אסופת שירה ליום הזכרון לשואה ולגבורה ה׳תשפ״ד

בואו של יום זכרון לשואה ולגבורה פוגש השנה תקופה קשה ומתמשכת. מרגע פרוץ מתקפת השבעה באוקטובר נעשו השוואות בין אירוע זה לבין השואה, ככל שהתבררו מימדי הטבח והתקיפות ההשוואות גם המשיכו והעמיקו וגם נכנסו לדיון מורכב שאיננו כורך בהכרח את ההווה המתמשך עם העבר שחשבנו שהוא כבר חתום ו״לעולם לא עוד״. מעבר לכך, זכרון השואה, הן בדיונים פנים-ישראליים ופנים-יהודיים והן בקרב האנושות אשר במערב וגם במזרח – נמצא באופן ניכר בהתייחסות למתקפה על ישראל, תגובת הלוחמה של ישראל וכל המורכבויות שבתווך.

במובן זה, קשה לטעון כי ישנה התעלמות מזכרון השואה (בניכוי תופעת ההכחשה שככלות הכל היא זניחה), אלא שדווקא תקופת היסטורית שחורה שממוסגרת פעמית רבות כלא-אנושית או כביטוי לקצה השלילי ביותר של האנושות – נשמעת מהדהדת בכל דיון, בכל מקום בזמן הזה. כשם שברור שאיננו מחוץ לטראומה והיא עודנה מתמשכת, כך ברור כי הדיונים חסרים פרספקטיבה רחבה ונקשרים בנקל לתבניות מחשבה קודמות, או דווקא לחוויה של התפכחות ואף להתפכחות מההתפכחות או כפירה בטענות ההתפכחות. כלומר, הכל עוד בלול. וכך, אנו מצויים במצב היסטורי שנחווה בקרב העם היהודי כמצב קיצון – וריבוי הדעות והעמדות ממשיך להתקיים.

אנו מבקשות להניח כאן אסופת שירה, שלא כולה נכתבה בהכרח בהתייחסות אל השואה וסוגיית הזכרון והשפעת מכוות אש זו.
תקוותנו היא שהאסופה תהווה מענה להתרוצצות המחשבות ולשבר הרגשי העמוק, זאת לצד ההתמודדות בתחום האמונה באנושות ובאלוהות – יחד, בנפרד או בהופכיות. כהרגלנו, לא מענה לשון של ממש נניח כאן, לא ידענות בוטחת שעשויה להוות אשליה כאילו ישנה צלילות מוחלטת בזמן שבו אין הרף מהתמודדויות בחזיתות קיומיות שונות.

נניח כאן את אסופת השירה לזמן הזה ונקווה כי נעניק זמן של התבוננות ושהייה בתוך העצב התהומי הפוגש עצב תהומי ותיק – ובכל זאת נצא מהפרדס עם שאר רוח ועם יותר כוחות נפש.

🎗️בחיל וברעדה, בתקווה ובתפילה,🎗️
הרבנית שרה סגל-כץ וצוות גלויה.