אֶתְמוֹל בָּעֶרֶב חָזַרְתִּי לְעַצְמִי.
אֵינִי יוֹדַעַת לְכַמָּה זְמַן יָצָאתִי,
מַה שֶּׁבָּרוּר הוּא כִּי הַחֲזָרָה נוֹחָה.
הַמִּשְׁקָל שֶׁלִּי מֻכָּר לִי.
מֻכָּרִים לִי רָמַת הַהַכְנָסָה,
טַעֲמֵי הַלְּבוּשׁ וְהָאֹכֶל.
מֻכֶּרֶת לִי הַיְשִׁיבָה עִם הָעֵט בְּפִנַּת הַמִּטְבָּח,
מֻכָּרִים לִי שִׁירַי.

מֶה הָיָה בְּעַצְמִי כְּשֶׁיָּצָאתִי מִמֶּנּוּ,
הֶהָיָה בּוֹ רִיק כְּמוֹ מִסְגֶּרֶת שֶׁנִּטְּלָה מִמֶּנָּה הַתְּמוּנָה,
אוֹ שֶׁמַּשֶּׁהוּ אַחֵר מִמֶּנִּי הִתְרַחֵשׁ בּוֹ.
כֵּיוָן שֶׁבְּדִיּוּק אָז יָצָאתִי, לֹא אֵדַע לוֹמַר עַל כָּךְ דָּבָר.

מַדּוּעַ יָצָאתִי, מֶה חָשַׁבְתִּי שֶׁאֶמְצָא,
וּמַה מָּצָאתִי כְּשֶׁהָיִיתִי מִחוּץ לְעַצְמִי.
כֵּיוָן שֶׁכְּבָר חָזַרְתִּי, לֹא אֵדַע לוֹמַר עַל כָּךְ דָּבָר.