נובמבר שבעים ושלש

אַתָּה מְדַבֵּר בְּשָׂפָה עַתִּיקָה מְאֹד.
מִלִּפְנֵי חֹדֶשׁ. מֵתָה. נִשְׁכַּחַת.
כָּל נִדְרֵי הַמִּלִּים מֵאָז
בְּטֵלִים וּמְבֻטָּלִים.
אַתָּה טוֹרֵחַ לְקַיְּמָם:
עַל כָּרְחֲך
אַתָּה נוֹֹשֵׂא שֵׁמוֹת לַשָּׁוְא.

גּוּף שֶׁנִּשְׂרַף עֲפָרוֹ,
וְגוּף שֶׁנִּמְחָה מִסְפָּרוֹ.
אַתָּה יוֹשֵׁב, אִישׁ תָּם,
לְכַנוֹתָם בְּשֵׁם:
עַל כָּרְחֲךָ
אַתָּה נוֹשֵׂא שֵׁמוֹת לַשָּוְא.

אַתָּה קוֹרֵא לָהּ עֲדַיִן: הֵם,
לָרְשִׁימָה הַשֵּׁמִית הַזֹּאת?
אַתָּה קוֹרֵא לוֹ עֲדַיִן: אַתָּה,
לַמִּכְתָּב הַנִּמְסָר רַק עַכְשָׁו?
שֵׁמוֹת, שֵׁמוֹת לַשָּׁוְא.