זוֹ תְּקוּפָה
שֶׁקָּשֶׁה לְדַבֵּר בָּהּ
עַל אֹפֶק,
נִדְמֶה שֶׁאֵין כָּזֶה בָּאֹפֶק.
וּבְכָל זֹאת,
כְּשֶׁאֲנִי עוֹצֶמֶת עֵינַי
בַּלַּיְלָה,
לִפְנֵי הַשֵּׁנָה,
אֲנִי נִזְכֶּרֶת בַּחֲלוֹמוֹת שֶׁלִּי
וּבִמְקוֹמוֹת שֶׁרָצִיתִי
לִהְיוֹת בָּהֶם
בִּילָדַי, אַהֲבוֹתַי
וַאֲנִי נַעֲשֵׂית קַלָּה
כְּמוֹ שַׁחַף
נוֹסֶקֶת גָּבוֹהַּ גָּבוֹהַּ,
מְצַיֶּרֶת לִי קַו
וְעָפָה לְכִוּוּנוֹ.