ירדן גונן כותבת במיוחד לשבת דינה כדי לבקש שכולנו נהיה בתשומת לב לרומי גונן אחותה, לכל חטופה וחטוף ונזכור שאובדן החירות עבור מי שבשבי הוא השתקה והיאלמות כפויה וביטוי של חולשה עצומה. ירדן מבקשת שנתעורר ונאזין לדינה מפרשת וישלח ונתעורר ונאזין לשוועת החטופות והחטופים ולתחינה של בנות ובני המשפחה ושצריכה להגיע מכולנו!

טור שהתפרסם במקור ראשון, במגזין מוצ״ש י״ב בכסלו ה׳תשפ״ה 13.12.2024
An English version appears immediately after the Hebrew text

אזהרת טריגר

Trigger Warning

התוכן שלפניך עשוי להיות קשה לקריאה ומעורר רגשות של עצב וכאב.
אפשר לבחור לדלג ואפשר לבחור לעצור באמצע הקריאה.
מומלץ להקשיב לעצמך בזמן הזה.

מעולם לא חשבתי שבמשך כל-כך הרבה ימים אני אציג את עצמי בתור ״ אני אחות של רומי, מצטערת שאנחנו מכירות בנסיבות האלה״. שלא תבינו לא נכון, אני הכי גאה בעולם להיות אחותה של רומי, הלוחמת העל טבעית הזו, ששורדת ונלחמת בשבי כבר 435 יום. אבל אני פשוט רוצה לחזור להיות גאה באותה הפשטות בה הייתי גאה כל השנים שקדמו לחטיפה שלה. אני רוצה להרים אליה טלפון להגיד לה שאני מתגעגעת, ושהשיחה לא תגיע ישר לתא קולי. אני רוצה לשלוח לה הודעה ושהיא תענה לי בסטיקר מצחיק בחזרה, ולא שההודעה תישאר עם וי אחד. רוצה כבר לראות אותה, לחבק אותה, לנשק אותה, לצחוק איתה, לבכות איתה, לשמור עליה, לתת לה יד, לגרום לה להרגיש שהיא בטוחה, שהיא לא לבד.

השבת קוראים בבתי הכנסת את מעשה דינה, זה סיפור על אונס מזעזע, על נערה שנחטפת. ועל ההשלכות הנוראיות של מעשה התועבה הזה. ואני רוצה לבקש מכם לעצור רגע. לעצום עיניים. תראו לנגד עיניכם את אחותכם, האישה שלכם, אמא שלכם, החברה הכי טובה שלכם.

עכשיו דמיינו שהסיפור המקראי על דינה, הוא כבר לא סיפור על דמות מקראית רחוקה, אלא אותה אישה אהובה. והיא לא סתם יושבת ומחכה. היא מוחזקת על ידי מחבלים!! מחבלים!! שיכולים לעשות לה כל מה שהם רוצים, מתי שהם רוצים. אתם יכולים בכלל לדמיין את האישה שאתם הכי אוהבים בעולם מוחזקת בחושך, בזוהמה, בלי אוויר, בלי אוכל, בלי מים, על ידי מחבלים ארורים?
אתם יודעים שהיא בחיים, אתם יודעים שירו בה לפני שחטפו אותה, אתם יודעים שהיא נלחמת על כל נשימה שם בשבי.

הסיפור של דינה הוא סיפור על מי שלא היה לה קול להתנגד. אנחנו לא יכולים לקרוא את סיפור דינה ולהתעלם מהסיפור שקורה ממש ברגעים אלה.

אנחנו יודעים מה קרה לנשים באותו בוקר נורא, אנחנו יודעים מה קרה לנשים שהוחזקו בשבי ושוחררו בעסקה. אנחנו יודעים על ההתעללות הפסיכולוגית, ההרעבה, המכות שהן חטפו, הפגיעות המיניות. תחושת חוסר הביטחון מהעובדה שמחבל שומר עליהן לבד, ואין להן יכולת להתנגד לדבר שיעשה – כי הוא זה שמביא להן אוכל. מביא להן מים. שומר עליהן מההמון הזועם. הוא זה שיחליט אם הן נשארות בחיים או שהוא ירצח אותן בדם קר, אז איך אפשר להתנגד לכל פגיעה באשר היא? כשאנחנו באים לדבר על מוגנות ומניעת פגיעות מיניות אנחנו לא יכולים להתעלם מקריאתה של דינה הממאנת להינחם.

אני מבקשת מכם לא להשאיר את דינה בין דפי הפרשה, לא להשאיר את רומי רק בתור אחותי. בבקשה תדמיינו שזו אחותכם ושהיא נמצאת בסיטואציה הזו בכל מאית השניה בכל יום כבר 435 ימים.
רק מהמחשבה על זה יש לנו בחילה. אם זו הייתה האישה האהובה עליכם בעולם, לא הייתם מסוגלים להשאיר אותה שם עוד שניה וחצי. הייתם קורעים את העולם כדי להחזיר אותה הביתה, למקום מבטחים.

וזה לא שהסיפור גמור ואין יכולת. יש יכולת, היא בחיים שם!!! היא נלחמת על כל רגע כדי לשרוד יחד עם החטופות והחטופים האחרים. יש יכולת! היא הוכחה לנו לפני שנה שניתן לקיים אותה ולשמור על החיים של החטופים והחיילים. יש יכולת! החיילים והחיילות שלנו עושים הכל כדי להביא את התנאים הטובים ביותר עבור זה. יש יכולת!! והגיע הזמן למממש אותה. לעצור את הסבל. להחזיר את האישה האהובה עליכם בעולם הביתה, יחד עם כל החטופות והחטופים.

לא הייתם עושים הכל כדי למממש את היכולת הזו? בשבת הזו, במאות בתי כנסת מתפללים לשלומן של כל החטופות וכל החטופים, מתפללים שיחזרו, שלא יאונה להם עוד רע.
העובדה שיש לנו עדיין חטופות וחטופים מוחזקים ע״י מחבלים זו ההשפלה הכי גדולה שאנחנו חווים כמדינה, כעם. רק תדמיינו את הפחד שבמקום 100 חטופים, יש לנו שם עכשיו 101. מהסיבות הכי גרועות בעולם.

אנחנו חייבים להחזיר אותן ואותם הביתה. היום.

Sister in Suffering: Don’t Let Dinah Remain in the Pages of the Parasha, and Don’t Let Romi Remain Only My Sister – Imagine She Were Yours

Yarden Gonen writes especially for Shabbat Dinah] (Parashat VaYishlach) to ask that we all pay attention to Romi Gonen, her sister, as well as to every hostage, female and male. She asks us to remember that the loss of freedom for those in captivity is a forced silencing, an erasure of their voices, and a manifestation of tremendous weakness. Yarden asks that we awaken and listen to Dinah from Parashat VaYishlach, and awaken and listen to the cries of the hostages, and to the pleas of family members that must come from all of us!

This column was originally published in Hebrew in Makor Rishon, Motzaei Shabbat Magazine, 12th of Kislev, 5785; December 13, 2024.

I never imagined that for so many days I would introduce myself: "I'm Romi's sister. Sorry we're meeting under these circumstances." Don't get me wrong—I am the proudest person in the world to be Romi’s sister – this superhuman fighter who has survived and kept fighting in captivity for 435 days now. But I just want to go back to being proud of her in the same simple way I was proud of her all the years before she was taken hostage. I want to pick up the phone to call her to tell her I miss her, and not have the call go straight to voicemail. I want to send her a message and have her respond with a funny WhatsApp sticker, not have the message remain with a single checkmark. I want to see her already, to hug her, to kiss her, to laugh with her, to cry with her, to protect her, to give her a hand, to make her feel that she's safe, that she's not alone.

This Shabbat, synagogues read the story of Dinah—a story about a shocking rape, about a young woman who is abducted, and about the terrible consequences of this abomination. And I want to ask you to stop for a moment. Close your eyes. See in front of you your sister, your wife, your mother, your best friend.

Now imagine that the biblical story of Dinah is no longer a story about a distant biblical figure, but about that beloved woman. And she’s not just sitting and waiting. She's being held by terrorists!! Terrorists!! Terrorists who can do anything they want to her, whenever they want. Can you even imagine the woman you love most in the world being held in darkness, in filth, without air, without food, without water, by cursed terrorists?

You know she's alive, you know they shot her before they took her hostage, you know she's fighting for every breath there in captivity.

Dinah's story is a story about someone who had no voice to resist. We cannot read Dinah's story and ignore the story happening today, at this very moment.

We know what happened to women on that terrible morning; we know what happened to women who were held in captivity and released in the previous hostage deals. We know about the psychological abuse, the starvation, the beatings they suffered, the sexual abuse. The sense of insecurity because a terrorist is guarding them on their own, and they cannot resist anything he does—because he is the one who brings them food. Brings them water. Protects them from the raging mob. He is the one who will decide if they remain alive or if he will murder them in cold blood, so how can they resist any abuse whatsoever? When we talk about building a safe community and sexual abuse prevention, we cannot ignore Dinah's cry; she refuses to be comforted.

I ask you not to let Dinah remain in the pages of the parasha, and not to let Romi remain only my sister. Please imagine that this is your sister and that she is in this situation every single second of every day for 435 days already.

Just thinking about it makes us nauseous. If this were the woman you love most in the world, you wouldn't be able to leave her there another second and a half. You would tear the world apart to bring her home, to a safe place.

And it's not that the story is over and there's nothing that can be done. It can be done—she's alive there!!! She's fighting for every moment to survive, together with the other hostages. It can be done! It was proven to us a year ago that it can be done, while protecting the lives of the hostages and soldiers. It can be done! Our soldiers are doing everything to create the best possible conditions for bringing the hostages home. It can be done!! And the time has come to do it. To stop the suffering. To bring home the woman you love most in the world, together with all the hostages, female and male.

Wouldn't you do everything to make this happen? This Shabbat, in hundreds of synagogues, people pray for the well-being of all the hostages, pray that they return, that no further harm befalls them.

The fact that we still have hostages held by terrorists is the greatest humiliation we can experience as a country, as a people. Just imagine the fear that instead of 100 hostages, we now have 101 there. For the worst reasons in the world.

We must bring them home. Today.