מאז נחקק "חוק השמות" בתשט"ז (1956) ועד היום חלו שינויים באופן בו המדינה מאפשרת לנשים לבחור את שם משפחתן אחרי החתונה: משינוי אוטומטי המעוגן בחוק דרך האיסור על ידועות בציבור להחליף את שמן ועד להחלפת שם ללא עדכון – ועד למצב היום.
כמו בכל חברת מהגרים, שמפגישה בתוכה א/נשים מתרבויות, שפות ומנהגים שונים, כך גם בישראל, הופכים השמות ומאפייניהם לעניין בעל חשיבות. גם כאן, כמו במקומות רבים בעולם, משמשים שמות, מכל הסוגים, אמצעי לזיהוי וסימון של מוצא, זהות ושייכות. אלא שבישראל העניין מסובך יותר, מכיוון שרק כאן דת ולאום מתערבבים זה בזה במדינה שאיננה מפרידה בין השניים, ושפה אחת, במעמד מיוחד, מחברת את כולם – העברית. כל אלו ועוד הופכים את סוגיית שם המשפחה לאחר הנישואין בישראל למקרה מעניין, רגיש וטעון, יותר מאשר במקומות אחרים.
הממסד הדתי הוא האחראי, כאמור, באופן בלעדי לענייני המעמד האישי בישראל. אולם רישום ושינוי של שמות זה עניין אזרחי, לא דתי. לכך אחראי משרד הפנים שקובע את הכללים, ומבצע אותם בפועל. בין אלו לאלו, כלומר בין הדתי לאזרחי, קיים קשר סבוך וטעון בשלל משמעויות – רגשיות, לאומיות, חברתיות, תרבותיות, פוליטיות וכמובן אישיות ומשפחתיות – שלעיתים נראה שהכי פשוט להתעלם מהן, אם רק היה אפשר. אלא שכדי להבין מה מתרחש בזירה של שם המשפחה לאחר הנישואין, ועל אחת כמה וכמה בעת גירושין, אין ברירה אלא להישיר מבט גם לכאן.
חוק השמות: כן, יש דבר כזה!
לא הרבה יודעות ויודעים שבספר החוקים של מדינת ישראל יש גם חוק שמגדיר במפורט מה מותר ומה אסור לעשות בכל הנוגע לשמות פרטיים ושמות משפחה. "חוק השמות תשט"ז – 1956" קובע בין השאר, כמה שמות צריך ומותר לשאת, מי רשאי לתת שם למי, מי יכול או יכולה לשנות איזה שם, איך, אם בכלל, ובאיזו תדירות.
חוק השמות אושר ב-1956 וקבע מספר עקרונות יסוד, שחלקם חלים גם היום. למשל: כל אדם חייב לשאת שם פרטי ושם משפחה; מותר לשנות את השם, פרטי או משפחה או שניהם, רק פעם אחת בשבע שנים; אסור לאמץ שם שעלול לעורר זעם בקרב הציבור (והדוגמה הנפוצה היא השם היטלר); אסור לאמץ שם שעשוי להטעות את הציבור.
עוד נקבע בחוק השמות גם הנוהג המחייב בסוגיית שם המשפחה לאחר הנישואין. סוגיה זו נכללה בחוק כבר מיומו הראשון, תחת סעיף 6 לחוק שכותרתו "שם משפחה מנישואין".
במקור הציעו מנסחי החוק כי אישה תהיה חייבת לקבל את שם בעלה, להחליף את שלה או להוסיף לצידו את שם הבעל, וכי בנסיבות מיוחדות ניתן יהיה לבקש את אישורו של שר הפנים לשמור את שם משפחתה מלידה כשם יחיד.
רוצה לקבל עדכונים ממגזין גלויה?
הפרטים שלך ישארו כמוסים וישמשו רק למשלוח אגרת עדכון מהמגזין מפעם לפעם
דיונים נוקבים התנהלו על נוסח זה בכנסת, והם הוגדרו אז כ"מערכה להבטחת שוויון האישה". במוקד הדיון עמד נוהל האישור המיוחד שחייב פנייה לשר הפנים באותן "נסיבות מיוחדות", שכיוונו בעיקר למקרה שנשים מפורסמות ירצו לשמור על השם לצרכים מקצועיים, או למקרה שאישה תרצה להנציח את זכר יקיריה ולשמור על שמה לשם כך. הוויכוח היה על עצם הצורך לבקש אישור מהשר, ולא על עצם הרעיון שגם אישה "רגילה" תרצה לשמור על שם משפחתה מלידה, בלי שיהיו לה "נסיבות מיוחדות". על אפשרות זו לא דובר כלל. חלק מחברות הכנסת ביקשו להנהיג נוהל פשוט יותר עבור אותם מקרים מיוחדים, אבל אף אחת מהן לא ערערה על ההנחה שנשים צריכות לשנות את השם לאחר נישואיהן. על כך לא היה כל ויכוח.
בסופו של דבר סעיף 6 קבע כי "אישה מקבלת עם נישואיה את שם משפחת אישהּ, ואולם רשאית היא, בכל עת, לצרף לשם משפחת אישהּ את שם נעוריה או את שם משפחתה הקודם, וכן רשאית היא לשאת את שם נעוריה או את שם משפחתה הקודם בלבד."
בנוסף נקבע בסעיף 7 לחוק כי אישה שנישואיה פקעו, כלומר כשהיא מתגרשת, תוכל להמשיך לשאת את שם המשפחה שקיבלה מתוקף נישואיה, למרות שכבר איננה נשואה למי שהעביר לה אותו.
המדיניות הבלתי מוצהרת של החלפת השם
למרות ההגדרה הקבועה בחוק, לאורך השנים הונהגה במשרד הפנים הישראלי מדיניות בלתי מוצהרת: עם קבלת ההודעה מרשם הנישואין על נישואיה של אישה, מייד הוחלף שם משפחתה לשם המשפחה של בן זוגה. ההחלפה נעשתה על ידי פקידי משרד הפנים והרשות לרישום האוכלוסין באופן אוטומטי, מבלי שניתנה על כך הודעה לאישה ואף מבלי שנשאלה על כך מראש. שוב ושוב גילו נשים באופן מקרי, זמן מה לאחר שנישאו, כי שם משפחתן שונה ללא ידיעתן ומבלי שבחרו בכך. נדמה כאילו משרד הפנים החליט באופן מודע ומכוון "לחסוך" מהנשים את ההתלבטות באיזה שם לבחור, ועל ידי כך פעל למעשה כדי לכוון ולעודד אותם אל עבר הבחירה "הנכונה", לטעמו כמובן.
בנוסף, מדיניות משרד הפנים הצליחה להדגיש באופן מיוחד גם את חריגותה של האישה שבוחרת שלא לאמץ את שם המשפחה של בן זוגה. בדיוק כפי שכיוון נוסח החוק המקורי, ולמרות שבפועל אושר נוסח אחר שאמור היה לבטל את היחס הזה, מי שבחרה לנסות ולהחזיר לה את שמה, לאחר שגילתה ששינו אותו בלי שביקשה או רצתה, אומנם לא הייתה צריכה לבקש אישור מיוחד מהשר, אבל נתקלה בשורה של קשיים וסומנה כיוצאת דופן. הקושי העיקרי היה בתקנה שלא פורסמה בהרחבה בציבור, כלומר מדיניות בלתי פורמלית, שקבעה כי ניתן להגיש בקשה להחזיר את שם המשפחה ששונה לשם המשפחה מלידה, רק במשך שנה מאז יום הנישואין. גם מי שעמדה בלוח הזמנים, והספיקה לבקש להחזיר לה את שמה במסגרת השנה הראשונה, נרשם אצלה שמו של בן זוגה (שהיה שלה רק למשך זמן קצר, וגם זה מבלי שביקשה בכך) כ"שם קודם", ואילו שמה, שהיה שלה מלידה, נרשם כ"שם חדש". כלומר אי אפשר היה באמת לחזור לאחור, והשם שאותו האישה לא רצתה לשאת, נקשר אליה למרות אי רצונה, והופיע במסמכיה האישיים ובתעודת הזהות שלה, שחור על גבי לבן.
מכיוון אחר, מי שחרגה מתחום השנה והתעקשה להחזיר לעצמה את שמה, זכתה לקבל את מבוקשה לאחר שהתייצבה במשרד הפנים, אבל לא במסגרת נוהל שינוי שם משפחה בעקבות שינוי מצב משפחתי (שהותר כאמור רק כל עוד לא חלפה שנה ממועד הנישואין/גירושין), אלא במסגרת נוהל שינוי שם כללי, שמותר רק פעם בשבע שנים. אז הונף מעל ראשה חרב האיום שאם תתחרט, לא תוכל לשנות שוב את שמה. תזכורת למחיר שצריכה לשלם כל אישה שמבקשת לחרוג מגבולות התפקיד שייעדו לה ומהדרך שבה הולכות כולן.
נוסף על כך שהוגבלו זכויותיה של האישה הנשואה ביחס לשם המשפחה, הוגבלו גם זכויותיה של האישה הלא נשואה בהקשר זה, כאשר נאסר עליה להחליף את שמה לשמו של גבר שהיא לא נשואה לו. גם אם מבחינתה היא נשואה לו בכל מובן, רק לא על הנייר, בקשה כזו להחליף את שמה בשלו לא אושרה על ידי הרשויות. גם לא אם הוא בן זוגה בפועל, והיא חולקת עמו משק בית, או שיש להם ילדים משותפים. אפילו לא כאשר מדובר היה בבני זוג שרצו להינשא, אבל לא יכלו לעשות זאת. כל זה לא שינה כלל. משרד הפנים סירב לאשר בקשות כאלו, וטען כי אישה לא יכולה לאמץ את שם המשפחה של גבר שהיא לא נשואה לו כדת וכדין, משום שאז יהיה בכך הטעיה, ואולי אף מרמה, דבר האסור על פי חוק.
מדיניות זו לגבי שמותיהן של נשים לא נשואות והתקוממותן של נשים כנגדה, היא שהביאה בסופו של דבר את המאבק אל הזירה המשפטית, ומשם, לאחר שנים לא מעטות, גם לשינוי לשון החוק. מי שנלחמו על תיקון חוק השמות בישראל לא היו נשים שרצו לשמור על שם המשפחה שלהן מלידה ונאלצו להחליפו בעל כורחן בשמו של הגבר שנישאו לו, אלא בדיוק להפך: נשים שלא נישאו לגברים עמם הקימו משפחה וביקשו לדבוק במסורת ואף להרחיבה, שרצו לקחת את שמו של הגבר שעמו בחרו להקים משפחה, אך הדבר נמנע מהן בשל חוקי המדינה: חוקי הנישואין והגירושין מצד אחד, וחוק השמות מצד שני.
בין השנים 1970-1965 פנו לבית המשפט שלוש נשים שונות, בשלוש פרשיות נפרדות, במטרה לאשר להן לשאת את שם המשפחה שרצו לעצמן (פרשות שטנד, זמולון, ש"יק). בכל המקרים פסק בית הדין הגבוה לצדק לטובת משרד הפנים ואישר את מדיניותו שלא לאפשר לאישה לקחת את שמו של בן זוגה אם הם אינם נשואים. אלא שבשני מקרים נכתבו גם חוות דעת מיעוט תקיפות וחריפות שביקרו ושללו את סמכויות היתר שלקח לעצמו משרד הפנים, וגם את עמדת הרוב בבית המשפט העליון בעניין זה.
למרות זאת, משרד הפנים יצא מחוזק מהפסיקות והמשיך במדיניותו. יתרה מזאת, במשך תקופה ארוכה נדרשה כל אישה נשואה שביקשה לשנות את שמה להצהיר בכתב על גבי טופס מיוחד שהיא לא מבקשת לקחת לעצמה שם של גבר שעמו היא חיה חיי משפחה ללא נישואין – ליתר בטחון.
במקביל, מכיוון שאחת הפסיקות הסתיימה בהרכב מורחב של שופטים, דבר שהקנה לה מעמד של הלכה משפטית, הפסיקו נשים לפנות לבית המשפט במשך שנים לא מעטות. שמותיהן של נשים עמדו, אם כן, תחת פיקוח הדוק יחסית, והן לא יכלו באמת לבחור לעצמן את השם.
תיקון: שם משפחה אחרי הנישואין
בשנת 1993 נאלץ בית הדין הגבוה לצדק לדון שוב בסוגיית שמות המשפחה של נשים. ד"ר מיכל אפרת, שחיה עם בן זוגה במעמד של ידועים בציבור, ושני ילדיהם נשאו את שמות המשפחה של שניהם, ביקשה לצרף גם היא את שמו לשמה. משרד הפנים סירב לאשר לה את השינוי, כפי שעשה עד כה, שמא ישתמע מכך שבני הזוג נשואים. ד"ר אפרת סירבה לקבל את הסירוב של משרד הפנים, ופנתה בתביעה לבית הדין הגבוה לצדק. זה פסק, בתום שורה ארוכה של דיונים, כי "בשיקול דעתו של שר הפנים נפל פגם המחייב התערבות", וסימן את תחילת השינוי.
בעקבות בג"צ אפרת, בשנת 1996 בוצע תיקון לסעיף 6 לחוק השמות. כותרתו הפכה להיות "שם המשפחה אחרי הנישואין", תוכנו נוסח מחדש, וכך הוא קובע, עד היום:
(א) מי שנישא רשאי בכל עת –
(1) להמשיך לשאת או לשוב ולשאת שם משפחה קודם;
(2) לבחור בשם המשפחה של בן זוגו;
(3) לצרף לשם משפחתו את שם המשפחה של בן זוגו;
(4) לבחור שם משפחה זהה לשם המשפחה שבחר בן זוגו, גם אם שם זה שונה משמות המשפחה הקודמים של בני הזוג;
(5) לצרף לשם משפחתו שם משפחה שבן זוגו בחר לצרף לשם משפחתו;(ב) עובר לנישואיו יודיע אדם לרושם הנישואין מהו שם המשפחה שבחר לשאת לאחר נישואיו: החליט לשנות את שמו, ייכנס השינוי לתוקפו עם הנישואין.
(ג) השר, בהתייעצות עם השר לענייני דתות, יקבע את דרכי ההודעה לפי סעיף קטן (ב).
סעיף 7 לחוק, שקבע כי מותר לאישה שהסתיימו נישואיה להישאר עם שם המשפחה שקיבלה מבעלה, הוחלף גם הוא במסגרת התיקון ובמקומו נוסחה ההוראה כי "פקעו הנישואין, רשאי כל בן זוג לשוב ולשאת שם משפחה קודם".
עוד בוטל סעיף 11 לחוק אשר הגביל את החלפת שם המשפחה של אדם נשוי וחייב את בן זוגו לבחור באותו שם, ונוסף סעיף 16 וקבע כי: "לא יפסול השר שם מן הטעם שהשם נבחר עקב קשר בין ידועים בציבור."
התיקון נתן תוקף חוקי למגוון אפשרויות בסוגיית שם המשפחה לאחר הנישואין, ולזכותו של כל אדם לבחור ביניהן. עם זאת, גם שנים אחרי תיקון החוק פקידי משרד הפנים ונציגי הרבנות המשיכו ליישם את הנוהג שהתמסד קודם לכן, ולשנות באופן אוטומטי את שם המשפחה של האישה לזה של בן זוגה, מייד עם נישואיה, כפי שאפשר לראות למשל מהתיאור הזה שמופיע בדו"ח השנתי של נציב תלונות הציבור בישראל לשנת 2000, ארבע שנים לאחר תיקון החוק:
"לנציבות תלונות הציבור הוגשו תלונות נגד משרד הפנים שעניינן זהה, ואלה פרטי התלונות: המתלוננות, שנישאו ב-1999, גילו לאחר נישואיהן כי שם משפחתן שונה במרשם האוכלוסין לשם משפחת בעליהן. המתלוננות טענו, כי משרד הפנים לא שאל אותן אם רצונן בשינוי שם משפחתן ואף לא הודיע להן על השינוי, והן גילו זאת באקראי. המתלוננות ביקשו לבטל את השינוי ולהשאיר את שם משפחתן הקודם כפי שהיה קודם נישואיהן."
נציב תלונות הציבור, דו"ח שנתי 27, 2000, עמ' 41.
היום: טופס שינוי שמות משפחה
כך נמשכו הדברים עד שבשנת 2012 נדרש שוב בית המשפט להתערב, ומאז הוחל השינוי הלכה למעשה. הפעם הייתה זו ריי ביטון, אישה שנישאה וביקשה במפורש במעמד רישום נישואיה לשמור על שם משפחתה מלידה, אך גילתה מספר חודשים לאחר מכן כי שמה הוחלף. ביטון החליטה שלא לוותר ותבעה את משרד הפנים ואת המשרד לשירותי דת על כך ששינו את שמה למרות בקשתה המפורשת. התביעה הסתיימה בהסדר טיעון שבעקבותיו קיבלה ביטון פיצוי בסך 15,000 ₪ ולא פחות חשוב מזה, הוחלט בעקבותיה על שינוי התקנות ועדכון נוהל הרישום בכל המועצות הדתיות ושלוחות משרד הפנים. במסגרת זו הוכנס לשימוש טופס מיוחד עליו אמורים לחתום שני בני הזוג במעמד הרישום לנישואין, בו כל אחד מהם – היא וגם הוא – מתבקשים לסמן מה ירצו לעשות עם שם המשפחה שלהם, כל אחד ואחת והשם שלו ושלה. הנוהל החדש קובע כי ללא הטופס החתום על ידי שניהם, לא יכול להתבצע שינוי השם ברשות האוכלוסין וההגירה של משרד הפנים.
בהקשר זה כדאי לציין שמאז 2016, נשים וגברים יכולים לשאת בישראל עד שלושה שמות משפחה, וזאת בעקבות עתירה מנהלית שהגישה לבית המשפט שנה קודם לכן, הילה מדינה רפפורט לוינסון, לאחר שנתקלה בסירובו של משרד הפנים בעניין.
אם אתם מעוניינים לשנות שם משפחה, בעקבות נישואין או מכל סיבה אחרת, מוזמנים לקרוא את המדריך לשינוי שם משפחה >>
המידע ברשומה זו מתבסס על המופיע בספר: אז איך קוראים לך עכשיו? על הבחירה של נשים וגברים בשם המשפחה אחרי הנישואין
עוד על גלגוליו של חוק השמות ובפרט סעיף 6, מומלץ לקרוא אצל ד"ר אורית קמיר, המתארת בהרחבה את תוכן הדיונים והמאבק על ניסוח החוק במאמרה "לכל אישה יש שם". משפטים, כ"ז, תשנ"ז: 382-327.
***
המלצות לקריאה נוספת במגזין גלויה:
- אז איך שינוי שם עובד בפועל? – ד"ר מיכל רום
- "חברים מקשיבים לקולך" – היבטים מגדריים בטקסי חיים – חגית אקרמן והרבנית דבורה עברון
- המרה רוחנית לא מדוברת – מרווקות לנישואים – הרבנית שרה סגל-כץ
- "וְקֹרָא לָךְ שֵׁם חָדָשׁ" – על מתן שמות – שרה פרידלנד בן ארזה
- סדר נשים – קערת החירות – טו"ר רבקה לוביץ
- לטקס את החיים: מבוא ל"נָחוּגָה" – צוות גלויה
- מוזמנות ומוזמנים לקרוא רשומות נוספות על חיי נישואין במגזין גלויה.
