סיפורה של דינה מסופר בכנות מכאיבה ברצף סיפורי בראשית, אך זעקתה בו דוממת. דורות רבים קראו בסיפור, אך כאב הפגיעה נדמה לעתים כעץ שנופל ביער וקולו אינו נשמע. אנו מבקשות ומבקשים לתת מקום למודעות, לרגישות ולמוגנות, באמצעות טקסים שינכיחו את סיפורה של דינה.

---

כיצד מתכנסים להטות שכם לפגיעות ועוולות? איך מנווטים נכונה בנושא חשוב אך כאוב? 

מאמר זה מבקש להציע מחשבות ולבטים סביב בניית טקס שיתופי, המוקדש לסוגיית המוגנות המינית. טקסים כאלה מבקשים להפנות מבט רגיש ומודע אל כאבי עבר שהושתקו ולאפשר שיח פתוח שיגביר זהירות ויאפשר מרחב מוגן יותר, בהווה ובעתיד.

עצם הנכונות לדבר את שהושתק, להקשיב למה שכואב, ולהיות יחד במקום שלרוב נשאר בודד – כל אלו יוצרים תקווה, קירבה ושותפות.

סיפורה של דינה מסופר בכנות מכאיבה בתוך רצף סיפורי בראשית, אך זעקתה בו דוממת. דורות רבים קראו בסיפור, אך כאב הפגיעה נדמה לעיתים כעץ שנופל ביער וקולו אינו נשמע. אנו מבקשות ומבקשים לתת מקום למודעות, לרגישות ולמוגנות דרך טקסים שינכיחו את סיפורה של דינה ודינות נוספות.

כוחו של היחד עשוי לסייע בהקלה, בריפוי ובהחלמה ברמה האישית וגם במרחב החברתי.

בין פתוח וגלוי, לעדין וקשוב

ההתכנסות שואפת להשמיע קולות שהושתקו, בניגוד לתגובתו של יעקב לאונס דינה ״וְהֶחֱרִשׁ יַעֲקֹב״ (בראשית ל״ד), ולדבריו של אבשלום לתמר אחותו ״וְעַתָּה אֲחוֹתִי הַחֲרִישִׁי״ (שמואל ב י״ג). בניגוד לאותם קולות של השתקה, ההתכנסות היא בחירה לדבר בגלוי – אך ברגישות.

המפגש שואף ליצור פתיחות קשובה ועדינה, להתבונן באומץ בכאב, ולגעת בנושא מתוך מתינות ואחריות לרווחת נפגעות ונפגעים – בין אם מוכרים ובין אם סמויים – ולמען טובת הקהילה כולה.
מתוך הבנת החשיבות של הקשבה, ההתכנסות מבקשת להוות מקום בטוח לשותפות בכאב. כבר בתחילתה, מומלץ להנחות את הקהל לגבי מה שייאמר בהמשך ומה לא ייאמר. לדוגמה:
״נהיה יחד בהכרה בכאב, אך לא נשמיע עדויות; נייחל ונשיר, אך נעשה זאת בגבולות ברורים של זמן ושל מטרה, מתוך שמירה על מרחב מוגן״.

לא קל להיות עדים לטראומה או להתייחס לנושאים כואבים. ודווקא בשל כך יש חשיבות עמוקה בעצם ההתייחסות, לצד זהירות רבה באופן העלאת הנושא.

האיזון שבין פתיחות ובין רגישות נוגע בכל צורה של שיח על פגיעות מיניות או מוגנות מינית בין אם מדובר בהתכנסות רחבה, דבר תורה קצר, מעגל חד-פעמי או שבת קהילתית בנושא – ״שבת דינה״.
בכל נגיעה בנושא הפגיעות המיניות או המוגנות המינית, נשאף למזג בין פתוח לעדין, בין גלוי לקשוב. נבחר באומץ להיות יחד ברגישות, בבחינת פתוח-עדין-פתוח.

בין כאב לתקווה, בין טראומה לריפוי והחלמה – מהלך ומבנה

ההתכנסות אינה אוסף מקרי של דיבורים, צלילים, ציטוטים ושירים. המבנה שלה הוא שמחזיק את הרצף, מאפשר תנועה רגשית בטוחה – מהכרה בכאב ועד תקווה זהירה.
אז איך נכון לפתוח? כיצד יוצרים מהלך שכולו הקשבה, רגישות ומשמעות?

• את ההתכנסות אפשר לפתוח במוזיקה כדי לרכז את הקהל, להזמין אותו להאט ולהיפתח להקשבה.
• לאחר מכן, חשוב להסביר בקצרה מהי ההתכנסות, מה עומד מאחוריה, ומהי כוונתה.
• הפתיחה צריכה להיות רחבה וכללית: לאסוף את הקהל למרחב המשותף, להעניק משמעות לטקס, ולשרטט בעדינות את כיוון ההמשך.

גוף ההתכנסות הוא הלב הפועם שלה. חשוב לשמור בו על גיוון: קטעי קריאה, דברי שיתוף, שירה או דיבור אישי  אך גם על אורך מידתי, כדי לא ליצור הצפה או תחושת כובד.

בסיום ההתכנסות נרצה לאפשר מעבר עדין לתקווה. לא תקווה מזויפת או ״סוף טוב – הכול טוב״, אלא קרן אור שמבצבצת מתוך עצם השהות בכאב.

למשל:

• ההכרה שלא השתיקה מנצחת אלא הדיבור.
• האפשרות להיות יחד, ולא להישאר לבד.
• האמונה בכך שהכאב המדובר יכול לסייע להגביר את המוגנות בהמשך.

שירה משותפת בסיום מחזקת את תחושת ה״יחד״, שהיא עצמה מענה עמוק לבדידות ולשבר. מילות שיר עשויות לנחם במקום שבו אין עדיין מילים אישיות.

ההתכנסות היא טקס  אך היא גם שיח חי ומשותף. היא מתרחשת על התפר שבין מתוכנן לספונטני, בין קהל מאזין לקהל שותף. לכן, חשוב ליצור תחושת זרימה עם כוונה.

מומלץ להנחות את הדוברים והדוברות להכין דבריהם מראש, עדיף אפילו לכתבם. כדאי למנות מנחה – ההנחיה מחזיקה את רצף ההתכנסות: פתיחה וחתימה. הובלה. מהלך שמנווט נכונה מאין באנו ולאן נלך. תפקיד ההנחיה לרכז ולכוון כך שמבעד לגיוון, האסופה מוחזקת  יציבה ונוצרת רב-קוליות מתוזמרת, חופשית חיה ומדויקת.

בין מילים לחוויה

ההתכנסות נשענת על מילים עדינות ומפורשות גם יחד. אך בין המילים, לצידן ומתוכן, נרקמת גם חוויה לא-מילולית:

צלילים, תנועה, תשומת לב לגוף ולנשימה.

המוזיקה מהווה חלק חשוב מההתכנסות היא תומכת בריפוי ובהרגעה, מאפשרת הפוגה מהחשיבה ומסייעת בהטמעת החוויה.
שירה משותפת יוצרת תחושת ״יחד״, שהיא יסוד עמוק בתהליך הריפוי , ולכן מהווה מרכיב מהותי בהתכנסות.

כדאי למקם את הצלילים והשירה ברגעים מתאימים:

• פתיחה צלילית שמרכזת ומרככת.
• שירה מסכמת שמזמינה תקווה.
• רגעי מעבר או שיא  שבהם רצוי לעצור ולהאזין או לשיר יחד, לאוורר את המרחב או לשקף את מה שנגע.

אם בין שותפות ושותפי הטקס יש מי שיכולה או יכול להנחות תשומת לב לגוף כדאי לשלב רגע כזה במהלך ההתכנסות. אפילו רגע קצר של נשימה, כיוונון פנימי או קרקוע  עשוי להעמיק את החיבור ולהרחיב את ההכלה.

תכנים מתוך מגזין גלויה שיכולים להוות תשתית לבניית התוכן לטקס הקהילתי:

• שירים העוסקים במוגנות ובדינה
• תפילות למען המוגנות, ובהקשר של דינה
• מדרשים – מסורתיים וחדשים – על דינה
• דפי מקורות והשראות נוספות לגיבוש תהליך לימודי על דינה בקהילה
• מאמרים שונים בתחום המוגנות בכלל וכן, על דמותה של דינה
• שמיעת קול ישיר בראיונות עם דמויות משדה הנהגת קהילות, תהליכים טיפוליים, א.נשי יצירה ועוד, מתוך מדור ״גלוית עיניים״

בין חומר לרוח, מעטפת טכנית למהות התכנית

ה- setting של ההתכנסות מחזיק בה את הרוח.

דווקא ההיערכות הטכנית  זו שנראית לעיתים שולית או שולית-לכאורה היא שמאפשרת למפגש להיות נוכח, מרוכז, ומחובר למהותו העמוקה.

לפיכך, חשוב להיערך מראש גם בפרטים הקטנים:

• לבחור מקום מתאים אינטימי אך מאפשר; פתוח אך בטוח.
• לתאם זמן נכון כזה שיאפשר התכנסות פנימית ולא ייחשף להסחות דעת.
• להחליט מראש האם יש קוד לבוש  ואם כן, לכוון את המשתתפים בעדינות לקראתו.
• לקבוע צורת ישיבה שתתמוך בחיבור: מעגל, שורות, או תצורה אחרת, בהתאם לאופי המפגש והקהילה.
• לשקול האם יש צורך בעיצוב או תפאורה, סמלים, חפצים או צבעים שיתמכו באווירה.
• למנות אדם שיעביר את המיקרופון בין הדוברים, ולתכנן את מקומות הישיבה כך שיתאפשר מעבר חלק וללא עיכובים.
• להחליט מראש: האם יוגשו כוסות מים, תה או כיבוד קל,  ואם כן – מתי ואיך.

כמובן שיש עוד פרטים טכניים שחשוב לבדוק ולתאם מראש, בהתאם למיקום, לקהל, ולמסגרת.פרטים אלה אולי אינם נראים כמהות הטקס – אך הם יכולים להכריע את מידת ההקשבה, החיבור והנוכחות שההתכנסות תצליח לייצר.

בין יהודי לישראלי, בין אוניברסלי למקומי. בין חשיבות תמידית, לנגיעה כאן ועכשיו

הבחירה "להטות שכם אל דינה", ולקרוא לשבת פרשת וישלח בשם ״שבת דינה״,  נובעת מהרצון לשאוב מתוך המסורת היהודית ערכים רלוונטיים לכאן ולעכשיו.
זו בחירה לנעוץ סוגיה מושתקת בלוח השנה המסורתי, ולהפוך אותה לגלויה, נוכחת ומשמעותית דווקא מתוך הקשר תרבותי-קהילתי מוכר.

האם ההתכנסות תהיה בעלת אופי יהודי מסורתי, או תלבש שפה אוניברסלית יותר?
האם ההתכנסות תתייחס לפרשת וישלח או אולי דווקא ל־ 25 בנובמבר, היום הבין-לאומי למאבק באלימות נגד נשים? האם תישען על סיפור דינה מקדמת דנא, או תתמקד בסיפורי ההווה?

 בין היהודי לישראלי, בין הזהות המסורתית לאוניברסלית – כל קהילה תעצב לעצמה את הגוון, הטון והשפה המתאימים לה. הבחירה בזהות ההתרחשות ובנקודת הכובד שלה  היא חלק מעבודת ההכנה הרוחנית.

מעבר לכך, יש להתאים את מידת הפתיחות והעומק של השיח לקהילה עצמה. אם ידוע שיש בקהילה מי שעברו פגיעה  ראוי להושיט יד של שותפות, ולהזמינם עוד קודם להתכנסות:
האם ירצו להשמיע קול? להנחות קטע? להיות חלק מתהליך החשיבה ובניית הטקס?
עצם הפנייה יכולה להיות ריפוי בפני עצמו.נקודת הכרעה נוספת נוגעת למתח בין החשיבות העל-זמנית של המוגנות ובין הקשר האקטואלי הנוכחי.

מודעות לפגיעות מיניות היא נושא רלוונטי בכל זמן – אך בעת הזו, ישנן פגיעות חדשות שהתרחשו בעקבות אירועי 7  באוקטובר והמלחמה שאחריו. האם ההתכנסות תתמקד בכאבים העכשוויים האלה  או תישאר כללית, רחבה, על-זמנית?

גם כאן, כל קהילה מוזמנת לדייק את מקומה ואת תשובתה.

החיבור בין טקסט עברי עתיק, רגישות עכשווית, ושפה שמדברת אל המקום הוא שמאפשר למקד את הכאב ולהצמיח מתוכו תודעה חדשה – מתוך מחוייבות לערכים של ההווה, מתוך שאיפה לתקן עוולות שהתרחשו ולסייע למניעת נוספות.