אם ובת

הַקְּשָׁיִים שֶׁלִּי גְּדוֹלִים עַל אִמִּי
בְּכַמָּה מִדּוֹת,
מִפְתַּח חֻלְצָה רָחָב
נִשְׁמָט מִקּוֹלָב
כָּתֵף אַחַר כָּתֵף.
בְּיַלְדוּתִי תָּפְרָה לִי שִׂמְלַת
פְּרָחִים לְבָנָה נְמוּכַת גִּזְרָה,
עִם כַּפְתּוֹרִים אֲדֻמִּים
מֵחֲנוּת הַסִּדְקִית שֶׁל מַרְסֶלָה.
הַיּוֹם, מְכוֹנַת הַתְּפִירָה שׁוֹבֶקֶת אֲנָחָה,
פִּנַּת חֶדֶר צוֹפָה בִּשְׂרִידֵי
הַטַּלִּיתָא קוּמִי.
אֲנִי נִזְכֶּרֶת אֵיךְ נִגְרַרְתִּי אִתָּהּ אֶל סַף
הִיא לֹא כִּסְּתָה עֵינַי,
וְלֹא עָטְפָה אוֹתִי נְיַר פַּצְפָּצִים,
כְּמוֹ דּוֹדוֹתַי אֶת יַלְדֵיהֶן,
נוֹתַרְתִּי פְּקוּחַת עֵינַיִם
לְשׂוֹחֵחַ עַל פִּי
תְּהוֹם,
לִמְעֹד וְלָקוּם,
צַעַד רִאשׁוֹן בְּקַרְקַע מְצִיאוּת.
עַכְשָׁו שֶׁאֵינָהּ נִדְרֶשֶׁת לְהָעִירֵנִי,
אֲנִי מְנַגֶּנֶת אֶת יוֹמִי פִּיצִיקָטוֹ,
וּבְכָל זֹאת, בְּלִי לְוַתֵּר, הִיא מְנַסָּה
לְהַזְרִיחַ קֶרֶן שֶׁמֶשׁ
בְּשִׂיחַת טֶלֶפוֹן נִדְחֵית לָעֶרֶב,
שׁוֹאֶלֶת לִשְׁלוֹמִי
כְּמוֹ הָיְתָה זוֹ שְׁאֵלָה רַבַּת
בְּרֵרָה.

מתוך הספר עד שהפחד יצחק, בהוצאת משיב הרוח

>>״הכתיבה הפכה בשבילי ל׳קרש הצלה׳״ – ראיון עם המשוררת אריאלה נידם-פרץ, במדור גלוית עיניים במגזין גלויה