בתוך סל זכרונות הילדות של הרבנית שרה סגל־כץ יש מקום של כבוד לאפיזודה אחת מכוננת. "הייתי בת שלוש ומדי בוקר הלכתי עם אחי בן החמש לגן שמעבר לכביש ברחוב עזרת תודה החרדי שבירושלים. אחרי שהיה משאיר אותי בגן הוא המשיך לתלמוד תורה. יום־יום קבלתי באוזניו שהגן משעמם אותי כי הדבר היחיד שלומים בו הוא הברכות. 'קח אותי איתך לתלמוד תורה' הייתי מתחננת, ובוקר אחד הוא נכנע". היא זוכרת איך עלתה איתו שלוש קומותעד שהגיעו, איך חלקה איתו את אותו הכיסא, ובעיקר את ההתרגשות העצומה כשהתפילה התחילה והלחושה שהחלום עומד להתגשם ועוד רגע קט היא תלמד תורה. "אבל כשהגענו ל'אדון עולם' נכנסה הגננת שלי. הרב של התלמוד תורה הצביע עליי והכל נגמר. נלקחתי בחזרה לגן."
לגמרי סיפור מכונן.
״נכון. זו אמנם סיפור קאלט במשפחה שלנו, אבל רק לפני כמה שנים הבנתי שהוא בעצם סיפור מפתח. לימוד תורה והלכה היה החלום שלי ועדיין לא ידעתי שאני עוברת עם גדר, אבל אולי זה היה סימן״.
סימן למה?
״לכל הדברים שיעשה היום, לכך שיהיה מורת הלכה״.
״מורת הלכה״ ולא ״רבנית״, היא מדייקת, ומסבירה שהכינוי ״ רבנית ״ שימו בדרך כלל לאשת הרב, ו״מורת הלכה״ הוא כינוי מתאים יותר ומקובל יותר כיום. גרשה משקפת לימוד התורה והלכה שלמדתי מבחר מסגרות, ובחינות המקבלות לבחינות הרשמיות של הרבנות שבהן נבחנתי. זה גם ההגדרה שמופיעה על התעודות שלי מתוכנית ההליכה לנשים של ׳ בית מורשה ׳, שם מבחינתי על ידי הצוות שייס ולימד אותנו: הרבנית דוקטור מיכל טיקוצ׳ינסקי, הרב פרופ׳ יהודה ברנדס, הרב ד״ר בני לאו; על ידי רבנים נוספים שבנו אותנו באופן חיצוני: הרב אליעזר מלמד, הרב דוד ביגמן ועוד ״.
מלבד בית מורשה למדה סגל-כץ בתוכניות הלכתיות נוספות וגם לימודי תואר ראשון ושני במחשב הבאת ישראל. ״מיל התבקש להכנס ללמוד מעמיק ב׳שולחן ערוך׳ ועיסוק בשאלות של הלכה למעשה בימינו ״.
אין לימוד לבין עיסוק בפסיקת הליכה יש גשר גדול לחצות. מדובר בעיסוק שעד לאחרונה יש שם גברים בלבד. איך הגעת לעיסוק בפסיקה?
״האמת היא שמלכתחילה התכוונתי לעשות במחקר ובהוראה באקדמיה, אבל מאז נשואה היא חברות התחילו להתייעץ איתי הלכתית בנושא טהרת המשפחה. אינני שאני ׳ אחת שיודעת ׳ כי תמיד למדתי, אבל בעצם אף אחד לא נתן לי רשות לענות. הייתי מפנה לספרים או לרבנים ואינו את המענה שלי דווקא, את השילוב בין שכל הרגש, שהיה נכון עבורן. הייתי מתייעצת עם אור הרבנית מיכל טיקוצ׳ינסקי, ובאיזה שהוא שלב אחרי תקופה כזאת הסתכלנו זה על זה ולא הבנו איך זה שאנחנו יודעות כל כך הרבה אבל שאלות הלכתיות תמיד עלינו להפנות החוצה ״.
דחפנו נוספת לפסיקת הלכה הגיעה מכוון אחר. נשואה לאדם שהוא בעל תשובה ומצאנו את עצמנו בתחילת שנות הנישואין מתמודדים עם שלא תלות מורכבות משל הרצון שלנו שנת לא תרחיק אותנו מהמפגשים עם המשפחה המורחבת שלו. השאלות האלו סביב שבת, כשרות, פסח, ועוד. מצאנו את עצמנו נעזרים ברבנים שישי מאצלו שחזר בתשובה וברא רבנית דוקטור מיכל קוצ ׳ ינסקי, מורתי. אלו היו שיחות מעלפות ומשמעותיות, אבל היה לנו מוזר שאנחנו מציעים את עצמנו לא פעם בעמדה של נעזרים, ועוד בסוגיות אחרות בחיינו אנחנו רגילים לאחרי בכוחות עצמנו מתוך שיקול דעת. הרגשנו שאנחנו לא מדביקים את קצב השאלות שעולות, ואז או שנמשיך לשאול תקופות או שמישהו מאיתנו צריך להתפנות ללימוד. אני זוכרת שבמוצא ש אחד אחרי ששטף אננו כלים ואירגנו את הבית, אדם אמר שזהו, חייבים שמישהו מאיתנו יקבל אחת וילמד ברצינות. הסכמתי ושאלתי ׳ אבל מי מאיתנו?׳. הוכיח ואמר: ׳ ברור שאת, יש לך את כל הבסיס ׳. אני צוחקת שבעצם יצאתי על המסע כמי שעושה את רצון בעלה, אבל אני מבטלת רצון שנינו. באותה שינה נפתחה תוכנית ההליכה בבית משה, וישר קרה מאליו ״.
להלך בהכרת הטוב
קשה כבר ראיון עם הרבנית שרה סגל כץ. חוץ מיותר מורד הלכה היא גם חברה בארגון הרבנים ורבניות ״ בית הלל ״, מדריכה קלות וזוגות, מנהלת את ״מרכז גלויה״, שצ׳קים כבר ב-2010, מילימטר הנחה במסגרות שונות במנחה סדנאות של כתיבה יוצרת.
היא בת 42, ניסע לאדם סמוחה גיל 30, וקיים הם אמורים לשלושה (12, 9, 7); נולדה בירושלים להורים בני משפחת חרדיות-חסידיות, שמוכר יותר עברו לרמות, שם קיבלו חינוך דתי לאומי. בשנת התיכון למדה בנווה חנה (״הייתה טבעיות של לימוד גמרא בזכות הרב רסקין״) ואחר כך ממדרשת ״ שובה ״ החסידית, שאותה האזנה עם קורסים שלמדה באוניברסיטה. היא התגייסה לחיל האוויר (״היה קשה מאוד להיות חיילת דתיה היחידה בבסיס, לא כמו עכשיו״), המשיכה לתוכנית רביבים יוקרתית וממנה לתפקידי חינוך שונים.
יש לך רקע מעניין, חיית בין עולמות.
בושה נכון. אני מרגישה בבית בעולם החרדי-חסידי, שממנו קיבלתי את האמונה החזקה וחם הלב, ובזכות הסבתות שלי קיבלתי השכלה תרבותי רחבה מהעולם הכללי ״.
עברת תקופה רווקות לא קצרה. זה השפיע עלייך?
״ ודי. כרווקה קיבלתי את המסר שאם אני לא יודעת ענית, אסרטיבית ועם תואר שני, זה לא טוב כי לא אצליח להתחתן. יצאתי עם אנשים מאוד מגוונים, ובשלל מסיים הבנתי שאני רוצה להתחתן עם חילוני שחזר בתשובה כי בחור כזה אלוקים לא נמצא אצלו בכיס ויש בו יותר סכנות והענווה ביחס לרוחניות. ואז הכרתי האדם דרך חברים משותפים והתארסנו בתוך חמישה שבועות, היינו מאוד בפשעים. בלם משפחה היא פיט, שההורים שלו הכירו בקומונה בניו-יורק והתחתנו גם הם בתוך שלושה שבועות. מרשת משפחתית שאני מקווה שתימשך בקצב נתון יותר ״, היא צוחקת.
אירוע נוסף שיש לו השפעה עמוקה על חייה הוא מות אמה לאחר מאבק בסרטן השד כשהייתה בת חמש וחצי. למרות גילה הצעיר הזיכרונות משנים שעוד הייתה עם מחזקים. במשך כל החיים אני נוסעת את מתנת חמש השנים הראשונות שזכיתי לחוות עם החתימה שלה. אני מרגישה שזו מתנה גדולה והון רוחני ונפשי העצום משני משענת עליו מאוד. אני עושה את זה חונות מרובים ממנה שזקוקים בי, והתחושה הבסיסית היא שיש לי עמוד שדרה ברור מבפנים. לצד זאת, אני הולכת עם פצע תמידי של חוסר וגעגוע, החמצה וכמיהה לשיחות מרובות שלא זכינו לקיים במשך כל שנות חיי. חסרונה מורגש אצלי בכל יום ויום. באיזה שהוא מקום כל הפמיניזם הדתי הוא קצת יתום, ואני מרגישה שאצלי זה מתחבר לאותו מקום של חוסר בעבר, ובהבנה שאני צריכה ליצור את העתיד שאני רוצה ״.
זאת גישה מאוד אופטימית מול אובדן כל כך גדול
" יכולתי לכאורה להלך בעולם רק מבעד למבט של היתמות, בעוד שאני בוחרת להלך בהכרת הטוב על מה שנתנה, על מה שנטעה ולמשל גם על הספריה המשמעותית שהותירה ועזרה לי לגבש את השכלתי ככל שגבהתי והגעתי לספרים במדפים העולים ועולים. אני מפשפשת לעיתים בדברים שכתבה, גם בפתקים אקראיים, גם בהערות שרשמה לאחר קריאת ספר ויודעת שלא אוכל אף פעם לדעת בדיוק-בדיוק על מה חשבה ומה חוותה וכמה חבל לי שלא השאירה יומן חיים סדור. כמה טוב שהאמינה שתנצח את המחלה אבל חבל שלא הותירה מכתבים לאירועי חיים שונים. לא אדע על חוויות התפילה שלה, מעבר למה שאני זוכרת מן השהות לידה, לא אדע היטב על חיי האמונה שלה, על חיי היומיום ההלכתיים, על קונפליקטים, על נחת רוח אינטלקטואלית, על הנאה מחפצי האמנות והעיצוב שהותירה, על חלומות שמומשו וכאלו שעוד קיוותה לממש. כאלו הם החיים, גם בפרידה מהורים בגיל מאד מבוגר, אבל זה חזק יותר בהתייתמות בגיל צעיר.
"פמיניסטית בדרכי"
לא במקרה היא מתעכבת על חווית האובדן ותחושת החסר. היא יודעת שיש לך השפעה על תפקידה כמדריכת כלות. "במיוחד ברגעים שבהם כלות דומעות בפניי משום שאמא שלהן לא מדברת עימן על חיי אישות ועל נידה, או שאמא מתקשרת אלי ואומרת לי עד כמה היא חוששת לגשת אל הבת ומציעה שניפגש להדרכה משותפת – אלה רגעים שאני משקפת להן עד כמה יש להודות על הנוכחות וכמה חבל להחמיץ וכדאי לתת קול, גם בתקופת האירוסין וגם בתוך חיי הנישואין. אני לא מספרת אז על מבטי המתרגש עימן על עצם החיים זו ליד זו, אלא מבקשת לומר שיחיו במלאות ויפוגגו את השתיקה.
איך מחלימים מפצעי היתמות?
"הרבה מפצעי היתמות שלי החלימו בהפיכתי לאם. הילדים שלי חווים את ה״יש״, אמא שלהם נוכחת, זוכה ללמדם אגב היומיום ובחברותות הביתיות, אני פעילה בתיקון חיי החברה ויוכלו להנות מפירות אלו בעולם דתי שיש בו יותר נוכחות, קול, פעילות ואף שותפות של נשים וגברים".
איך התפתחה אצלך תודעת הפמיניזם ההלכתי? מה התהליך שעברת ברמה האישית?
"הרגשתי שבעולם ההלכהיש הרבה דברים טובים אבל אני לא יכולה לפרוש בו את הכנפיים במלואן. רציתי עולם אחר עבור הילדות שעתידות להיוולד לי. אני זוכרת שהבנתי שלמרות כל האפשרות לרכוש השכלה, יש תחומי דעת ששייכים לעולם הדתי שיהיו חסומים בפני דווקא בתוך העולם הדתי. הלכה , למשל, למדתי במבט רחב לראשונה רק באוניברסיטה. הרגע בו גיליתי את היכולת לדון על הפילוסופיה של ההלכה, הוא רגע שבו הרבה דברים החלו להסתדר במחשבתי, פתאום יכולתי לאחוז במיפוי של מבט-על ולא רק לאחוז בפרטי פרטים. בעולם של לפני 20 שנה לא הייתי רוכשת את אותם הכלים באותה הרמה במסגרות שהיו לנשים."
כשאני שואלת אותה מה התשובה שלה לאנשים ובעיקר לנשים דתיות שהפמיניזם הדתי מעצבן אותן, היא עונה לי בתיאור אפיזודה מעברה.
"בשנה האחרונה ללימודים באוניברסיטה הביאו את מרב מיכאלי למפגש בקורס מגדר שנערך במסגרת תוכנית "רביבים". מרב דיברה מאוד יפה על כמה הפמיניזם הוא חשוב אבל אני הייתי בעומק הרווקות שלי ובסוף המפגש הרמתי את היד ואמרתי לה שככל שאני רווקה יותר זמן אני נהיית פוסט פמינסטית, כלומר מבינה שאני דווקא רוצה להיות בבית ולגדל את הילדים שלי. היא לא נבהלה, אלא התקדמה לכיווני ואמרה לי בקול רם משפט שהפך לקאלט בקרב החברים שלנו: "גברתי היקרה", היא אמרה " גם פוסט פמיניזם הוא חלק מהפמינזמים!" אני יודעת היום שהיא צדקה אבל גם אני. אני פמיניסטית עם הניואנסים שלי. בחרתי להישאר בבית עם הילדות כשהיו קטנות , לקחתי הכל בקצב איטי מבחירה. זה קשור גם ליתמות שלי, לרצון להיות אמא. אני במרחב הביתי אבל לא מכחישה את הסקרנות ואת הרצון לתרום לתיקון עולם."
ברית עם השכינה
בשלב הבא של הראיון אנחנו דנות במגוון נושאים. הראשון שבהם הוא קבוצות הפייסבוק הפדלחו"שיות (פמיניסטית דתיות ללא חוש הומור), קבוצה שהיתה משמעותית עבור פמיניסטיות דתיות רבות והיוותה זירה לדיונים רבים וחשובים. לפני חודשים אחדים החליטו מנהלות הקבוצה לסגור אותה. טענתן היתה שלאחר שנים של פעילות הגיעו למסקנה שפמיניזם והלכה לעד יהיו קונפליקט בלתי פתיר ולכן אין טעם בקיום הקבוצה.
את היית חברה בקבוצה. מה את חושבת על כך?
הקבוצה נסגרה מתוך החלטה של נשים שלא רצו יותר לשאת את ההמשא הזה, ואני מבינה את אלו שחושבות שיוותרות בתוך עולם דתי הוא דיסוננס שהן לא יכולות לשאת. זו פשוט לא אני. אני לא מוכנה לשפוך את התינוק עם המים. להשקפתי, זה בסדר גמור לדעת שאנחנו בדרך ליעד, גם יש דברים שחשבתי שהתרחשו בעולם הדתי בחיי והם אולי התרחשו רק בחיי נכדותיי.
אני לא מפחדת מדרך ארוכה וגם לא משהות בתוך נקודות כואבות ומטלטלות, ואני מסוגלת לשאת קונפליקטים מקוממים. נקודת המוצא שלי היא ברית מאוד חזקה שיש לי עם השכינה, וכבחלק מזה אני רואה את עצמי מחויבת בתורה ומצוות, אני חותרת לקיום מלא ולא להשקטה של בעבועים. ולכן אני ממשיכה לפעול במרחב שאני רואה את עצמי חלק ממנו .
ועדיין את הבן שלך, שמתחנך במסגרת החינוך הדתי, מחנכים לברך " שלא עשני אישה".
נכון, כי כמו הרבה דברים אחרים, זה היה נכון לתקופה שבה נכתבו ברכות השחר, ובמסורת הכתובה לא נעשה כל שינוי. ג לכינון מקדש אני מתפללת באופן כללי, אף על פי שאני מנהלת בית צמחוני שלא מסתדר בכלל עם החזון של הקורבנות. אני בוחרת להסתכל על אמירות שפוגעות באישה ולהגיד "אני לא איעלב מכן". אני לא רוצה לשבור את הכלים. אני שמרנית ומחויבת להלכה, לא כועסת על העבר אבל יש לי ציפיות גבוהות מההווה ומהעתיד.
באיזה מקום נמצאת לדעתך המנהיגות הנשית הרבנית היום?
יש יותר קבלה של נשים שמשמשות כמורות הלכה ובתפקידים דתיים אחרים מאשר פעם .יש לנו אוזן קשבת אצל השר לשרותי דת מתן כהנא, וזה בעיני מימד של גאולה.גם בקרב הציבור הרחב בתחילת הדרך , לפני עשר שנים,בני זוג של נשים יכלו לומר לי״ אוקי, אז את אומרת שככה להלכה, אבל את יכולה להפנות אותי לרב שיאמר לי את זה״? והיום אני כבר לא פוגשת את זה. אם בתחילת הדרך עניתי רק לנשים, היום מגיעים זוגות יחד לשאול, לפעמים זה האיש מתקשר מחו״ל סביב שאלות של מציאת מקווה כשר בטבע, סביב שבת, חגים וכשרות.
עם זאת, כל עוד אין הכרה רשמית מטעם המדינה בהשכלתן ההלכתית של נשים, הן תיוותרנה חוליה חלשה. שערי השתכרות יהיו חסומים, תפקידים התנדבותיים יהיו חסומים, ושינוי ממשי לא יתקיים.
בתחילת תקופת הקורונה, כשעוד לא היה ברור לחלוטין מה הן דרכי ההדבקה, היא וחברתה הרבנית ד"ר חנה אדלר לזרוביץ' יצאו בגילוי דעת שהסביר לציבור את הסכנות שבטבילה בתקופה זו ואת האחריות לשמירת החיים המוטלת על נשים. לצד ההסדרים הבריאותיים של כל מה שהיה ידוע באותה תקופה, הן העלו הצעה שאם אין בה נמצא מקווה קרוב במצב ראוי הטבילה תידחה במסגרת אפשרות הלכתית קיימת וכואבת. הסערה בעקבות ההצעה לא החרה לבוא. "הבנתי שיש פוטנציאל לסכנה במפגש עם המקווה מכיוון שבמקומות רבים איכות התעבורה במקוואות ראועה מאוד ברמת הניקיון והחיטוי נמוכה, כפי שדווח במשך השנים בדוחות שנמסרו לרשויות היא מסבירה. סוף ציטוט "העמדה שלנו הייתה מורכבת קצת לחלק מהציבור והיו מה שחשבו שמאיימים לסגור את כל המקוואות. המטרה שלנו הייתה שונה: קודם כל ביקשנו להשיב את האחריות לקהילה ולזוגות, וכיווינו שתהיה דרישה להעלות את רמת הניקיון והחיטוי במקוואות. אנחנו יודעות שהעלאת נושא הניקיון והחיטוי במקוואות לסדר היום הציבורי הובילה ליותר מודעות ואחריות של דובלות ובלניות ביחס לניקיון ובטיחות המקווה, ובמקומות רבים מצב היגיינה במקוואות גם משתפר בפועל. היום, כמעט שנתיים אחרי, ברור גם למי שהתקשו לשמוע את קולנו שתיארנו מצב ממשי. לשמחתנו, לפני כשנה משרד השירותי דת וגם משרד הבריאות הביאו רצון לתקן את המצב ואנחנו עובדים היום יחד".
להביט אל התהום
לנוכח מקרים שפורסמו לאחרונה והוא עלו שוב לכותרות את הופעת הסרבנות הגט והעדינות סוגריים של נשים בעיקר, אני שואלת את סגל כץ מה ניתן לדעתה לעשות כדי לצמצם את התופעה. "הגינות היא מצב כואב מאוד וצריך לטפל בה בשני מישורים במקביל", יונה נקודה במישור "במישור החינוכי, צריך לכוון זוגות לחתום על הסכם קדם נישואין, ומהבחינה הזאת אני מרגישה שבחמש השנים האחרונות הישיבות והמדרשות עושות עבודה משמעותית בנושא. המישור השני שבו צריך לעשות שינוי ובתא דין הרבנים, אלא שלא יכול להתרחש שינוי עם נשים לא תהינה כל משמעותי ומכובד בתהליך. גם בימים פקיעים ומבריקים, נחמדים ועם כוונות טובות ככל שיהיו – לא יכולים להישאר את חוויית הזרות של אישה בבית דין שמנוהל בעיקר בעזרת גברים. לא אישה עגונה ולא צוות מקצועי נשי עשויים לחוש שכולם נשמע לגמרי כשנשים הן לא חלק אינטגרלי בקבלת ההחלטות הסופיות. אפשר לומר שזה עיוורון שלא מדעת ויש לתת על כך את הדעת ".
את עוסקת גם בהדרכת כלות וזוגות ובחינוך למיניות בריאה מה הבעיות הדומיננטיות היום אצל זוגות? האם הקלות של היום שונות מהקלות של הדור הקודם?
"הזוגות שאני פוגשת כיום מגיעים מאוד מאוד בשלים ומודעים לכך שחיי זוגיות דורשים עמל, אורך נשימה והרבה זמני שיחה ואיבוד. מכיוון שהידע זמין היום לכולם בלחיצת כפתור הם גם עם ידע רחב יותר מפעם. מעבר לזה, הדור הנוכחי עצמאי מאוד ולא חושש מהשמעת ביקורת על דיני ההלכה או על נושאים אחרים, וזה גם דבר שהוא צריך התייחסות.
בין השנים 2016 ל-2019 ריקזה סגל כץ את תחום הפגיעות המיניות בארגון כולך. במסגרת התפקיד הייתה הכתובת הראשונה לפניות הנוגעות לפגיעות מיניות במשפחה, במוסדות לימוד ובמקומות אחרים. היא סיעה לנפגעים ולנפגעות לקבל טיפול, ליווי משפטי או כל אמצעי אחר שעזר להם להתמודד כפי שהיה נכון. "בתקופה שעבדתי בקולך נחשפתי לצד האפל של החברה הדתית וזה יגון נורא", היא אומרת נחרצות. "כולנו היינו מעדיפים לא לדעת שיש פגיעה בעולם. זה ממש להביט אל תהום. לפעמים אני חושבת שהלוואי שהייתי יכולה לחזור אל הנקודה שביקשו ממני לעשות את התפקיד של ליווי נפגעים ולהבין שזאת אש מחלה וגאולה שקשה למצוא במנוח ושעליי לסרב. מצד שני, מבחינה מוסרית, לא הייתי מסוגלת לסרב. יש לנו חובה להשאיר עולם מתוקן יותר. למדתי מהרבנית מלכה פטרקובסקי שבמקביל המחויבות הבלתי מתפשרת לביעור הרע מתוך המחנה, מחובתנו לחזק את החינוך למוגנות ולהצים את מי שנוסעים פצעים ".
לאחרונה צצים בתדירות גבוהה סיפורים קשים. משהו השתנה לדעתך ביחס של הציבור לפוגעים?
"כל עוד לא תהיה הבנה שהפגיעות מתרחשות במרחב מוכר לא נצליח להגן. ועדיין יש תפיסה ציבורית שלספר על אדם שפגע זה לשון הרע, ועדיין יש הרבה דברים מושתקים בחברה שלנו. כי בסופו של דבר חברה דתית היא חברה סגורה ובני משפחה וחברים קרובים מתקשים להבין שהאדם פגע, והלחץ על הנפגעים לא להעיד הוא נורא.
לזה תוסיפי נתון חשוב: יש כמיהה מאוד גדולה בציבור שלנו למצוא דמויות מובילות שיהוו סמכות טוטלית ולעשות להן סוג של ההלהה ובמציאות כזאת קשה לזהות ניצול של כוח אני נוטה להאמין שחלק מהפגיעות נובעות משכרון כוח. ובעיניי תפקיד הציבור הוא להיות ממתן כוח. זה קשור אולי גם למהפכה של נשים כמנהיגות דתיות. אף אחת מהמנהיגות הדתיות שאני מכירה היא לא גורו. כולן מקפידות לשים גבולות.
