הַיַּלְדָּה שֶׁלִּי אוֹרֶזֶת אֶת שְׁנוֹתֶיהָ לְתוֹךְ שַׂקִּיּוֹת וּמִזְוָדָה.
כְּמוֹ הַצִּפֳּרִים, הִיא יוֹצֵאת לִנְדִידָה, 
נוֹשֵׂאת זַרְעֵי אַהֲבָה בְּמַקּוֹרָהּ. 
בּוֹנָה קֵן מִשֶּׁלָּהּ.
הִיא מוֹתִירָה אַחֲרֶיהָ מְגֵרוֹת עֲמוּסוֹת בְּזִכְרוֹנוֹת, 
קִירוֹת חֲשׂוּפִים, לֵב אוֹהֵב 
וְגַּעְגּוּעַ.
וַעֲדַיִן, כְּשֶׁאֶשְׁאַל אִם הִיא בָּאָה הַבַּיְתָה – 
אֶתְכַּוֵּן אֵלֵינוּ, אֵיפֹה שֶׁאִמָּא וְאַבָּא.