בְּי' בְּטֵבֵת הוּטַל הַמָּצוֹר / בְּי"ז תַּמּוּז הָבְקְעָה הָעִיר / בְּט' בְּאָב נֶחְרַב הַבַּיִת. / בְּכָל אֵלֶּה הָיִיתִי לְבָד.

יֵשׁ יָמִים שֶׁל חֻרְבָּן, / יָמִים שֶׁסָּר חִנָּם, / בָּהֶם מְצוֹר הַמְּצִיאוּת מְהַדֵּק אֶת חֲגוֹרוֹת הָרֶגַע.

נוֹתַרְנוּ חֲשׂוּפִים. אֵין הַבְטָחוֹת אֵין מִיגּוּנִים.

הָיִיתִי יַלְדָּה כְּשֶׁאִמִּי / נִשְׁבְּרָה לִרְסִיסִים. / בָּאתִי וְקָשַׁרְתִּי עַצְמִי / לַחֲגוֹרָתָהּ.

יָצָאתִי לְחַפֵּשׂ אַחֲרֶיךָ / כְּחוֹקֶרֶת יַבָּשׁוֹת וְיַמִּים / כְּמוֹ כַּף רַגְלִי מֵעוֹלָם לֹא / דָּרְכָה בִּמְחוֹזוֹת / אֲפֵלִים. 

חורבנו של המרכז הרוחני של העם והיציאה לגלות הופכים בשירהּ של דליה רביקוביץ למעגל הרחב שמושפע מחורבנו של התא המשפחתי הגרעיני. כשקודש הקודשים הזוגי מופרע ונפרץ, ומקדש הפרט, שהוא הבית, נבקע – גם חיי הכלל לא יוכלו עוד לשמר את האיזון העדין שמאפשר את קיומם.

אריאלה נידם פרץ כותבת על ההתמודדות שלה עם מחלה, עם נכות שקופה, מדמה אותה לאבל על חורבן הבית ומתארת את שלבי האבל שבהתמודדות עם המציאות החדשה.