פעם סבים וסבתות היו אנשים זקנים. בחיי השבט או החמולה הם היו נוכחים קבועים בחיי הנכדים, והיה להם חלק ותפקיד בגידולם ובחינוכם.
בעולם המודרני, קיימים מודלים רבים של יחסי סבים וסבתות עם נכדיהם. חשוב להבין שמערכת היחסים בין הורים לבין ילדיהם מתפתחת ומשתנה.
השלב בו נוסף דור הנכדים הוא שלב משמעותי ומורכב לכולם שראוי לתשומת לב. אם בקהל הקוראים יש נכדים ונכדות פעילים, נצלו כל רגע עם סבא וסבתא כל עוד הם כאן.

זכיתי להיות סבתא בגיל צעיר, הנכד הבכור כמעט בן 14 ואני עדיין צעירה. זכיתי גם להיות נכדה לשני זוגות חיים של סבא וסבתא עד גיל 13, בדורי הדבר היה נדיר למדיי. הייתי "נכדה פעילה" עד גיל שלושים וארבע, סבתי ז"ל זכתה להנות מנינים, חלקם ילדי. אותה סבתא ז"ל נהגה לומר שילדים הם ההשקעה, אמנם משמחת ואהובה, אבל השקעה. הנכדים הם הריבית, כלומר הרווח, והנינים הם הריבית דריבית. 

טרם הגעתי לשלב הנינים, אבל עד כה אני נוטה להסכים איתה. יש האומרים, בחיוך שמאחוריו שמץ כאב, שהלוואי וניתן היה לדלג על שלב ההורות ולהגיע ישר לסבתאות. בין סבא וסבתא לבין הנכדים מפרידות שתי מערכות של יחסי הורים וילדים, ויחסי הורים וילדים הם מורכבים מיסודם.

אם היחסים הללו היו פשוטים, לא היה צורך להגדיר בחוק ובהלכה את חובות ההורים לילדיהם וחובות הילדים כלפי הוריהם. יחסי סבאות אינם מוסדרים, לדעתי, כי אין בכך צורך.  למערכת יחסים זו יש היכולת להסתדר מעצמה. דור הביניים סופג ומפרק את המטענים הרגשיים. הדילוג הזה של דור משאיר את הקשר נקי מחובות, מאחריות, משאיר אותו רק עם ה"דברים הטובים".

"ישימך ה' כאפרים וכמנשה"

למרות שמדובר בקשר אמיץ ומשמעותי, התנ"ך לא מרבה לעסוק בו. ידוע שאברהם אבינו חי כשנולדו יעקב ועשיו ונפטר כשהיו בני חמש עשרה, ובכל זאת הוא לא נוכח בסיפורם. המפגש היחיד בין סב לנכדיו המתואר בתורה הוא המפגש בין יעקב לבני יוסף, אפרים ומנשה.

חווית הסבתאות היא תלויית תרבות ומשתנה בחברות שונות. גם בחברה שלנו היא משתנה ותלויה רבות בשאלה האם קרובי המשפחה גרים קרוב או בערים אחרות? זכינו בהארכת תוחלת החיים כך שחוויית ה"נכדאות" יכולה להימשך עד גיל מבוגר יחסית, ואנחנו חווים מציאות של ארבעה ואפילו חמישה דורות בחיים. היום סבים וסבתות רבים רחוקים מגיל פרישה ולעיתים מטופלים בילדים צעירים בעצמם. בגילאי הנכדים. הוסיפו למערכת השיקולים גורמים נוספים כמו הציפיות החברתיות והמשפחתיות מסבא וסבתא, אופי, מצב כלכלי, מצב בריאותי, מצב זוגי של סבא וסבתא, היחסים בין סבא וסבתא לבין ילדיהם- הורי הנכדים.  

את צפה. פשוט צפה.

לפני כמה שנים קראתי ואהבתי מאד את "ספר הקיץ", מאת טובה יונסן הסקנדינבית, יוצרת סיפורי המומינים. אמנם הוא מגיע מתרבות רחוקה, זרה ואולי גם קרה ומרוחקת בעיניים שלנו, אבל "סדנא דארעא חד הוא".

הספר המתוק הזה הוא ככמוסה המכילה את כל היופי בקשר שבין גיבורותיו, סבתא קשישה ונכדתה בת השש. יש ביניהן סוג של ברית, תמיכה הדדית, קבלה והשלמה עם מגבלות הגיל של שתיהן, וזה היופי שבסבתאות. הן עוקפות את סמכותו של אבי הנכדה- בנה של הסבתא, כשהוא ישן, והולכות יחד לשחות במים העמוקים:

“אני רוצה לשחות,” אמרה הילדה. היא ציפתה להתנגדות אך זו לא באה. היא התפשטה, לאט-לאט ובחשש. אי-אפשר לסמוך על מי שפשוט נותן לכול לקרות. היא טבלה את רגליה במים ואמרה: “הם קרים.”
“מובן שהם קרים,” השיבה האישה הזקנה, שמחשבותיה נדדו למקום אחר. “למה ציפית?”
הילדה החליקה פנימה עד שהמים הגיעו למותניה וחיכתה בדריכות.
“שְׁחִי,” אמרה סבתה. “הרי את יודעת לשחות.”
זה עמוק, חשבה סופיה. סבתא שכחה שאף פעם לא שחיתי במים עמוקים בלי שמישהו ילווה אותי. ולכן שבה ועלתה, התיישבה על הסלע והכריזה: “נראה שהיום יהיה יום יפה.”
השמש טיפסה גבוה בשמים. האי כולו והים זהרו. האוויר היה קליל ביותר.
“אני יודעת לצלול,” אמרה סופיה. “את יודעת מה מרגישים כשצוללים?”
סבתה השיבה: “מובן שאני יודעת. מרפים מהכול, לוקחים תנופה ופשוט צוללים. אשכולות האצות מלטפים את הרגליים, האצות חומות והמים צלולים, בהירים יותר למעלה, מבעבעים. את גולשת. עוצרת את הנשימה וגולשת ומתהפכת ועולה כלפי מעלה, מניחה לגופך להתרומם ולנשוף את האוויר החוצה. ואז את צפה. פשוט צפה.”
“וכל הזמן העיניים פקוחות,” אמרה סופיה.
“כמובן. אף אחד לא צולל בעיניים עצומות.”
"את מאמינה שאני יודעת לצלול גם אם לא אראה לך"? "כן, בהחלט", השיבה סבתא. "עכשיו תתלבשי כדי שנספיק להגיע לפני שיתעורר".

בסוף הפרק סבתא מציינת לעצמה שעליה להגיד לבנה שהילדה עדיין מפחדת ממים עמוקים, אבל לנכדתה היא משדרת בטחון מוחלט ביכולותיה. היא מבינה משאלותיה שהיא מעולם לא צללה באמת, מזהה את הפחדים אך לא מעמתת איתם את הילדה, רק רושמת לעצמה. סבתא משתפת פעולה עם ה"פוזה" של סופיה ומספקת לה תשובה מפורטת ומלאה במידע חשוב לשאלת "כן או לא". 

יש בקטע הזה משהו סמלי מאוד, מחובות האב על בנו ללמדו לשחות, ללמדו לשוט בנהר החיים. סבתא שם, לוקחת חלק בגידולה של הילדה, מתוך בחירה. יש לנוכחותה כדמות חינוכית יתרונות, משום שמול ההורים, במקרים רבים, אנו חשים כנמדדים על פי הישגינו (ע"ע אסיפת הורים). עם סבתא הילדה מרגישה בנח לנסות, לפחד, אפילו לוותר לעצמה בנתיים. סבתא מכילה אותה, משדרת אמון ביכולותיה. מעודדת.

"שְׁחִי", אמרה סבתה, "הרי את יודעת לשחות". 

ברית של "בטלנים"

דבר מה נוסף מחבר בין הילדים לבין סבים וסבתות: דור הביניים, המקשר בינינו לבין נכדינו, הוא הדור הפעיל. הדור שבשיא כוחותיו ועליו עיקר האחריות, להביא לעולם, לגדל, לחנך ולפרנס, וגם לדאוג להורים המתבגרים. סבא וסבתא "כבר לא" בעוד שהנכדים "עדיין לא". זוהי סוג של ברית "בטלנים", הילד בטל ממלאכה ומאחריות, הזקן "עובר בטל". נכון שלא כל הסבתות זקנות ולא כל הנכדים ילדים קטנים, אבל יש משהו ביחס הבין דורי הזה. 

סבתא מעצימה את הנכדה, משוחחת איתה, מאמנת אותה לחיים, לא מתוך חובה וללא הלחץ שתגדל כבר. אלא מתוך אהבה פשוטה ללא תנאים וללא שיפוטיות. ההורים רוצים שהילד יגדל כבר, שישן לילה שלם, שיגמל מחיתולים, שילמד לאכול לבד ולהסתדר בחיים. לסבתא לא בוער כלום, יש בה פניות לתהליך הלמידה של הילדה, כמה זמן שיקח, היא רק תעדכן את האב. 

הנכדה מצידה, מסייעת לסבתא בטבעיות, ללא מטעני אכזבה על מה שהיה או צער על יכולות שאבדו עם הזיקנה. באהבה פשוטה ובקבלה שלה כפי שהיא. 

הפרק הראשון של הספר פותח בנכדה העוזרת לסבתה למצוא את שיניה התותבות שנפלו ואבדו בגינה. אני, למרות שכל שיני בפי, נרעדתי ומצאתי את עצמי בשתיהן. הסבתא נבוכה מאובדן השיניים בעוד הנכדה פשוט סקרנית. היא לא משווה את הסבתא למה שהייתה כשהייתה צעירה, היא לא הכירה את סבתה כשהייתה צעירה. 

זו הייתה שעת בוקר מוקדמת של יום חם מאוד ביולי, אחרי לילה גשום. הסלע החשוף העלה אדים, אבל הטחב והבקיעים היו ספוגי לחות וכל הצבעים העמיקו. בצללי הבוקר הפכה הצמחייה לרגלי המרפסת ליער גשם שופע עלים ופרחים מרושעים, והיה עליה להיזהר לא לשבור אותם בעודה מחפשת. היא כיסתה את פיה בידה וגיששה בפחד מתמיד שמא תאבד את שיווי המשקל.
“מה את עושה?” שאלה סופיה הקטנה.
“שום דבר,” ענתה סבתה. “כלומר,” הוסיפה בכעס, “אני מחפשת את השיניים התותבות שלי.”
הילדה ירדה מהמרפסת ושאלה בנימה עניינית: “איפה הן נפלו לך?”
“כאן,” השיבה. “עמדתי בדיוק שם והן נפלו איפשהו בין האדמוניות.”
הן חיפשו יחד.
“תני לי לחפש,” אמרה סופיה. “את לא עומדת על הרגליים. זוזי.”
היא התכופפה מתחת לגג הפורח של הגינה וזחלה בין הגבעולים הירוקים. כאן למטה, על האדמה השחורה הרכה, הכול היה יפה ומסתורי. והנה השיניים מונחות שם, בלבן וּורוד, מלוא הפה שיניים זקנות.
“מצאתי!” צעקה הילדה והזדקפה. “תכניסי אותן לפֶּה!”
“אבל אסור לך להסתכל,” אמרה סבתא, “זה עניין פרטי.”
סופיה החזיקה את השיניים מאחורי הגב.
“אני רוצה להסתכל,” אמרה.
וסבתה הכניסה את השיניים לפיה בצליל נקישה, תנועותיה היו מיומנות, ולמען האמת זה לא היה סיפור גדול.

בדורות האחרונים, בתרבות המערב, נוצרה מציאות בה אנשים מקימים משפחות בנפרד מבית הוריהם. הנפרדות הזו יוצרת גבולות המאפשרים להורים הצעירים אוטונומיה בהקמת בית חדש על פי הערכים והבחירות שלהם ובחינוך ילדיהם ברוח זו. יחד עם זאת, במקרים רבים הסבים והסבתות ממלאים תפקיד משמעותי הן בעזרה בטיפול בנכדים והן בתמיכה כלכלית. הקשר הרגשי עלול להיות מושפע מדור הביניים, הילדים/הורים לדוגמה, מציפיות לא ממומשות לעזרה כלכלית וטכנית, ומהקושי לקבל עזרה ובמקביל להציב גבולות שישמרו על האוטונומיה שלהם.

חופש  ללא "קיטנת סבתא"

הקורונה יצרה כללים חדשים, סבים וסבתות פעילים שהיו אחראים להוציא נכדים מהגן ולהסיע לחוגים, הפכו באחת לקבוצת סיכון. בזכות היכולת לתקשר באמצעים אלקטרוניים, חזרנו לקשר של בחירה, נטול מחוייבות מוגדרת. אני יוצאת מההנחה שכולנו רוצים לסייע לילדינו בגידול ילדיהם, ויחד עם זה, יתכן שהקורונה מזכירה לנו את תפקידנו המקורי: לברך כפי שיעקב אבינו מברך באהבה את נכדיו לפני שמברך את בניו, להעניק מנסיון חיינו ולתמוך בהם בנחת, בהכלה, באהבה ללא קשר להישגים, לאפשר להם ללמוד הכלה ואהבה ונתינה. אנחנו מזדקנים אבל הם לא ראו אותנו צעירים וחזקים. הם אוהבים אותנו כפי שאנחנו, עם סימני הזיקנה בגוף ובנפש. 

לפני כמה שנים טיילתי בשבת עם בעלי, סבא דני, ועם אחד הנכדים. לא הפסקנו להתפעל מנכדנו, מיופיו, מחינו ומחכמתו. תהיתי על כך שלמרות שאביו היה ילד לא פחות חמוד ויפה וחכם, אני לא זוכרת אותנו מטיילים איתו או עם אחיו ואחיותיו כך בנחת ובהתפעלות. זו בדיוק הנחת השמורה לסבים וסבתות, הריבית עליה דיברה סבתי. סבים וסבתות לא אחראים לגידול הילד, לתזונתו, חינוכו או בריאותו. הם כמובן נמצאים ומסייעים כמיטב יכלתם, ערים ושמים לב, אבל לא אחראים. הדבר נותן פניות לנתינה הרבה יותר משמעותית. 

צידה לדרך לסבים ולסבתות

• זכרו מה תפקידכם. ומה לא… אתם אינכם ההורים. 
• חשוב להבין את השינוי ביחסים שלכם עם הורי נכדיכם. הם אומנם הילדים שלכם, אבל הם גם ההורים של הנכדים שלכם. כבדו אותם כהורים. הייתם במצב הזה. זוכרים? אל תשברו את המילה שלהם מול הנכדים. כבדו את הדרך בה הם בוחרים לגדל את ילדיהם. 
• נהלו איתם שיח פתוח על האופן בו הם ואתם תופסים את תפקידכם ומקומכם בחיי הנכדים. השתדלו לא לממש את האמרה העממית האומרת שכשסבא וסבתא נכנסים בדלת המשמעת בורחת מהחלון. 
• דברו איתם  על הכללים שיונהגו מול הנכדים בביתכם ובביתם. מה חשוב לכם? מה חשוב להם? מצאו דרך לגשר על רצונות שמתנגשים.
• אתם יכולים להיות דמות משמעותית לנכדיכם. טפחו את הקשר איתם. התמקדו בהם. 

עצות מעשיות להורים, דור הביניים

• זכרו שהכוונות של הוריכם טובות. נכון שמדובר בילדים שלכם, אבל סבים וסבתות מתרגשים ואוהבים ורוצים לתת. עזרו להם להבין את גבולות הגיזרה. 
• אתם יכולים לבקש מהוריכם עזרה. טכנית, כלכלית… אבל לא לצפות ולא לדרוש. הם עשו את שלהם בגידולכם. יש להם, חוץ מהמון רצון טוב, גם חיים משלהם. אם הם צעירים, הם עסוקים עדיין בפרנסה. אם הם מבוגרים יותר, הם לא תמיד עם אותם הכוחות שהיו להם כשגידלו אתכם.

חשוב להבין שמערכת היחסים בין הורים לבין ילדיהם מתפתחת ומשתנה. השלב בו נוסף דור הנכדים הוא שלב משמעותי ומורכב לכולם שראוי לתשומת לב. ואם בקהל הקוראים יש נכדים ונכדות פעילים, נצלו כל רגע עם סבא וסבתא כל עוד הם כאן.

***

המלצות לקריאה נוספת במגזין גלויה:

• אמא, סבתא, דודה, מדריכת כלות – מיכל מינצר
• חוליה שמחברת שלוש משפחות – קרן חדד טאוב
• גם ציפור מצאה בית – מילים מאב לבן ולכלה, תחת החופה – יונדב קפלון
• אומנות בניית המשפחה – הרבנית מלכה פיוטרקובסקי
• מצוות האם על הבת: הזמנה לשיחה וללימוד משותף לקראת כלולות – הרבנית שרה סגל-כץ
• אתם פתחו להם: הצעה לשיח בין הורים לילדיהם המאורסים – הרבנית שרה סגל-כץ
• הנחות המוצא שהבאנו מהבית – נוגה דודסון
• חלום על שפת אם ואב – חוה תמר דניאל
• גיל המעבר כסיום פרק הלכתי – מיכל מינצר