הבנת מושג הצניעות בהלכה מחייבת עיון במקורות המוקדמים בנושא והענקת שימת לב לא רק לאיסור ולהסתרה, אלא גם לצורך של כל אחד ואחת בביטוי אישי. הרבנית ד״ר מיכל טיקוצ'ינסקי על מקורות חובת הצניעות, עריות, הרהורים, מה היא צניעות, ומה לא נקרא צניעות כלל.

מקורות לחובת הצניעות

"הִגִּיד לְךָ אָדָם מַה טּוֹב וּמָה ה' דּוֹרֵשׁ מִמְּךָ כִּי אִם עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט וְאַהֲבַת חֶסֶד וְהַצְנֵעַ לֶכֶת עִם אֱלֹהֶיך"
(מיכה ו,ח).

הבנת מושג הצניעות בהלכה מחייבת עיון במקורות המוקדמים המעצבים את ערך הצניעות. הפסוק הזה מתוך ספר מיכה מבטא בצורה הקולעת ביותר את העובדה שהצניעות, על מהותה וגדריה גם יחד, קשורה לנוכחות ה' בעולם ונובעת ממנה. אולי משום כך נמנית הצניעות כאחד משלושת עקרונות היסוד שהם תמצית התורה, לדברי הנביא (מכות כד, א). קישור בין צניעות לנוכחות ה' מצוי כבר בתורה עצמה בפרשת שמירת הטהרה והנקיות במחנה הצבא: "כִּי ה' אֱלֹהֶיךָ מִתְהַלֵּךְ בְּקֶרֶב מַחֲנֶךָ לְהַצִּילְךָ וְלָתֵת אֹיְבֶיךָ לְפָנֶיךָ וְהָיָה מַחֲנֶיךָ קָדוֹשׁ וְלֹא יִרְאֶה בְךָ עֶרְוַת דָּבָר וְשָׁב מֵאַחֲרֶיךָ" (דברים כג).

גם כאן ביטויה של הקדושה הוא בחובת הנקיות ובהצנעת "ערות דבר", ואלו נדרשים כיוון שה' א-לוהיך מתהלך במחנך. החיבור בין שני הפסוקים, בין הקריאה המוסרית של הנביא ובין ההוראה המעשית של התורה, מעצב את הצניעות כערך רחב-היקף המתפרט גם לביטויים מעשיים בהקשרים קונקרטיים. כשם שחוויית נוכחותו של הקב"ה מלווה את האדם בכל דרכיו, כך גם עניין הצניעות מתרחב למגוון של תחומים ולרמות שונות של חיוב. על כן, "הלכות צניעות" אינן מרוכזות תחת כותרת אחת, ואין למצוא אותן סדורות במסכת אחת או בפרק אחד מספרות ההלכה.

היישום המעשי הראשוני של הוראת ההצנעה הוא של כיסוי הערווה. מקור ראשוני לכך מצוי בפרשת נח, בהערכה השלילית את ראיית ערוותו על ידי חם, ובכיסויה על ידי שם ויפת. המשנה במסכת ברכות אוסרת לקרוא את שמע (ברכות ג, ב) – ושאר דברים שבקדושה – בפני הערווה, ובגמרא מבואר שהאיסור לקרוא כנגד הערווה כולל גם ערוות גוי ולדעות מסוימות גם ערוות קטן. העולה מן הסוגיה הוא שהגדרת האיברים האינטימיים כערווה אינה נתונה לשיקולים משתנים או להסברים על רקע תרבותי. מדובר בהגדרה יסודית שאי אפשר לערער עליה, וגם אם במקומות מסוימים ערכי הצניעות הבסיסיים אינם נשמרים, הם עדיין מחייבים. מעבר להגדרות הבסיסיות המוחלטות של ערווה, קיימים גם חלקים בגוף האדם שמידת החובה להצניעם תלויה בהקשר תרבותי ובמוסכמות חברתיות (ברכות כה, ב).

הצניעות בלבוש, הטהרה והנקיות אינן עומדות בפני עצמן. הן משמשות ביטוי חיצוני להלך נפש פנימי שהתורה מבקשת לסגל לנו. על כן, מלבד השפעת מידה זו על צורת הלבוש, ישנם ביטויים נוספים של אותו ערך המצויים בתחומים הלכתיים אחרים. נדגים זאת ממקור שאין רגילים להביאו בדיונים המקובלים על צניעות במחוזותינו. המשנה הראשונה במסכת בבא בתרא עוסקת בחיוב שכנים לבנות מחיצה בין חצרות בתיהם. בעקבות המשנה מתקיים בגמרא דיון במושג "היזק ראייה", מושג המבטא את הפגיעה בפרטיות של האדם כאשר השכן יכול לראות את הנעשה בחצרו. מן הסוגיה מתברר שקיים מגוון של מפגעים הנובעים מן ההבטה והראייה: החל בחשש לעין הרע וכלה בהגבלת אפשרויות השימוש בשטח כאשר הוא חשוף לעיני השכנים. הצנעת השימושים האישיים המתחייבת מן הדיון היא ביטוי לרצון להגן על ערכי האינטימיות והזכות לפרטיות.

הרצון למנוע את ההצצה אל נבכי ענייניו האישיים של האדם ומנהגים שונים הנוגעים לכך מקבלים גושפנקה הלכתית בדמות מחיצה בגובה ד' אמות, מעל גובה עיני האדם, בחצר. בהמשך המסכת מוזכר האיסור לפתוח פתח כנגד פתח לחצר השותפים, כדי למנוע אפשרות הסתכלות ומשום צניעות. קל וחומר שמוטלות מגבלות על פתיחת חלונות מול החלונות של בית השכן, שכן אין לאפשר הצצה אל תוך הבית הפרטי (רש"י, ב"ב, ס, א, ד"ה לא יפתח). המקור לכל מערכת המגבלות על הראייה אל חצרו וביתו של השכן הוא בדרשת ר' יוחנן: "אמר רבי יוחנן, דאמר קרא: "וישא בלעם את עיניו וירא את ישראל שוכן לשבטיו", מה ראה? ראה שאין פתחי אהליהם מכוונין זה לזה, אמר: ראוין הללו שתשרה עליהם שכינה" (ב"ב ס,א) כמו במצוות מחנה, גם בבית וביישוב משמשת הצניעות, במובן של שמירה על הפרטיות והאינטימיות, תנאי להשראת השכינה.

המקורות כגורם מעצב

נמצאנו למדים שהיסודות להלכות צניעות אינם מצויים במתח שבין המינים ואינם נובעים מחשש לאיסורי עריות ומגרימת הרהורים. אך אין להסיק מכך שאין להלכות צניעות מקור. המאמץ לליבון המקורות של גדרי הצניעות ושיעוריה אינו נובע מעקשנות פלפלנית. ישנה חשיבות רבה ללימוד הלכות צניעות ממקורן, שכן היישומים ההלכתיים חייבים לנבוע מן המגמות היסודיות של ערכי הצניעות ולשקפן נאמנה. כל ניסיון להיתלות במקור שגוי מעוות את התוצאה ההלכתית, בין שהלומד אותם מבקש להרבות צניעות ובין שהוא מבקש למעט בה.

המקורות ההלכתיים שהבאנו משתרעים מהמרחב-הפרטי ועד לשטח-הציבורי, מצניעות בלבוש והעמידה לפני ה' ועד להקפדה על מראה פניה של רשות הרבים. הדוגמאות הללו עוסקות במקרים ספציפיים, אך מהן יש לגזור הלכות שונות להקשרים חדשים ומתחדשים. על מנת לעשות כן, עלינו לשאול את עצמנו: מה הם גבולות הפרטיות? מתי נחשב דבר כלשהו למציצני ומתי השיתוף מבורך? מתי ניחשב חושפניים ומתי ניחשב כנים וישרים, פתוחים ולבביים?

כדי להגיע למתווה נכון, נעיין בסוגיות נוספות. מול התיאורים המעצימים את חובת הצניעות עומדות סוגיות אחרות המעמידות ערכים אחרים המצדיקים גילוי וחשיפה, ומייצבים את הצניעות הנדרשת בנקודת איזון שונה.

יש במקורות חז"ל דגמים של התנהגות הנראית כבלתי צנועה בעליל. האמורא שמואל בדק את שפחתו כדי ללמוד סימנים אנטומיים בגוף האשה, ופיצה אותה על אי הנעימות בפיצוי כספי מסוים.  (נידה מז, א) מעמד השקאת הסוטה כולל פריעת ראשה וקריעת בגדיה (סוטה ז,א) ישנם תיאורים מוחשיים מאד של בדיקת נגעי המצורעים על ידי הכהן,  או אופני סקילת האישה (סנהדרין מה, א) הגמרא מורה שלא לעבור במקום שבו נשים עוסקות בכביסה, כיון שיש בכך חוסר צניעות, אף שאין הן עוברות בכך על איסור. (ב"ב נט, ב). כל הסוגיות הללו מלמדות שחובת הצניעות אינה יכולה להיות פלקטית ואחידה. היא חייבת להיות מותאמת למצבים המשתנים שבהם נמצא האדם. הסוגיות הללו נכנסות להקשר הנכון כשמבינים את חובת הצניעות לאשורה. עיון במערכת המקורות השלמה מאפשר ליצור מתווה ברור של מהות הצניעות ודרכי יישומה.

מן העיון בסוגיות עולה שיש להבחין בין השימושים הראויים בבית לבין השימושים הראויים בחצר. לפיכך יש להבחין בין מידת הצניעות המתחייבת בין השכנים באזורים שונים של המרחב שבין הפרטי לציבורי, על פי טיב השימושים המקובל בהם. אין לכך אמות מידה אחידות ומדויקות. ברור שאין להציץ לבית השכן כי ללא ספק יש בכך פגיעה בצניעותו ופרטיותו. אך אין זה ברור ביחס לשימושים שאדם עושה בחצרו. ודאי שגדרות יועילו להגן גם שם על הפרטיות, אך בידול חמור וקיצוני מדי עשוי גם לפגום בצורך בשיתוף וביחסי שכנים. בכל אלו ובעוד עניינים דומים יש גם חשיבות לשאלה מה מקובל ואיך אנשים רואים את החשיפה, אם כמציצנות והיזק או כעניין שגרתי חסר משמעות. הצצה לתלוש משכורת של חבר תיחשב לעזות פנים, וחשיפתו על ידי העובד תיחשב לרוב כבוטות או התרברבות. עם זאת, לעתים נובעת פעולה כזו מצורך בביקורת, או בשקיפות.

אפשר לבחון דפוסי התנהגות שונים ברשתות החברתיות, או באופן ניהול שיחות אישיות בטלפון הנייד במקומות-ציבוריים. יש הנוטים לדווח לכל העולם על כל פרט אישי המתרחש אצלם בבית או בחיים, ואחרים מצניעים גם מידע שגרתי וגלוי על חייהם. יש המתנסחים בעדינות ויש בבוטות. אחדים מנהלים שיחות שקטות וממעטים בהן בפומבי ואחרים מנהלים שיחות קולניות. פערי האישיות הנחשפים בהתנהגויות אלה מופיעים גם בהבדלים בין הלומד השקט למי שלומד בצעקות וממלא את כל בית המדרש בלימודו, בין המתפלל בלחש למי שמתפלל באופן שמושך אליו תשומת לב בתנועותיו ובקולו. גם בחירה לתאר בלשון מדויקת חוויות רוחניות, כגון הדגשת הקרבה לה', עשויה להיות נגועה בחוסר צניעות. צניעות בלבוש אף היא נמדדת על פי הנסיבות, ובהתאם להקשר. אינו דומה מקום עבודה לשפת הים, ואינו דומה בית הכנסת לרשות הרבים, או שבת ליום חול.

כריכת מושגי הצניעות הפנימיים – הצורך בהסתרה ובשמירה על האינטימיות בשלל נושאים – עם הצניעות בלבוש מבארת עניין נוסף. כעת מתברר מדוע יש המתלבשים בצניעות על פי כל הגדרים המחמירים אך אינם נראים צנועים. ולהפך, איך גם מי שאינו גדור בהתאם למפרט משמרת הצניעות אינו בהכרח לא-צנוע. מתברר כי הגדרים אינם מועילים למי שלא הפנים את הערך עצמו. מעמדו הרוחני של כל אדם אינו נאמד על פי מראהו החיצוני, ותחפושת בלבוש אינה מצליחה להוליך שולל את מי שעיניו רואות. למעשה, מי שמסגל לעצמו את תכונת הצניעות ואת המידה שביסודה, של ה' המתהלך במחנה, של הצורך בכבוד, אינו זקוק להדרכה מדוקדקת בדבר פרטי הלבוש. מי שצריך הדרכה, זו ככל הנראה גם לא תועיל לו.

יש להדגיש שללא ספק בכל אדם מצויה השניות. כל אחד ואחת מאתנו נע בין הצורך להבליט ולחשוף, הרצון להישמע, לקבל תגובה וללמוד את עצמו באמצעות העולם, לבין הצורך והרצון לשמור על מרחב אישי, לטפח את הסוד ולגדור את עצמו ואת תוכיותו בפני העולם. מי שיש לו באופן בסיסי צורך גם להסתיר ולא רק צורך לגלות – לא רק שאינו זקוק להדרכה, אלא גם אין בנמצא הדרכה קולעת כזו. נקודת האיזון נגזרת בקווים עדינים ומדויקים מאישיותו, והיא נכונה ומתאימה רק לו. אין נקודת איזון "נכונה" אחת.

ערך א-מגדרי

המסקנה מן הדברים ברורה, בכל זאת אציין את הדברים במפורש. כיוון שמדובר במידה ממידות הנפש ובתכונת אישיות, גם עניין צניעות הלבוש שייך לשני המגדרים. וכך מובא בתשובת הרב עובדיה יוסף ביחס ללבושו של המתפלל ושליח הציבור:

הלובש חולצה בשרוולים קצרים, המכסים את הזרוע עד המרפק, מותר לו להיות שליח צבור להוציא את הצבור ידי חובתם, אבל אם השרוולים קצרים ביותר, עד שחלק מהזרוע העליון, שבין המרפק לכתף, מגולה, אינו רשאי לשמש שליח צבור, שאין זה כבוד הצבור, אבל יחיד המתפלל לעצמו, מותר לו מן הדין להתפלל בשרוולים קצרים (יחווה דעת ד, ח).

אפשר להתרשם בדבריו של הרע"י מן הדמיון בין גדרי הלבוש המקובלים כהולמים נשים לאלו הנדרשים מן הגברים, כמעט ללא הבחנה. עוד ראויה לציון בדבריו ההבחנה בין שליח ציבור לבין יחיד המתפלל, והעובדה שבקביעת הלבוש הנכון והמתאים יש משמעות להקשר ולמקום. חיבור נושא הלבוש עם נושא כבוד האדם והציבור אינו גורע מערכה של הצניעות או מהאפשרות לקבוע לה גדרים ואמות מידה. הוראות נוספות חוצות מגדרים שעניינן בצניעות מצויות בשולחן ערוך כחלק מן ההדרכה הנוגעת להשכמת הבוקר:

לא ילבש חלוקו מיושב אלא יקח חלוקו ויכניס בו ראשו וזרועותיו בעודנו שוכב…
אל יאמר: הנני בחדרי חדרים מי רואני, כי הקדוש ברוך הוא מלא כל הארץ כבודו(או"ח ב,א-ב).
וכן מצוין בהוראות לסיום היום, לקראת שינה:
כשיפשוט חלוקו לא יהפכנו ממטה למעלה, שא"כ נמצא גופו ערום,
אלא יפשטנו דרך ראשו ויכסה עצמו בסדינו מתחת, ויכנס במטתו
(או"ח רלט, ב)

ההנחיה ללבוש את הבגד ולפושטו בצניעות, גם כשאין איש בחדר, נובעת מן הצורך של האדם בצניעות גם אל מול עצמו ומול קונו. כידוע, קיימות הנחיות מפורטות באשר לסדרי הצניעות בכל התחומים האינטימיים של החיים: במרחץ ובמקווה, בשירותים ובחדר השינה. הן נוגעות לגברים ולנשים כאחד – בהבדלים המתבקשים מן האפיונים של כל מגדר ושל כל תחום. כולן נובעות מן התודעה הבלתי פוסקת של "שיויתי ה' לנגדי תמיד". כמובן, מי שיגזור מכל אלה כי יש להתקלח בלבוש מלא, נכשל בהפנמת מושג הצניעות וערכו…

המגמה לצמצם את העיסוק בהלכות צניעות עם דיני ערווה ועריות בטעות יסודה. הסוגיות שדנות בדיני ערווה באישה אינן עוסקות בלבושה של האישה. הן מדברות על 'שמירת העיניים' של האיש ועל המגבלות הנובעות מן המתח המיני הטבעי, מתח שלא ייפתר גם אם נשים יכסו את כל גופן. מתח זה חיוני לקיומו של עולם, ויש להתמודד עמו (יומא סט, ב).

המסקנות העולות מגדרי ערווה השונים מובאות בסימן כא באבן העזר. אין בסימן הזה רמז קל שבקלים למגבלות המוטלות על לבושה של האישה ואין בו איסור על פעילויות מסוימות של נשים. הן יכולות להתבשם, ללבוש צבעונים, לכבס את הכביסה על הנהר, ללכת בשוק ועוד ועוד. האיש אסור בהסתכלות בכל אלו אם הוא מתכוון ליהנות מהם. מי שמנסה להוכיח מן הסוגיות הללו ולגזור מהן את הלכות הצניעות הרי הוא שוגה. בהתאמה, גם החינוך לצניעות על בסיס זה הוא שגוי. הסחת הדעת שתיגרם למורה ממין זכר שילמד בכיתה אינה נימוק לחיוב בלבוש צנוע. שהרי אין שום הבטחה שמורה המלמד בכיתה של בנות הלבושות צנוע יישמר מהרהורים אסורים ומהסתכלות "באצבע קטנה". העברת מוקד הבעייה מן העיניים של המורה אל הלבוש של הבנות אינה פותרת את הבעיה אלא מעבירה את האחריות בטעות למקום הלא-נכון. בניית ערכי הקדושה והכבוד העצמי שמעניקה הצניעות לאדם היא המייצרת את המרווח הנכון עבור שני המינים לתקשורת בריאה ונקייה. היכולת להבחין בין מפגש ענייני בין המינים לבין גלישה למישורים אינטימיים או קלי ראש לא תושג על ידי הקפדה על הסממנים החיצוניים, כי אם על ידי חינוך ליצירת אקלים ראוי ביחסים בין המינים, והאחריות לה מוטלת על שני הצדדים.

הנחת כללי לבושה של האישה בתוך הקשר של יחסים בין המינים היא עצמה בבחינת פריצות והפך הצניעות. את הדברים כתב בצורה הנוקבת ביותר הרב יהודה ברנדס בפירושו לדברי אברהם אבינו היורד למצרים: "הנה נא ידעתי כי אשה יפת מראה את".

משהגיעו למצרים, נחשף אברהם לראשונה בחייו, אחרי שנות נישואין רבות, לאפשרות להסתכל על נשים כעל "אובייקט מיני", ולא כעל בני אדם. לפיכך נתיירא שהמצרים יחמדו אותה, יהרגו אותו ויקחו אותה, כפי שאכן קרה בהמשך. הזיהוי המיידי של אשה עם מיניות, ושל כל מפגש בין גברים לנשים כרקע לפריצות, הוא נחלתה של חברת שוחרת זימה.

לדבריו, ההפרדות ובניית החומות והגדרות סביב הנשים נובעות מתודעה "מצרית" ולפיה האישה היא אובייקט מיני. וכל אלו נובעים מן ההשפעות של התפיסה המתירנית – הפרוצה, ולא מצניעות יתר או מהפנמה של ערך הצניעות.

מה מפנימים בני הנוער מתוך הדיבור האינסופי על חובת ההפרדה בין בנים לבנות? מההטפות בדבר האיום הנורא של הטלויזיה והאינטרנט? מההנחה של המבוגרים שאין כביכול לנער ולנערה שום כלים להתמודד ולכן הפתרון היחיד העולה על הדעת הוא להשליך את הטלויזיה והאינטרנט מן הבית, או לכל הפחות להתקין מערכות הגנה ובקרה כאלה שימנעו מן הילדים התמימים לגלוש לכל אותם מחוזות של זימה? הנוער קולט את המסר בשלמותו. הבנות לומדות שיש להתייחס אל כל הגברים כאל מצריים, הבנים לומדים שמצופה מהם באופן טבעי להסתכל על נשים כמו המצריים על שרה אמנו. (יהודה ברנדס, דרשה לפרשת לך-לך תש"ע, באתר בית מורשה)

על אלו אוסיף מניסיוני האישי. מתברר שלפעמים, אותם אנשים שמדברים בשבח כיסוי האישה מתוך פירוט מדוקדק ובוטה מצד עצמו, החל בהלכות צניעות והדיבור עליהן בפרהסיה וכלה בהפרדה כמעט מוחלטת בין המינים, הם אלו שאינם מבינים את הבעיה שבנוכחות הדיינים במעמד הטבילה של נשים לגיור, אף שמעמד זה רחוק מאוד מגדרי הצניעות שהם מציבים בדרך כלל. בעיניי, הדיסוננס הזה מצביע על קהות חושים, על אובדן דרך, על פורמליסטיקה של מושג הצניעות ועל התנתקות מן המוסר הטבעי ומערך יסודי בעבודת ה'.

גדרי הלבוש

האתגר של הצניעות אינו נובע כאמור מהיחס שבין המינים, ולכן החינוך לצניעות אינו אמור לסגור את הנשים מאחורי סורג ובריח; גדרי הצניעות אינם נובעים מהיבט זה. כמסקנה ראשונה אציע לומר שריבוי כיסויים, למשל, הוא פסול. התהליך המחלחל בחברות מסוימות של כיסוי יתר של הנשים ברעלות ובשכמיות צניעות מוּנע מפריצות יתר ויש לשלול אותו מכול וכול. כך גם יש להתנגד לכל ניסיון להלביש את האישה באופן שהוא נוח יותר לאיש העומד מולה. אך מהו הכלי המאפשר לגזור גדרים הלכתיים מערך הקדושה?

המעבר מערך לגדרים ברורים הוא מעבר מוכר מכל תחומי ההלכה. בהרבה תחומים בהלכה אי אפשר לנתק את הזיקה ההדוקה שבין תחום ההלכה הצרופה לתחום המוסר. בתורה עצמה בדרך כלל אין מרחק בין שני ההיבטים הללו, ומצוות רבות נתמכות בטעם רעיוני ובעיקרון מוסרי. למרות הצמידות של האגדה להלכה, אפשר לייצר גדרים. ההלכה אינה חומקת מלתאר לאדם כיצד לירא את אביו ולכבדו: יקום מפניו, לא יסתור את דבריו או יאכילו וישקהו. אך אוי לו לאדם שאינו מבין כיבוד הורים כפשוטו מהו, וכדי לקיים מצוות כיבוד הורים בשלמותה או כדי לצאת ידי חובתה ישקיע עצמו בדקדוק בהלכות המובאות בשולחן ערוך, מבלי להתחשב בכלל הבסיסי שקבעו חז"ל קודם לכל פרטי המצוה: "רצונם הוא כבודם". יש תחומים שלמים בתורה, שבהם התנהגות "לפי הספר" אינה יוצרת צדיקים אלא דווקא "נבלים – שלא ברשות התורה".  

בנושאי צניעות המצב מורכב עוד יותר מאשר בכיבוד הורים, שכן חובת הצניעות פזורה לרסיסים על פני חלקי השולחן ערוך אורח חיים, חושן משפט ואבן העזר, והיא ניבטת מעיצוב אורחותיו של האדם המאמין, מהשכמת הבוקר ועד בוא הערב – אל מול עצמו, אל מול אשתו וילדיו ואל מול החברה שבה הוא חי. היא ניבטת עוד מן הצורך להתגבר כארי בבוקר לעבודת הבורא. היא באה לידי ביטוי גם בלבוש השונה בתפילה ובציבוריות, בגדרי שכנים ובגדרי "ואהבת לרעך כמוך". איסוף ההוראות השונות לסל אחד שייקרא 'צניעות' טרם נעשה, ועד היום עניין הצניעות נגזר מן הסוגיות הלא נכונות.

אם כן, גדרים ישנם, אך אין מדדים קבועים וברורים לכל סיטואציה והקשר, ממש כבכל חובה מוסרית אחרת. אמות המידה של אורך השרוולים ועובי הגרביים אין להן מקור. ההיתפסות לסנטימטרים משפילה ומביכה מכל צד שממנו מסתכלים עליה, אף על פי שלעתים הם אינם רחוקים מלשקף מהימנה את תפיסת הצניעות המקובלת והמתבקשת.

ישנם יסודות. ישנה הגדרה לדברים שהם ערווה ללא הבחנה מבחינת הזמן, המקום והתרבות. ישנה חובה לקדושה, וכן ישנן חובת ההצנעה וחובת ההגנה על הפרטיות. הניסיון לתאר באופן מדוקדק, בצבעים עזים, במידות, באורך וברוחב, בציורים ובתרשימים את הלבוש, מתוך התמקדות באישה דווקא, הוא חלק מניסיון רחב יותר לקרוא את ההלכה קריאה שטחית ומנטייה לרדד את הגוונים המרובים שלה ואת המורכבות של הדברים. הלבוש צריך להיות מכובד והוא צריך לכבד את לובשיו. (שבת קיג, ב) כדי לבאר מהו לבוש מכובד צריך ללמד אדם לכבד את עצמו. כשם שלא ימכור אדם את עצמו ואת הצלחותיו בשוק, כך לא יחשוף את בשרו לעין כול. רק הכסיל חפץ בהתגלות לבו – תרתי משמע.

הגמרא במסכת עירובין מבטאת היטב את הטבעיות והאינטואיטיביות של ערך הצניעות:

אמר רבי יוחנן: אילמלא לא ניתנה תורה היינו למידין צניעות מחתול, וגזל מנמלה, ועריות מיונה. דרך ארץ מתרנגול…
(עירובין ק, ב)

התהליך המבוקש הוא פנימי ומשמעותי. הוא מחייב שימת לב לא רק לאיסור ולהסתרה, אלא גם לצורך של כל אחד ואחת בביטוי אישי; ביכולת לנצל את ההזדמנות החד-פעמית שניתנה לו לחיות בעולם על מנת לממש את עצמו ואת צלם א-לוהים שבו.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ד' ניסן תשע"ד, 4.4.2014

המלצות לקריאה נוספת במגזין גלויה:

• תנועות הגוף הנשי והלכות צניעות – תניה רגב
• לא דיברנו עוד על אהבה – אפרת ביגמן
• עיון בחובת כיסוי ראש לאשה נשואה – הרבנית ד"ר מיכל טיקוצ'ינסקי
• על פורנוגרפיה, התמכרויות ושיח חינוכי – ד"ר יניב אפרתי
• לדעת לבחור נכון: מודל רב-מימדי למיניות בריאה – דינה שלו
• מיניות בריאה בחברה הדתית – הרבנית שרה סגל-כץ

לקריאה נוספת:

•   '"דת זה לא רק צניעות": התמודדות עם שיחים שמרניים על גוף ומיניות בקרב צעירות דתיות',  מיכל רוזנפלד ומיה לביא-אג'אי, עיונים בשפה וחברה 2017, כרך 10, גיליון 2, האגודה הישראלית לחקר שפה וחברה.