יצירה השואלת את השאלה על מהות החיים בצל אלימות במשפחה. לצפייה בגרסה הבימתית, ניתן להיכנס לכאן.
א.
אני תמיד הייתי בטוחה שאף אחד לא יבחר להיות איתי, כי אני דורשת יותר מדי עבודה ואנרגיה. נו, אחת כזאת שלוקחת את כל האוויר בחדר, שמשדרת שתמיד הכל בסדר. מסודרת ומתוקתקת מבחוץ אבל מבפנים הר געש מתפוצץ. ואז – ראיתי אותו. שקט ומופנם עם כריזמה מאופקת. חשבתי לעצמי שהוא בדיוק מה שאני צריכה. מישהו שיאזן את המאזניים, שישלים אותי כמו זוג גרביים. האביר על הסוס הלבן שיבוא להציל אותי מעולם הרווקות החסר תכלית ופשר, האיש שבזכותו יהיה לי קשר. קשר למישהו ומשהו בעולם, וכך תהיה לי טביעת אצבע בדיוק כמו כולם.
זה קרה כמו בסרטים: התנגשנו אחת בשני עם הספרים בספריה, או יותר נכון – התנגשתי בו בכוונה. היו ניצוצות באוויר. הוא אהב אותי ואני אותו כמו שמעולם לא אהבתי. כי באמת, מעולם לא אהבתי. הוא היה הראשון שלי, הראשון והאחרון. הוא חיבק אותי באהבה בלי שום מקום לנשימה. היו לו משפטים כמו "נשבעתי מול הים הכחול אם יש לי אותך אז יש לי הכל". לאחר שבועיים הוא כבר הכריז שאני האישה של חייו ושהוא רוצה להתחתן איתי. הוא היה לחוץ ורצה כבר טבעת, עכשיו ומהר. ואני? אני הייתי שיכורה מאהבה ואמרתי איי דו, הרי הוא אהב אותי בדיוק כפי שרציתי שיאהבו.
ב.
הוא חיבק את חוסר הביטחון שלי, את הצחוק המוגזם והכיל את החולשות והצרכים. הוא היה פשוט הוא, רגוע, שליו ותמיד מכיל, עוטף, מלטף ומפנק – ולי לא נותר אלא להתעטף. ועוטף ועוטף ועוטף. עד שהתחילה להגיע תחושת המחנק, לא ליציאות, לא לטלפונים ולא למסעדה שמגישה בה אנטריקוטים.
מתקשר כל דקה, כל שניה. קנאי לחירות שלי ובודק אם גבר אחר נמצא בסביבתי. אם כן, מתחיל להטיח בי שאני לא נאמנה, ואיך אני רוצה להיות בכלל אישה נשואה? ואני, הייתי חייבת אוויר כשהמצב החל להחוויר. אז יצאתי והפגנתי כלפי חוץ שהכל בסדר, שהכל נשטף ונמחק, שיש קצת קשיים אבל ככה זה זוגות בשלבים הראשונים. "אז מה שלומך?" "או שלומי מצוין! תודה ששאלת". אני זורחת לידו והוא עוטף, מכיל ואוהב, כך שאף אחד לא שם לב לתמרור האזהרה שהחל להבהב. תמיד חייך לשכנים במדרגות ועזר לסבתא לסדר את הקניות. גבר נורמלי כזה, תקין לכל דבר, פשוט גאווה לאמא פולניה. כולם התאהבו בו ואני התאהבתי בתחושה שזכיתי להיות לו לאישה.
שכרנו דירה ואנחנו כבר ממש מתקדמים. מי יודע, אולי יצטרפו אלינו עוד מעט כמה זאטוטים. אני הרי לביאה ויכולה להתגבר על הכל. אז הוא קצת קנאי, אחרי החתונה זה יעבור ודאי. איך תסבירי עכשיו לכל העולם שהכרת פסיכופת, קנאי אובססיבי שנכנס לאמוק של התקפי זעם והיסטריה, כאשר כלפי חוץ הוא רגיש, מכיל ואקטיבי, מנהיג שמוביל אימפריה של אנשים פשוטים וטובי לב שרק רוצים להשתלב ולשלב. האכלתי את עצמי בשטויות והמשכתי לעטות את המסכות. מבפנים האור שלי כבר כבה, כי האנרגיה נגמרה. קרני השמש נשארו בפנים, כי יש מי שדואג אותם להקטין. נבלתי מיום ליום והאוויר בחדר התמלא, כי לא לקחתי אותו אלי בחזרה. הרי אני האשמה – הייתי צריכה לתת לו יותר פרגון ולזרוק איזו מילה טובה, כי הוא בטח מרגיש בחסרונה. אני חייבת לפנק אותו יותר, חייבת מהר לאלתר. הוא הרי הגבר של חיי ואני צריכה לספק לו את כל המלאי.
רוצה לקבל עדכונים ממגזין גלויה?
הפרטים שלך ישארו כמוסים וישמשו רק למשלוח אגרת עדכון מהמגזין מפעם לפעם
ג.
התחתנו בחתונה הכי שמחה שיכולתי לבקש. הייתי לבושה בלבן, למרות שבתוכי הרגשתי בור שחור עמוק. הוא שבר את הכוס והייתה לי הרגשה שזו לא הכוס היחידה שתישבר. אבל תמיד אמרתי לעצמי שלא סתם התאהבתי בו, שהוא מכיר אותי הכי טוב מכולם ואוהב אותי עד סוף העולם.
"את לא יודעת לשתוק, את תמיד חייבת לענות" הוא צעק עלי שבוע אחרי החתונה, ואני ניסיתי להישאר מתונה. עקרת בית מצליחה – מכבסת, מאכילה, מנקה ומטאטאה – רק שלא תבוא הפצצה. ניסיתי תמיד להשאיר את המים שקטים ולא להבעיר את כל המצברים. שלא יבוא הגל שישטוף את הכל, שלא יתפוצץ הצונאמי של הרגשות ובתוכי יטבעו גלים של תקווה.
ראיתי שני פסים כחולים על המקל וצעקתי מאושר, הרי ילדה יכולה רק להקל. היא תהיה חלום שמתגשם, תוסיף אושר למקום קודר. לא חשבתי עליה לרגע, למה לה לגדול במקום כזה? שיקרתי לעצמי שהכל יסתדר והוא יהיה אבא מדהים, שכל חלומותיה יעזור לה להגשים, שיגיד לה את המשפט הקבוע והממיס שלו: "נשבעתי מול הים הכחול אם יש לי אותך אז יש לי הכל". כך נהיה סוף סוף מאושרים, בדיוק כמו כל האחרים. אז החלו להגיח כל מיני תמרורים. אבל זו רק ההתחלה והוא בלחץ מהמחויבות – שיקרתי לעצמי. אולי זו אני, אני האשמה, הרי לא נתתי מספיק אהבה אחרי החתונה ואולי הוא הרגיש בחסרונה.
ד.
אז נתתי אהבה בלי די, והוא דחה אותה בהשמצה שאני סתם מנסה להתחנף כדי שדעתו לא תיטרף. וזה תפח וגדל וגדל ותפח, ולא היה יותר מי שירים אותי – כי הוא כבר הפך לאדם זוועתי. הילה הוסיפה מהילתה לביתנו ופתחה את חלון הרגש בקרבנו.
הייתי כל היום סביבה כדי להשקיט כל להבה, כל שלהבת שהתעוררה בי של פקפוק, זלזול ורצון ללכת, כי עכשיו אני כבר מחויבת. יש ילדה בסיפור ואמנם זה לא סיפור סינדרלה, אבל ממתי אנו חיים באגדה? החיים הם רצף של תסכול ומעט תקווה. הוא גידל וחיתל והיה אבא למופת, אך לעיתים היתה תחושה שעוד מעט הכל הולך להתפוצץ. אני רציתי ללכת ולקחת את הילדה, כי הרגשתי שהצונאמי קרב ובא. אך הוא קלט את רחש הגלים, נעל את הדלת והפכנו לחיילים. אי אפשר לצאת ולהיכנס, אני עכשיו תחת זכוכית מגדלת. שימנתי את הדלת החורקת כדי שאצא בשקט בשקט, אולם כשסובבתי את המפתח לעבר החופש, הוא כלא אותי בידיו והיינו שוב יחדיו.
נכנס בו הדיבוק, הורידים במצחו התנפחו וכוחותיי כלו. ידעתי שהוא הגיע לקצה. הוא הכה ובעט בי, משך לי בשיער, שבר על גבי מקל של מטאטא ואת הכוס של החתונה. הכל התנפץ לרסיסים, רסיסי תקווה להתחלה חדשה בלי קנאות ואימה. כשהוא התקרב לעברי עם מספריים, חטפתי אותם והוא משך לי אותם מהידיים. הייתי במקום שבו הפחד שולט, אין שמחה ואין מחשבה רק פחד משתק. ונפלה לה טיפה ועוד אחת ועוד אחת, עד שנשארה טיפת הדם האחרונה ואני התמלאתי בים של דמעות אדומות, של תקוות נואשות, של אכזבות, של חלומות למשפחה מושלמת, של האמא המדהימה שאהיה לילדי. הרי שום דבר מזה לא הגיוני, אם אני לא יודעת אפילו לדאוג לעצמי.
נזכרתי במשפט הקבוע שלו: "נשבעתי מול הים הכחול אם יש לי אותך אז יש לי הכל". אז כעת אני מול הים האדום, יש לי אותך ואין לי כלום. איך קרה שזה האיש אשר לו נשבעתי אמונים ואיתו הקמתי משפחה? איך זה שדווקא הוא פגע בי בצורה הכי קשה? איך לא הקשבתי לנורות האזהרה כשהוא כיבה את האור בתוכי? למה נשארתי קפואה ולא עשיתי דבר? ואיך זה שהוא הלך והשאיר אותי עם סימנים כחולים, בלי יכולת לעשות כלום – הרי מי לא יאמין לאלוהים?!
עוצרת את דמי ומניחה את הילה מתחת לקילה, כי שם לא יכלה להסתכל על המאורע. זה המקום הבטוח עבורה. שם יש את קרני השמש המסתכלות לעבר הים, והרי אני "נשבעתי מול הים הכחול אם יש לי אותך אז יש לי הכל". וכשחזרתי מהמקלחת, הייתה קילה קלה עם קרני שמש מאירות וים כחול אבל בלי הילה.
לצפייה ביצירה הבימתית מאת אוריה שפיצר:
המלצות לקריאה נוספת במגזין גלויה:
- מעגל ההסכמה – אביגל חדד-דגן
- ה' ישמור צאתך ובואך: מוגנות בדייטים – צוות גלויה
- הגנה עצמית מעצימה – אמונה לפיד
- בלב פתוח: מיניות ותחושת מוגנות בראשית חיי הנישואין – הרבנית שרה סגל-כץ
- אינטימיות, פרטיות והסודיות המסוכנת המלווה פגיעות מיניות – חננאל רוס
- אֲשֶׁר עִנָּהּ: חומרת עבירת אונס והטרדה מינית ביהדות – הרבנית רחל קרן
- יומן נעורים: על אלימות ופגיעה בקרב נערים ועל אחריות חברתית – ד"ר ירון שוורץ
- להיות גבר: על אלימות גברית כתופעה תוך מגדרית – חננאל רוס
- איזהו גיבור? הפוגש את יצרו – אורי שרמן
