שָׁבִים הַבַּיְתָה מִבֵּית הַחוֹלִים
וּמַבְּטֵי הַשְּׁכֵנִים נִנְעָצִים בְּבִטְנִי.
עַל סַף דַּלְתִּי הֵם מַנִּיחִים
עוּגוֹת, תַּבְשִׁילִים
וְהוֹלְכִים.
כְּשֶׁהֵם עוֹזְבִים
אֲנִי נִגֶּשֶׁת אֶל הַחַלּוֹן,
בּוֹחֶנֶת צוּרוֹת עֲנָנִים,
נוֹאֶשֶׁת מְחַפֶּשֶׂת סִימָן
מֵאֵינוּתוֹ שֶׁל יַלְדִּי.
כִּמְעַט הַכֹּל נוֹתַר כְּפִי שֶׁהָיָה –
הָרְחוֹב אוֹתוֹ רְחוֹב,
הַכְּנִיסָה אוֹתָהּ כְּנִיסָה,
הָעֵצִים סוֹכְכִים עַל הַבִּנְיָן
וְרַק הַבַּיִת לֹא אוֹתוֹ הַבַּיִת.
אֱלֹהִים אַדִּירִים,
תֵּן לִי אוֹת, רֶמֶז קַל.
בֵּינְתַיִם הַבֶּטֶן מְלֵאָה
אֲבָל הַיָּדַיִם רֵיקוֹת.

מתוך הספר מקץ שעות, בהוצאת קתרזיס (2023)