה סי' קצה סקט"ז, מדבריו משמע שנגיעה דרך בגד מותרת, וז"ל הפת"ש: "עיין בספר מקור חיים ס"ק ס"א שכתב שראה מורים שהורו בנדון כזה [שאשתו חולה בימי נדתה והבעל רוצה למשש לה בדפק] להניח בגד על הדפק ואז מותר לבעלה הרופא למשש הדפק על אותו בגד המפסיק, ע"ש". הרי שנגיעה דרך בגדים אינה אסורה אלא מדרבנן, ולכן ובמקרה של חולה אפילו איסור דרבנן ליכא.) 

היוצא לנו מכל זה לענייננו, שאפילו אם נניח שחיבוק של פרידה בין בעל ואשה כן מקרי קרבה דרך חיבה ותאווה, אפילו הכי היא אינה אסורה מדאורייתא, כיון שמדובר בחיבוק בלי קרבת בשר.¹⁴ 

 לכן, לאור כל הנ"ל נראה לי שלא רק שמותר לבני זוג להתחבק כשהם לבושים לפני עזיבה לשדה הקרב, אלא גם מצוה יש – מדין היוצא לדרך. 

היוצא לדרך 

להלכה נפסק (יורה דעה סי' קפד סעיף י) שהעומד לצאת לדרך צריך לפקוד את אשתו אפילו סמוך לוסתה, ומוסיף הרמ"א שאפילו בתשמיש שרי [אע"פ שאסור דרבנן לשמש סמוך לווסת, אבל "כיון דוסתות דרבנן, במקום מצוה לא גזור" (ט"ז שם ס"ק יד)]. הרי כשבעל יוצא לדרך, מדין חיוב עונה הוא חייב לפקוד את אשתו. בשל עוצמת החיוב וחשיבות המצווה, מותר לו לעבור אפילו על איסור דרבנן. 

והנה, כל זה נאמר לגבי מקרה שהאשה אינה נידה בעצמה, ויש רק חשש שמא תפרוס נידה. במצב זה הדין ברור שאכן יש חיוב פקידה. ונשאלת השאלה, מה הדין בימי נידה ממש, האם גם אז יש חיוב פקידה, לפחות בדברים המותרים? והתשובה היא: כן, בוודאות, להלכה וגם למעשה. 

מקור הדין הוא שיטת ר"ת (בתוספות יבמות סב ע"ב ובספר הישר חידושים סי' מה). לדעתו, "אפילו באשתו נדה יש לו לפוקדה …בשאר דברים וידבר על לבה… אע"פ שאסור לשמש, מ"מ שמחה ותענוג הוא לה הואיל ורוצה לצאת בדרך". דעתו אינה דעת יחידאה, הסכימו איתו הרא"ש (יבמות פרק ו סי' י ובתוס' הרא"ש יבמות שם. וז"ל בקיצור פסקי הרא"ש: "מצוה לפקוד אשתו ולדבר על ליבה כשיצא לדרך לדבר הרשות ואפילו היא נדה") uגם הרז"ה (בהשגותיו על בעלי נפש של הראב"ד ריש תיקון הוסתות) הסכים עם ר"ת. 

כמו הראשונים הנ"ל, כן דעת כמה מגדולי האחרונים, שגם בימי נידה חייב בעל היוצא לדרך לפקוד אשתו בדברים המותרים. הלוא הם: מהרש"ל (ים של שלמה, יבמות פרק ו סי' ל), תפארת למשה (סי' קפד עמ' לב) בעל קיצור שו"ע (לחם ושמלה סי' קפד, לחם ס"ק לב), מקשה זהב (יו"ד סי' קפד סקט"ו), כף החיים (סופר – אורח חיים סי' מ סקי"ז). וכן משמע דיוק לשונו של חמודי דניאל שהובא בפתחי תשובה (סי' קצה ס"ק א). הוא כתב לגבי היוצא לדרך, ש"בדברי הרגל באשתו נדה אסור". משמעות דבריו היא שיש חיוב פקידה בשעת נדתה אבל יש מוגבלות מה מותר. 

כל זה להלכה. לענייננו יותר חשובה גישת אחרוני זמננו, להלכה ולמעשה. כד מעיינן מצינא חידוש גדול: הרבה מפוסקי זמננו אוחזים את החבל בשני קצותיו,¹⁵ כלומר הם פוסקים כדעת המחבר שהיוצא לדרך מעיקר הדין חייב לפקוד את אשתו אפילו כשהוא סמוך לווסתה, אע"פ שדבר זה אסור מדרבנן, לפי שמצוות פקידה בכוחה לדחותה. ובמקביל הם פוסקים שגם בימי נידה ממש יש חיוב פקידה לבעל היוצא לדרך, כדעת ר"ת. רשימת הפוסקים דסבירא להו הכי ארוכה מארץ מידה אבל אזכיר כמה מהם: אהלך באמיתך (שטרן – פרק ה סעי' ח), פסקי באר משה (שטרן, אחיו של בעל אהלך באמיתך –הלכות נידה סעיף יח בסופו ד"ה וכל מה שנתבאר), שאילת משה (קליין – שיעור ל פרק ג), פרדס שמחה (גרוס – סי' קפד ס"ק לז אות קטן ב), פתחי מגדים (מייזליש – פרק כז סעי' ג).  

כיון שכל הפוסקים הנ"ל ארכביה אתרי רכשי, כלומר שנקטו שבמקרים מסוימים מותר לעבור איסור דרבנן לקיים מצוות פקידה, וגם שגם בימי נידה יש חיוב פקידה, ברצוני לקחת את הדיון צעד אחד קדימה. 

נראה לענ"ד לחדש, שלא רק דברי ריצוי מותר לבעל היוצא לדרך כשאשתו נידה, אלא גם חיבוק בלתי מיני יש להתיר, היינו חיבוק חטוף כששניהם לבושים. 

תמכתי יתדותי על שני דברים עיקריים: א) כפי שהוכחתי לעיל, חיבוק כזה (חטוף כששניהם לבושים) אינו אסור אלא מדרבנן, והרי ההלכה היא שמצות פקידה דוחה איסור דרבנן. ב) כפי שראינו, בעל חמודי דינאל אומר במפורש שרק דברי הרגל יש לאסור, היינו דיבור שיש בה פן מיני, אבל החיבוק שאנו דנים עליו אין בו פן מיני כלל ולכן מותר. 

הפוסקים אכן התייחסו רק לריצוי א-מיני ולא לחיבוק א-מיני מסיבה טכנית גרידא, משום שבמינוח ההלכתי חיבוק נושא עמו תמיד קונוטציה מינית, ולכן חיבוק ונישוק לעולם מוזכרים בחדא מחתא. חיבוק בעולמם התרבותי הוא התקרבות גופנית לקראת יחסי מין, משחק מקדים. משא"כ בזמנינו אנו, שברכת שלום בין שני אנשים – בין אם יש ביניהם היכרות מוקדמת בין אם לאו – כוללת היצמדות פיזית ונתינת יד על גבו של האחר, ונקראת בלשונינו חיבוק (לכאורה, הגדרת פעולה כלשהי כפעולה מינית היא באמצעות תבחין פשוט: האם לגיטימי לעשות פעולה זו עם אישה זרה? ממילא, החזקת ידיים ברחוב תחשב פעולה בעלת משמעות מינית, ואילו לחיצת יד לא, וכן על זה הדרך). בניגוד לפוסקים שבדורות הקודמים (עד לפני מאה שנה) שכללו כל סוג של חיבוק בחדא מחתא, היום אנו יודעים שיש סוגי חיבוק שונים. יש חיבוק מיני, חיבוק רגשי, חיבוק מרפא וכן הלאה. ולכן כשאנו דנים מה אסור ומה מותר, כל סוג מחייב דיון בפני עצמו. לכן, אף שלכולי עלמא אי אפשר להתיר חיבוק-ונישוק לבעל היוצא לדרך, היינו משום שחיבוק-ונישוק (כלומר חיבוק עם נישוק) הוא דבר המרגיל, ויש חשש שח"ו יבואו לידי איסור כרת בביאה ממש. משא"כ חיבוק שאנו דנין בו, שהוא בדרך לשדה הקרב, וכאשר שניהם לבושים, החשש שיבואו לידי הרגל או ביאה רחוק הרבה, ולכן יש להתירו – וממילא גם לחייבו. 

ואף שהרמ"א מביא בשם הב"י שהמחמיר שלא לפקדה רק בדברי רצוי תבוא עליו ברכה, הרמ"א עצמו מוסיף ד"כבר נתבאר דכל מיני קורבה ואהבה שרי מלבד תשמיש". והש"ך שם (ס"ק כז) מוסיף אומץ לדברי הרמ"א וכתב: "נראה דהכא אין להחמיר כלל [בחיבוק ונישוק] כיון דיש אומרים דאפילו בתשמיש חיובא ומצוה איכא.  

מהרש"ל (הגהת עמודי שלמה על הסמ"ג, מל"ת קיא, ד"ה ואע"פ כן – מהדורת מכון ירושלים) הרחיק לכת. הוא מתמיה על המחמירים:

וקשה לי איך שייך לומר והמחמיר תבא עליו ברכה, הואיל ואמר חייב לפקוד את אשתו אדרבה זה קרוי חומר מי שמדקדק לקיים המצוה כהלכתה, בשלמא אי אמר מותר לפקוד שפיר שייך לומר והמחמיר תבא עליו ברכה, אבל עכשיו שנאמר חייב אדם כו' מאי שייך לומר והמחמיר תע"ב.

וכתב שם כמה תירוצים לזה, עיי"ש, ולבסוף מסיק:

אי נמי הכי קאמר המחמיר על עצמו ומונע מלילך בדרך סמוך לוסתה כדי שלא יכניס עצמו בספק תבא עליו ברכה והוא העיקר. 

ואף שבפוסקים יש דיון כמה צריך להרחיק מן העיר כדי להיקרא "יוצא לדרך", ובפתחי תשובה (אות כד) מצטט את בעל תשובה מאהבה (חלק א' סימן ל"ד) דשיעור הדרך בזה נראה שהוא שניים עשר מיל,¹⁶ נראה לי פשוט שכולם יודו שהיוצא לשדה הקרב דינו כיוצא לדרך. 

ואם יטען הטוען, הרי הרמ"א שם מתנה את החיוב בסיבת היציאה, כלומר דרק היוצא לדבר רשות חייב לפקוד אבל היוצא לדבר מצוה פטור, והכא הרי מדובר ביוצא למלחמת מצווה. טענה מוטעית היא, שהרי הגמרא ביבמות (סב ע"ב) מטעימה שפטור היוצא למצווה הוא משום טירדא, והכא הרי הוא להיפך, החיבוק יוסיף אומץ לחייל היוצא, ולא תטריד אותו. 

הבהרה

בטרם צאתי עלי להבהיר ולחדד: אין כוונתי לטעון שהחיוב לפקוד אשתו בשעת יציאה לדרך בכוחו לדחות כל איסור דרבנן בכל תחום. ברור שלא. טענתי מוגבלת דווקא לאיסורים דרבנן שעומדים בניגוד ישיר לחיוב פקידה, הם מגבילים את האפשרות לבעל ואשתו להיות ביחד, למרות שאין בהם פן מיני כלל. 

אסביר מדוע. 

לעניות דעתי, מאחורי התפיסה שהחיוב שמוטל על בעל היוצא לדרך גדול כוחו אף לדחות איסור דרבנן בנוגע לביאה סמוך לווסתה, עומדת הבנה עמוקה וכוללת של הציווי "עונתה לא יגרע". לפי חז"ל, הציווי אינו מוגבל ליחסי מין, אלא כולל הרבה יותר. המצווה מחייבת את הבעל להיענות לצרכיה הרגשיים והמיניים של בת זוגו באמצעות חיבור גופני, רגשי ומילולי. 

כיוון שכן, גם בימי נידה אין חיוב עונה פוקע לגמרי. אכן נמנע ממנו לספק צרכיה המיניים, אבל הרי הוא עדיין יכול לספק לה מה שההלכה כן מאפשרת לו: לדבר איתה, להקשיב לה ולהיות נוכח פיזית ורגשית (עי׳ באריכות בתוספות יבמות סב ע"ב תוד"ה חייב, ובשלל המפרשים והפוסקים הדנים בדבריהם). היות שגם בימי נידתה מוטלים על הבעל חיובים כלפיה מכוח דין עונה, לכן כאשר הגורם המעכב לביטוי מירבי של אותה קירבה הוא איסור דרבנן, שעיקר מטרתו להגביל את החיבור והקשר ביניהם, הרי הוא נדחה מפני כוחה של המצווה המיוחדת של חובת עונה לפני היציאה לדרך, וזאת כשהאיסור הוא מחמת גזירה והרחקה וכאשר מדובר בסוג של קריבה וחיבור שאין בהם פן מיני כלל, כמו בנידון דידן. לכן, נדחה איסור דרבנן של ביאה סמוך לווסתה, ולענ"ד גם איסור דרבנן של חיבוק דרך בגדים, שגם הוא חיבוק שאינה של חיבה ודרך תאווה. אבל ביחס לשאר איסורים דרבנן, במקרה שבו האיסור מהווה מכשול לקיום החיוב לפקוד אשתו בשעת יציאה לדרך, גובר איסור דרבנן על החיוב – שהרי הכלל הוא שיש כוח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה בשב ואל תעשה.¹⁷

לכן למסקנה: 

חיבוק בין איש ואשתו לפני יציאה לקרב, לא רק שהוא מותר אלא שגם מצוה הוא, מדין היוצא לדרך שעליו לפקוד את אשתו. חיוב זה יש בכוחו לדחות איסורי דרבנן מסויימים המונעים מן הבעל תפקידו באותו רגע, וכיון שכן מותרים בני הזוג להתחבק אפילו כשהאישה בנידתה, כל זמן שהם לבושים – שהרי חיבוק בעלמא שהוא בלי קירוב בשר אינו אסור אלא מדרבנן ואין בה פן מיני כלל. 

---

נ"ב א: בראשית דברי הוזכרתי שגם יש צד להתיר מדין קדלי דחזירי, שלפי הרמב"ם משמעו שאיסורים מסוימים הותרו בשעת מלחמה, וגם יש לדון אם יש מקום להתיר מכח הדין של "עד רדתה ואפילו בשבת". אכן בדעתי לעיין בסוגיות אלו בימים הבאים ולהעלות על הכתב מה שהעלה מצודתי.  

כיוון נוסף הטעון בירור הוא סיבת האיסור דרבנן של קריבה סתם, בלי תאוות ביאה. האחרונים הציעו שתי דרכים להבנת האיסור דרבנן של כל קריבה, אף כשאינה דרך תאווה וחיבה. א) האיסור הוא איסור עצמי; התורה אוסרת קריבה של חיבה, ובתור גדר לאיסור דאורייתא גזרו חז"ל על כל קריבה, אף שאינה של חיבה כלל. ב) מעיקר הדין אין לאסור כלל קריבה שאינה של חיבה, והסיבה שחז"ל כן אסרוה הוא משום חשש נפרד – דילמא אתי לידי הרהור. לחקירה זו יש השלכה לנידון דידן. אם האיסור המחמיר של נגיעת בעל באשתו נידה "אפילו באצבע קטנה" הוא איסור כשלעצמו, אז ברור שגם כאן, מעיקר הדין, חל איסור דרבנן של קריבה, ועלינו לעיין אם יש מקום להקל משום סיבה משנית ("היוצא לדרך"). משא"כ אם סיבת האיסור הוא משום חשש הרהור, אז לכאורה יש לומר שאולי כאן אין חשש של הרהור, בגלל הרעיון שנאמר בגמרא (נידה יג ע"ב) שבמצב של פחד וביעתותא אין לחוש להרהור. סביר להניח שחייל המתכונן לצאת לשדה הקרב יש הרבה פחד מהעלול להתרחש שם. (איני אומר בוודאות שאפשר לסמוך על הסוגיה שם, כיוון שבראשונים ואחרונים יש אריכות דברים אם אכן כן ההלכה אבל ברור שזה כיוון שחייב עיון ובירור.)

נ"ב ב: מה שכתבתי הוא רק בירור הלכתי. ברור שיש גם שיקולים אחרים, חברתיים ומטא הלכתיים, הנצרכים להילקח בחשבון כאן. אבל זה מחייב דיון כשלעצמו, נפרד מהדיון ההלכתי. 

---

1. לכאורה לכל השיטות דין מלחמה זו כמלחמת מצווה (הרבה קולמוסים נשתברו על הניסיון להגדיר בבהירות מהי מלחמת מצווה ומהי מלחמת רשות, וכעת אין עתי אתי להיכנס בעובי הקורה של הסוגיה, מכל מקום ברור לי שכל המעיין במקורות יסיק אותה מסקנה: שמלחמת "חרבות ברזל" היא מלחמת מצווה לכולי עלמא. עיקר הדיון נסוב על שני מקורות עיקריים אלו: רמב"ם הלכות מלכים, פרק ה הל' א, שו"ע או"ח סי' שכט סע' ו, בנוסף לעוד מקורות ראשוניים, ואכמ"ל). ↩︎
2. בדרך כלל הדיון הוא על הזמן שהם ממש נפרדים, כלומר רגע לפני עזיבת הבית, כשהחייל עומד על מפתן הבית ופניו מועדות לשדה הקרב, שם יתעכב לזמן ארוך, עד ה"אפטר" הבא. ↩︎
3. בתוך דבריו בהשגות לסהמ"צ העלה הרמב"ן אפשרות מאוד יצירתית, אולי קריבה גרידא כן אסורה מן התורה אבל אינה איסור גמור אלא סוג של חצי איסור, "כעין חצי שיעור". אבל הבנת הרבה ממפרשיו היא שבסוף דבריו שם זנח את הרעיון ולמסקנה דעתו שקריבה אינה אסורה מן התורה כלל וכלל.   ↩︎
4. רב סעדיה גאון במנין המצוות שלו אינו נוקט עמדה מפורש בנושא, אבל הגאון ר' ירוחם פערלא בהגהותיו (ל"ת צב) מציע שאולי דעתו כדעת הרמב"ם, עיי"ש בדבריו. ↩︎
5. הוא אינו אומר כן במפורש אבל מפרשיו דייקו כן מדבריו. ↩︎
6. ייחוס התשובה שנוי במחלוקת. יש המייחסים אותו לרמב"ן, כמו שאר התשובות "המיוחסות", אבל כמובן שייחוס זה מאוד בעייתי שהרי ידוע שדעת הרמב"ן היא להיפך, שקריבה אינה אסורה אלא מדרבנן. לכן יש שייחסוהו לרשב"א. והדבר צ"ע. (ראה שו"ת תשב"ץ חלק ג סי' נח אות ח, אורחות חיים פרק ח – הלכות ביאות אסורות סעיף יג – לקראת סופו, שו"ת פני יהושע אה"ע סי' מד ועוד.)
   יתר על כן, על פניו דבריו כאן לכאורה סותרים דברי תשובת רשב"א במקום אחר (חלק א סימן אלף קפח), והאחרונים אכן הציעו, כל אחד בדרכו, אופנים ליישב הסתירה, ואכמ"ל. ↩︎
7. בעיקר מה שמקשה על הגדרה מדויקת הוא שהדיון בש"ך הוא על נגיעה פיזית שאין בה שום הנאה כלל וכלל. הוא הרי מתייחס לשיטת המחבר האוסר לבעל למשש דופק אשתו בימי נידתה, והש"ך חולק עליו משום שלדעתו גם לרמב"ם אינו אסור אלא דרך תאווה וחיבת ביאה ולכן ברור שאין מניעה לבעל למשש דופק אשתו, נגיעה כזאת שאינה דרך תאוה כלל! וזו המציאות שרוב נושאי הכלים דנים בה. לכן כשאנו באים לדון במקרים יותר נינוחים של מגע בין איש לאשתו ולקבוע אם הם מוגדרים כנגיעה של תאווה, הרבה יותר קשה להחליט. התמקדות הפוסקים היא רק על שאלת היתר מישוש הדופק. ↩︎
8. כל ההדגשות הם שלי (י"כ). ↩︎
9. דברי משנה הלכות (חלק יג יו"ד סי' קלח) בנושא זה מוגזמים ונראה שהוא דעת יחידאה.  ↩︎
10. לכמה מן המקורות של אחרוני זמננו התוודעתי דרך מאמרו המאלף של ר' יאיר וייץ כאן, ותשואות חן לו. ↩︎
11. אני אסיר תודה להרב עזרא קליין, נכדו של בעל שיח נחום, שעזר לי במציאת הפניה זו. ↩︎
12. מעניין לציין דעת האגרות משה (אהע"ז חלק ב סי' יד). בעיקרון הוא מסכים עם הש"ך שגם לדעת הפוסקים שקריבה אסורה מן התורה אינה אסורה אלא כשנעשית דרך תאווה וחיבת ביאה. מכל מקום הוא סובר דקריבה שלא בדרך תאווה מותרת בשאר עריות אפילו מדרבנן, ורק בנידה עדיין יש איסור דרבנן אפילו בקריבה שאינה דרך תאווה וחיבת ביאה. אולם הדבר צריך בירור, משום שבדבריו במקום אחר (יו"ד חלק ג סי' נד) משמע לכאורה שחזר בו מדבריו וסובר שגם בשאר עריות יש איסור דרבנן על קריבה שאינה דרך תאווה וחיבת ביאה. (התשובה האחרונה הנ"ל נכתבה באיחור של כמה שנים אחרי הראשונה.)   ↩︎
13. כמה אחרונים ציינו כמקור לדין זה את דברי הירושלמי בסוטה (ג:א) שכשהכהן מניף מנחת סוטה יחד עם האשה ליכא חשש נגיעה באשת איש, משום שהכהן היה שם מפה בין ידו לידה, הרי שנגיעה דרך בגד אינה אסורה.  ↩︎
14. בשולי הדברים כדאי לציין את דברי בעל ציון וירושלים בהגהותיו לירושלמי יבמות (פרק א הלכה א). לפי הבנתו בדברי הירושלמי אפשר לומר שאפילו ביאה גופא, אם היה דרך מלבוש, היינו שסדין הפריד בין גוף הבועל והנבעלת, לאו שמיה ביאה. אולם רבים חלקו עליו ופירשו את דברי הירושלמי באופן מאוד שונה. ↩︎
15. הדבר ראוי לציון משום שבסוגיה עצמה (שם ביבמות) שתי הדעות שנויות במחלוקת הראשונים: בין רש"י ודעימיה הסוברים שהסוגיה מדברת ביוצא לדרך שאין אשתו נידה, לבין ר"ת ודעימיה שסוברים להיפך, שהסוגיה מתייחסת למקרה שבו האשה בנידתה. על פניו היה נראה שאי קיימא הא לא קיימא הא, שרש"י ור"ת חולקים בעיקר הדין מתי כן יש חיוב פקידה ומתי לא. אבל מהאחרונים שהזכרתי נראה שלדעתם כולא בחדא מחתא מחתינהו, ולמעשה אפשר לנקוט גם כרש"י, שיש חיוב פקידה בתשמיש, אפילו בסמוך לווסתה, וגם שיש חיוב פקידה כשהיא נידה ממש, בדברים המותרים. ↩︎
16. ועיין עוד שו"ת תשובה מאהבה דמשמע דהשיעור הוא כשהולך ד' מיל ומה שמובא בפ"ת משמיה י"ב מיל' טעות נזרקה מלפניו (פסקי באר משה–שטרן, הלכות נדה סי' קפד סעי' יח הע"ש פד) ↩︎
17. אני אסיר תודה לידידי הרה"ג ר' דוב לינזר, ראש ישיבתנו, ישיבת חובבי תורה, שעזר לי בבירור וליבון נקודה זו. ↩︎