מתוך מדרש סתום במדרש עשרת הדברות, יוצאת שרה פרידלנד בן ארזה למסע בעקבות המים ומוסכת אלו באלו דברי מקרא ומדרש, תלמוד וקבלה.

מסה זו מוקדשת לגרא טוביה, שתורתי בצבעי מים – תורתו.

א. מים בוכים

וכל העולם מוקף על סנפירי לויתן עומד במים התחתונים ונמשל בהם כדג קטן בים.
ומים התחתונים עומדים על גבי מי בראשית
ומי בראשית על גבי אוקינוס,
ומי אוקינוס על מי בוכים.
ולמה נקרא שמם בוכים?
שבשעה שחצה הקדוש ברוך הוא את המים,
חצים נתנם למעלה, וחצים נתנם למטה.
אותן שנתן למטה התחילו בוכים ואומרים:
אוי לנו שלא זכינו להיות קרובים ליוצרנו
והיו מעיזות פניהם. רצו לעלות למרום
עד שגער בהם הקדוש ברוך הוא, וכבשם תחת כפות רגליו.
אז אמרו לפני הקדוש ברוך הוא:
גלוי וידוע לפניך שבשביל כבודך עשינו.
אמר להם הקדוש ברוך הוא:
הואיל ובשביל כבודי עשיתם,
דעו באמת שלא אתן רשות למים העליונים לומר שירה לפני, עד שיקחו מכם רשות,
שנאמר (תהלים צג, ד) מִקֹּלוֹת מַיִם רַבִּים אַדִּירִים מִשְׁבְּרֵי יָם אַדִּיר בַּמָּרוֹם ה'.

מתוך: מדרש עשרת הדיברות

בבוקרו של היום השני לבריאת העולם היה עדיין העולם מים במים. אז נתן א-לוהים במאמרו רקיע בתוך המים להבדיל בין מים למים. המדרש מרחיב את סיפורו של היום הזה בתארו את שכבות המים שבהן שרוי היה העולם כדג קטן בים. מים ממים בותקו. בגזרת עליון שוּקע חציים בימים וכל תהומות, וחציים האחר זכה להישאר מעל השמים, בקרבת יוצרו – שכן לדידו של בעל המדרש שוכן הא-ל בעליונים, כנאמר "הַשָּׁמַיִם שָׁמַיִם לַה'" (תהילים קטו, טז). בעיניהם הדומעות של המים התחתונים, תאומים סיאמיים היו המים. התאום התחתון הופרד מאחיו ללא סיבה נראית לעין והודח, ואילו האח המועדף נותר בבית הורו, בעליונים. גזרה שרירותית הרביצה את המים התחתונים בתחתיות ארץ, מקופחים, דַּכּים ובוכים. הומי געגוע וקנאה, לא ביקשו אלא להיות קרובים, כאחיהם, ליוצרם. ומשלא נענתה בכייתם, "היו מעיזות פניהן" (בלשון נקבה דווקא, כפי שיתבאר להלן), ודרשו לעלות למרום.

עדיין ללא נימוק, סירב יוצרם לקבל תביעתם – גער בהם וכבשם תחת רגליו, ואולם, צירף למעשה תקיף זה גם הבטחה, כי גם אם אין בהווה פתרון למצוקתם, הרי שבעתיד מפתחות השירה לא בידי המים העליונים יימסרו, אלא בידם.

ממדרש סתום זה אני מבקשת לצאת למסע בעקבות המים. במימיית המסע יימסכו אלו באלו דברי מקרא ומדרש, תלמוד וקבלה. המים מפכים וזורמים – עתים גלויים, ועתים כבושים בתחתיות ארץ, עתים אדיר קול שפעם ועתים יזלגו בכי, עתים גאים ועתים דכואים. קולות רבים יעלו מן המקורות שיובאו כאן, בני תקופות וסוגות שונות, אותם אארוג למסכת אחת של מים, שראשיתה – קודם 'בראשית', ואחריתה – אחרית הימים. על מצולותיה של אגדה ציורית זו רקועה מסה זו כולו.

המקובלים דיברו על הא-ל בשפה של אור. על הא-ל ניתן לדבר גם בלשונם של מים. מי-אינסוף. אם את דימוי האור שאבו המקובלים מן הבריאה הראשונה, שנבראה ביום הראשון, הרי שהמים קדמונים הם עוד יותר. בריאתם אינה מסופרת כלל. כבר באקספוזיציה לסיפור הבריאה, קודם שפצה א-לוהים את פיו לומר-לברוא דבר, נאמר "וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ וְחשֶׁךְ עַל פְּנֵי תְהוֹם וְרוּחַ אֱלֹהִים מְרַחֶפֶת עַל פְּנֵי הַמָּיִם" (בראשית א', ב'). כבר אז היו המים, ובחובם התוהו והבוהו וגולם המציאות כולה. כאור הראשון, כן מי קדמות אלה ראויים הם לייצג את האלוקות.

המים שמעל לרקיע, שאותם פוגש האדם בדמות המטר, מכונים במדרשים 'מים זכרים'. המים שמתחת לרקיע, ששוקעו בימים ובתהומות הרובצים בבטן האדמה, נתכַּנּו 'מים נקבות'. כדברי המדרש –

המים העליונים זכרים, והתחתונים נקבות.
והן אומרים אלו לאלו: קבלו אותנו.
אתם בריותיו של הקדוש ברוך הוא, ואנו שלוחיו.
מיד הם מקבלים אותן.
הדא הוא דכתיב: (ישעיה מה) "תפתח ארץ" – כנקבה זו שהיא פותחת לזכר,
"ויפרו ישע" – שהן פרין ורבין,
"וצדקה תצמיח יחדו" – ירידת גשמים,
"אני ה' בראתיו" – לכך בראתיו, לתקונו של עולם ולישובו (בראשית רבה יג, יג. וראו גם בספר חנוך האתיופי, פרק נד).

על זו הדרך מכונה בלשונם של חכמים המטרת הגשמים רביעה. לפי תיאורם, מתעוררים מי רחם התהום לעלות לעומת הגשם-הזרע.

עם צמצום הנוכחות הא-לוהית, המגולמת כאן במים אינסוף, עם הסתלקות הא-ל מן העולם למרומיו, הועתק עיקר משכנו אל מעבר לעולם הזה, בדמותם של המים העליונים, הזכרים, הטרנסצנדנטיים. אבל בכך לא הוחרב העולם לחלוטין. מי אלוקות נותרו רוחשים באפלת נקיקי תהום, מתחת לקרקע המציאות המוכרת והמודעת. בעולם הזה, שניתן לבני אדם, מאפק הא-ל נוכחותו. שרידי מי בראשית שכאן, החיות הא-לוהית הנקבית המחיה אותו מתוכו, אינם שוכנים על פני השטח החשופים והמנוגבים, אלא בתת-מודע, תשתית העולם ומקור שירתו. שם נותרו שרידי אלוקות. העלמתן של מים נקבות אלו מתחת לארץ או תחימתן לצדה, נובעת מן האיום שחש עולם היישוב, מפני עוצמותיה של חיות נקבית יוצרת ויצרית זו. יש לשים להן גבול וקִצבה, שמא ייכחד העולם המובנה, שמא ישובו המים לכסות הארץ, כבמבול, והתרבות תשוב ותיבלע בתוהו. וכה חוזר ומדגיש ה' בפי נביאו ירמיהו, ה, כ"ב:

…אֲשֶׁר שַׂמְתִּי חוֹל גְּבוּל לַיָּם
חָק עוֹלָם וְלֹא יַעַבְרֶנְהוּ
וַיִּתְגָּעֲשׁוּ וְלֹא יוּכָלוּ
וְהָמוּ גַלָּיו וְלֹא יַעַבְרֻנְהוּ.

אולי משום כך גער הקדוש ברוך הוא במים התחתונים וכבשם תחת כפות רגליו. אולי משום כך בעט ברהב, שר של ים, והרגו. (בבא בתרא עד ע"ב.)

ב. תורת המים העליונים ותורת המים התחתונים

לשני סוגי הנוכחות הא-לוהית בעולם אפשר להקביל גם שני היבטים של תקשורת בין הא-ל לבין ברואיו. באופן גס אבחין כאן בין שתי תורות: התורה המורה והמְצַווה, שירדה מן השמים, שבאה מחוץ לאדם ולעולמו, מבוססת על פערי גובה, והיא מתלבשת לרוב בלבושי הכתב על סמכותו ויציבותו. הנפש ההוגה בה נתונה בהלך רוח של יראה וציות. תורה זו אכנה 'תורה גברית'. לעומתה התורה שמקורה בתהומות הנפש, התורה הנובעת מן החוויה האנושית, מן החיים ומן הארץ – לה ראויות יותר מחלצות הדיבור הדינאמי, פרי הפה החי. תורה זו נולדת מתוך חירות של תשוקה ואהבה. אותה אכנה 'תורה נשית'. המית נפש זו – נאים לה ביטויי השירה.

את המנהג הקבלי לייחד בכל מצווה את הקדוש ברוך הוא ושכינתו, בכוונת הלב ובאמירת "לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה", מסביר האדמו"ר החסידי ר' צדוק הכהן מלובלין כחיבור של הצד המקודש, המופרש, הבלתי מוגבל והטמיר של האלוהות, הרוחף סביב הנשמה, נוגע-לא-נוגע בה, עם הצד המצטמצם של האלוקות, היורד והשוכן בתחתונים. השכינה, המכונה לעתים גם כנסת ישראל, היא האלוקות שחלקיה מפוזרים בלבבות. כאִמן של הנפשות הפרטיות, היא מזינה אותן בהתמדה בחיות א-לוהית. האפשרות האנושית לייחד את שני הכוחות הא-לוהיים הללו בתודעה נשענת בעיקר על מפגשו התודעתי או החווייתי הישיר של האדם בשכינה. למרות הווייתו הגשמית, המפוצלת והחוטאת, יכול האדם לחתור אל מצולות לבו, עד שייגע בשכינה (קדושת שבת טז1-2, יז1 [ו]). לאור פסוקו של אסף "צוּר לְבָבִי וְחֶלְקִי אֱלֹהִים לְעוֹלָם" (תהלים עג, כו), מזהה ר' צדוק את המגע הפנימי של תודעת האדם מישראל בגרעין לבו כפגישתו עם השכינה. איחוד האור הפנימי, הפועם בנשמתו היחידית של הפרט עם הרושם שהוא מקבל מתוך הקרנת אור האינסוף המוחלט, שלא נוצק בכלי זה או אחר, הוא הייחוד המתחולל בתודעת האדם ובחוויותיו בין הקדוש ברוך הוא ושכינתו (קומץ המנחה חלק ב [עט] לט1-3).

בסוד זה נועץ ר' צדוק הכהן את המסטורין של התורה שבעל-פה. בניגוד לתורה שבכתב, שירדה ממרומים, שנכפתה כגיגית על ישראל, מפציעה התורה שבעל-פה ממחשכי מציאותם הנבדלת-כביכול של קרוצי חומר. דרך חתחתי לבו, חכמתו ופיו המסוימים של כל פרט, מתחוללת התורה שבעל-פה. רק כך עשויה השכינה שבתוך מעיו למצוא את ביטויה הפתלתל והמיוחל (ליקוטי מאמרים [ט] נז2-3). שורשה הראשון של התורה שבעל-פה, התורה הנקבית, במים חסרי הצורה שאפפו את העולם בראשיתו, באינסוף, שממנו באה לעולם אף התורה שבכתב, התורה הזכרית. ואולם ביום השני, יום בריאת המחלוקת והפיצול (על פי בראשית רבה ד, ו), הושלכו חלק מן המים אל בכיים, אל תחתיות ארץ, אל הגופים המפורדים, אל הנשמות האישיות. דווקא משם, מן המים התחתונים, עתידה התורה הנשית לנבוט ולצמוח, מן הקרקע הפרועה והפורייה של לבו הספציפי של הדורש בה.

ג. אימתה של תהום                                        

ואולם, כזכור, נחסם פיהם של המים התחתונים, ובכי נורא כבוש בהם. במהלך דורות רבים ברוב עולם לימוד התורה נלמדה התורה הזכרית של המים העליונים, ולחישותיה של תורת המצולות הוסו.

גזרה עתיקה קראה לשכינה: ססגונייך כסי. עטי עליהם לבוש שחורים. שבי בדד, ובעפר תני פיך. כל אימת שתורת המים התחתונים מעיזה להגיח אל האור, להנביע קולה, היא נגערת ונרמסת תחת רגלה הרמה של הגזרה, וסמוקת כלימה היא נדחקת לשוב אל נקיקי האלם.

ובכל זאת בעבר ובהווה יש שהתורה הזכרית נבקעת, ופרצים נבעים בה; כבר ביצירה התלמודית ניתן לשמוע גם קולות של תורת המים התחתונים. אף מן הזוהר והחסידות עולות בנות קול כאלה, ובדורות התחיה – הם בוקעים מן התורה והספרות המתחדשת בארץ ישראל. ובכל זאת, רוב שנותיה של גלות התורה נשארו תהומות רבה שלה כמוסות וכבושות תחת קרקע המציאות. הקולות שבקעו מבתי מדרשות דובבו את התורה גברית. ודכי המים הנוקבין מנסר והולך.

הא-ל גער ודרך ובטש במי תהום, ולא הסביר בשל מה (ראו גם את המסופר על רהב בבבלי, בבא בתרא עד ע"ב, וכן במדרש תנחומא חקת א). מהי הסכנה האצורה בתורה הנשית?

כאשר אין המים הנוקבין מתאזנים במי הגמול של מטר השמים, כאשר אין התורה שבעל-פה העולה מהשכינה השרויה בלב, נשענת על החוק המוחלט הבא מן החוץ ומן העליונים, וכאשר אין בעירת התשוקה והיצר היוצר מצוננת בתובנות ובהבניות התודעה – יימוטו מוסדי ארץ. לפתחם של לומדי תורת המים התחתונים רובצת סכנת ההריסה אל הקודש, אם לא יַפנו קשב זך אל גרעין הקודש הסמוי השרוי בתוך מעיהם, אם ייטו מן השושנה התחתונה, ולו כמלוא הנימה, לעבר חוחיה המקיפים אותה – יגאו המים התחתונים ויציפו את העולם כולו.

דוד מלך ישראל ביקש לבנות בית לא-לוהיו. משנאסר עליו לבנות את בית ה' בעצמו, טרח דוד בהכנות לבית שיבנה בנו, שלמה. בספר דברי הימים מסופר כי דוד הכין את חומרי הבניין. חכמים הוסיפו הכנה אחרת – לפי האגדה הבאה, חפר דוד את יסודותיו של היכל ה' באדמה:

בשעה שכרה דוד שיתין, צפה התהום, וביקשה לשטוף את העולם.
אמר דוד: האם יש מי שיודע אם מותר לכתוב שם [ה'] על חרס, וייזרק בתהום, והתהום תנוח [מזעפה]?
לא היה מי שאמר לו דבר.
אמר דוד: כל היודע לומר ואינו אומר, ייחנק בגרונו.
נשא אחיתופל קל וחומר בעצמו: ומה לעשות שלום בין איש לאשתו אמרה תורה: שמי שנכתב בקדושה יימחה על המים, לעשות שלום לכל העולם כולו – על אחת כמה וכמה.
אמר לו: מותר.
כתב שם [ה'] על חרס, וזרק לתהום, וירדה התהום שש עשר אלף אמות.
כאשר ראה שירדה יותר מדי, אמר: ככל ש[התהום] מורמת יותר – רטוב העולם.
אמר חמש עשרה מעלות,
והעלה את התהום חמשה עשר אלף אמות,
והעמידהּ באלף אמות.
בבלי, סוכה נג ע"א (התרגום שלי [שפב"א]).

כהכנה למקדש שייבנה בראש ההר פנה דוד וחפר אל מעמקי ארץ. ואולם זכרי האלוקות הכבושים שם, בתהום – רבה אימתם. לא מקרה הוא שדוד, נעים זמירות ישראל, שטרף אותו יצרו כשיבולת של נהר, הוא שחתר את חתירתו לפגוש את א-לוהיו בתחתונים, והוא שעמד נוכח סכנת הצפתה. סכריה של התהום הכבושה מאז ימי בראשית, נפרצים על ידי דוד, האמן היוצר, הקרוב אצל יצרו  (תכונות אלה של דוד קשורות לכך שמתוך שבעת הרועים, הוא המייצג את ספירת מלכות).

יודע דוד מהו שיעמוד כנגד תהום מתפרצת – שם ה'. שהרי אם המאמר הא-לוהי בבראשית – הוא שיכֹל למים הראשונים, שאפפו עולם ומלואו, והוא שהסיגם וייבשם, יוכל אף עתה שם ה' – ההופעה המזוקקת ורבת האונים ביותר של השפה הא-לוקית – לתהום, שרידת אותם מים קדמונים. ובכל זאת דוד מתלבט. דוד שואל אם מותר לו להטיל את שם ה' אל תוך המים הגועשים ההם; כתלמיד חכם, העוסק בהלכות שפיר ושליה, הוא מתייעץ במתיבתת החכמים המקיפה אותו. חומרי הצביעה של אותם ימים לא היו עמידים במים, והטלת חרס שעליו רשום שם ה' במי התהום, תביא למחיקת השם, האסורה על פי ההלכה. על כן הוא מפנה אל בית דינו את השאלה אם מותר לשכך את אימת התהום באמצעות מחיית השם הקדוש.

האגדה מספרת כי בשלב הראשון איש מבית דינו אינו עונה לדוד. רק לאחר שהוא מאיים על היודע ואינו אומר, מגלה אחיתופל את ההלכה, שידע מן הסתם גם קודם לכן. מה עומד מאחורי פיתול סיפורי זה? מסתבר שאחיתופל יודע כי ניתן לפתור את בעיית התהום על ידי הטלת החרס הנושא עליו את שם ה', ואולם בפעם הראשונה הוא מתמהמה ואינו משיב. אחיתופל, סבה של בת שבע (לפי שמואל ב' כג, לד, אחד מגיבורי דוד הוא אליעם בן אחיתופל הגילוני. על בת שבע נאמר שהיא בתו של אליעם בשמואל ב' יא, ג) שכבר ראה את דוד משוקק תהום ונשטף בחטאו, תוהה בינו לבינו: דוד זה, שפרצי תהומותיו כבר החטיאוהו בנכדתי, שב ונסחף אל יון מצולה. מה לו להתגרות שנית במים התחתונים? ושמא אשהה את התרתי, ויעמוד דוד נוכח תוצאות מעשיו, נוכח גאוּתם ההרסנית של המים…

אף הדרך שבה מגיע אחיתופל לפסיקתו, המתירה להטיל את החרס אל המים, עוברת דרך רמזים ביקורתיים; אחיתופל מתיר את מחיית שם ה' במים במקרה זה, מתוך שהוא נושא קל וחומר דווקא מעניינה של האשה הסוטה, השותה מים מאררים, ובהם מחוי שם ה'. האין בכך כדי בהנכחתו של שדה סמנטי זה לסנוט בדוד?

השיחה המתוחה בין דוד לבין סבה של אשת האיש טובת המראה שראה דוד רוחצת מעל הגג, הטעימה – בעיכוביה לא פחות מאשר בזרימתה – את דמותו של דוד, כמי שכשל ביצרו. ואולם, אם מבין שיטין ראשונים של האגדה עלתה רוח ביקורתית כלפי דוד, שכמעט בּוּלַע לו במצולות החטא, הרי שבהמשכה נתפסת התהום לא רק כמבועי היצר, אלא גם כמקור השירה, אמנותו של דוד.

האגדה מספרת כי החרס פעל את פעולתו המיוחלת. מגע שם ה' בתהום הציל את העולם כולו ממחייה. שם ה' בלם מעיינות תהום רבה, שמימיהם ביקשו לשוב ולכסות ארץ. אף שהעז דוד ונגע באושיות העולם והרעיד משתיתו, לא שב העולם אל תוהו הראשית. בא הרווח לעולם.

ד. שירה דולה תהום. תהום משקה שירה

שקעה תהום ואינה מאיימת עוד. לכאורה צריך היה הסיפור להסתיים כאן, ואולם דוד אינו מרוצה מהאפקטיביות היתרה של שם ה' ששוּקע במים ושיקעם. אין הוא רוצה בעולם נעדר לחלוחית. "ככל שהתהום מורמת – כך רטוב העולם", הוא אומר נוכח התהום, שחלה מפני שמו של אדונה, וחמקה מפני האדמה הרחק אל מעמקיה. עתה מתבקש דוד אל המעשה ההפוך – העלאת התהום.

לאחר שהשמיע הא-ל גערתו, לאחר שכבש את התהום ובעט בשר של ים, נתפסת כריית השיתין כמעשה מסוכן מדי, מתגרה מדי, גם אם היא מכוונת להקמת בית לה' בעולם הזה. לעומת זאת, באמצעות השפה – זו שבריכוזה עלה בידי דוד להסיג את התהום – יוכל דוד גם להשיבה ולהעלותה. בכוח שירתו יוכל דוד לקרב את התהום העלומה אל פני קרקע המציאות. הוא דלה אותה בשירתו. כל מזמור משירי המעלות העלה את התהום באלף אמה. דוד חדל לשיר לאחר המזמור החמשה עשר, והותיר את התהום בטווח ביטחון של אלף אמה מתחת לפני הקרקע.

השירה שותה ממי תהום. על כן הובטח למים התחתונים במדרש הנזכר בראש המסה, כי המים העליונים לא יוכלו לפתוח פיהם בשירה, קודם שיקבלו את מפתח השירה מאחיהם התחתונים. לא תתקיים שירה, ולא תתקיים אף כל אמנות אחרת, בלא שתינק ממבועי החיות הא-לוהיות הלא נודעת, היצירתית הטבועה בבטנה של אמא אדמה.

סוף אגדתו של דוד מלמדת כי התהום אינה רק משקה את השירה, אלא השירה היא העשויה לדלות את התהום. ושמא כך ניתן לקרוא את השירה הקצרה ביותר במקרא: "עֲלִי בְאֵר עֱנוּ לָהּ" (במדבר כא, יז), הנסובה על הבאר שליוותה את ישראל במדבר הצחיח, באר שנקשרה בתודעתם של תנאים, כפי שנראה בהמשך, לשמחת בית השואבה, הסמוכה לניסוך המים (ראו את שרשרת הדרשות העוסקות בבאר שהתגלגלה עם ישראל במדבר בהמשך ישיר לתיאור ניסוך המים בתוספתא סוכה ג, ג)

האמן פועל פעולה מורכבת. אין הוא משמש רק שופר להמיות המשוקעות בעולם; אין הוא משמיע גולמי פעיות, גניחות או נהמות. מעשה המשורר מבקש לייחד את חיוניותם הגולמית של המים התחתונים עם כלי ההכרה והשליטה של המים העליונים. את תעצומות התהום הוא יוצק במבנים ובכלים האמנותיים, שבהם הוא בוחר בדעה צלולה. מעבר לפרצי השראה והנפות הנפש, האמן הוא גם בעל מלאכה הבוחר ומסדר ומסנן את מה שמעמידות לרשותו השפות האמנותיות. מתוך מלאכה זו, יוכל המשורר לקרוא לתהום ולהעלות אותה אליו, ומצד שני – לווסת עלייתה.

כך בירר דוד את מלות המזמורים, את סדרן, את המבנים התחביריים שבהם נבנו, ואלו קראו אל התהום לפעם בהם; דוד בחר כמה מזמורים ישיר, ומתי יחדל, כך שהעולם ילוחלח בלא שיוצף שנית.

ה. ניסוך המים

האגדה על אודות דוד והתהום נטועה במסכת סוכה בפרק 'החליל', העוסק בשמחת בית השואבה, שנחוגה בימות חול המועד סוכות, כאשר עמד בית המקדש על מכונו. שמחה זאת, ששורשיה עלומים, נקשרה במסורת למים שנשאבו ממעיין השילוח בלילות החג, וניסכו על גבי המזבח מדי שחר (לפי רש"י, סוכה נ ע"א).[1] בכל ימות השנה היו הקרבנות שעלו על גבי המזבח מלווים בניסוך של יין. את היין היו מנסכים אל תוך אחד החוטמים, הנקבים, שבקרן הדרומית-מערבית של המזבח. שבעה ימים בשנה, אלו ימות חג הסוכות, היו קרבנות תמיד של שחר מלווים לא רק ביין, פרי התרבות, אלא אף במים חיים, מי בראשית. אותם היו מנסכים בחוטם השכן, ומשם היו המים יורדים ומחלחלים בשיתין אל התהום.[2] קודם ששאבו מים חיים מן השילוח לשם העלאתם לניסוך על גבי המזבח, התקיימה התהלוכה הססגונית, המוארת והמוסיקלית של שמחת בית השואבה. בתוספתא מסופר על גדולי ישראל שהיו מבצעים להטוטים כפשוטי עם בשמחה זו. רבן שמעון בן גמליאל היה שוכב שכיבות סמיכה ומשחק באבוקות של אש (תוספתא סוכה ד, ב-ה). על השמחה הזאת העידו כי מי שלא ראה אותה לא ראה שמחה מימיו (משנה, סוכה ה, א). מגובהי המקדש היו יורדים מדי לילה במתלול הר הבית לעבר מעיין השילוח, ממנו שאבו כמות קטנה של מים, ושבו ועלו לקראת שחר אל מרומי המזבח.

מהו פשר השמחה העצומה בשאיבת מעט מים ממי תהום והשבתם אל התהום דרך שיתי המזבח?

מה מביא את גדולי ישראל לכרכר ולהשתטות בחגיגה תמוהה זו, ומה מקומה בחג הסוכות?

בראשית השנה, בעת החג שבו נידונים על מי השנה (משנה ראש השנה א, א.), פרושות ידיו של החקלאי יושב הארץ הזאת בתפילה ובחרדה סביב השאלה אם ירדו הגשמים בעתם, אם יושפעו ברכה וחיים על פני האדמה. ואולם, במהלך החג עצמו מתרחש תהליך כפול-פנים: אף שהכול מצפים לגשם, ירידת גשמים בחג עצמו אינה אלא סימן קללה (משנה תענית א, א וראו בבבלי תענית ב ע"א-ע"ב). יושבי הסוכה, עולי הרגלים וחוגגי שמחת בית השואבה מבקשים לראות את פני ה' ולשרתו באהבה, וכשניתך עליהם גשם משמים, הם חשים כעבד שבא למזוג כוס לרבו, וזה שפך לו קיתון על פניו (משנה סוכה ב, ט). לצד המשאלה שירדו מים עליונים להרוות את האדמה המחורצת לעת שלהי דקיטא, מעדיפים החוגגים שהגשמים ימתינו עד שישוב אחרון העולים לרגל לביתו (משנה תענית א, ג).

בינתיים – הם מפנים את מבטם מטה, פנימה, אל חובי האדמה. המים שבהם מתעסקים בחג – תחתונים הם. ממרומי המזבח יֵרדו החוגגים וירדו עד מעיין השילוח. מים צלולים וקדמונים, שרידי בראשית ישאבו משם בשמחה גדולה.

כך מתוארת שמחת בית השואבה במשנה:

חֲסִידִים וְאַנְשֵׁי מַעֲשֶׂה הָיוּ מְרַקְּדִים לִפְנֵיהֶם בַּאֲבוּקוֹת שֶׁל אוּר שֶׁבִּידֵיהֶן, וְאוֹמְרִים לִפְנֵיהֶן דִּבְרֵי שִׁירוֹת וְתִשְׁבָּחוֹת. וְהַלְוִיִּם בְּכִנּוֹרוֹת וּבִנְבָלִים וּבִמְצִלְתַּיִם וּבַחֲצוֹצְרוֹת וּבִכְלֵי שִׁיר בְּלֹא מִסְפָּר, עַל חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה מַעֲלוֹת הַיּוֹרְדוֹת מֵעֶזְרַת יִשְׂרָאֵל לְעֶזְרַת נָשִׁים, כְּנֶגֶד חֲמִשָּׁה עָשָׂר שִׁיר הַמַּעֲלוֹת שֶׁבַּתְּהִלִּים, שֶׁעֲלֵיהֶן לְוִיִּים עוֹמְדִין בִּכְלֵי שִׁיר וְאוֹמְרִים שִׁירָה… (משנה סוכה ה, ד)

המשנה נזכרת במה שאירע בשמחת בית השואבה בבית המקדש השני. היא מתארת את האש, השירות והנגינה בכלי הנגינה של הלוויים, העומדים על חמש עשרה מעלות, ולפתע היא סוטה מן הסיפור ומעירה – "כנגד חמשה עשר שיר המעלות שבתהלים", וחוזרת אל המעלות-המדרגות המרחביות – "שעליהן לויים עומדין בכלי שיר ואומרים שירה". בעקבות הערתה של המשנה מביאה הסוגיה האגדית שבבבלי את סיפורנו. התלמוד שואל: כנגד מי אמר דוד אותם חמש עשרה שירי מעלות, ועונה על כך תוך שהוא חופר אל שיתיה של שמחת בית השואבה ושל מקומה – מקום המקדש. עורך הסוגיה כורה מטה ואחורה, עד שהוא מגיע אל דמותו של דוד, שהשתוקק לבנות לה' בית בתחתונים, וכרה שיתין ופגש בתהום.

בכל ימות השנה מכוסים המים התחתונים. בגזרת עליון נגערו ונרמסו. במאמרות פי ה' כונַן העולם, ובתורתו ממרום פנה אל תודעת ברואיו הבוחרים, בידו גמול המטר והבצורת – כלי המים העליונים (ראו למשל דברים יא, יג-יז). את המים התחתונים הפועמים בחשאי, בלא טעם ובלא דעת, המזינים את היש במבועו הפנימי ואינם תלויים במעשי האדם, בחר הא-ל להסתיר ולכבוש.

בחג הסוכות עדיין מעוכבים מטרות שמים, והמבט האנושי פונה אל המים המחיים את העולם מתוכו. בסוכות, החג הנתון בראשיתה של שנה, טרם נודע אם יצאנו זכאים בדין, ואם נזכה במי הגמול מן השמים. על כן נחמה פורתא נתנחם אז בזכרי ההוויה הא-לוהית המורבצים בתחתיותיה של המציאות באשר היא, בלא תנאי. השמחה בהווייתם של מי בראשית פשוטים היא השמחה המטשטשת פערי מעמדות. ראוי אפוא כי בשמחה זו יתהוללו חכמי ישראל ונשיאיו כהדיוטות שבהם.[3]

פני השטח של המציאות זקוקים לשיח המים העליונים, המושתת על דין, משטר, גמול מודע ואדני הסדר הטוב. גזרת עליון היא שסודם של המים התחתונים, שפע אלוקות המפעפע בנקיקי המציאות, מעצם הווייתה, ייעלם מן העין. בוכים המים התחתונים הכבושים כל השנה. רק שבעה ימים הלבבות פתוחים, רק שבעה ימים מי-בוכים ברוכים, רק שבעה ימים הם עולים לנסכים, וכל קבצנינו וגדולינו אחים.

ואולם, גם בשבעת ימי החג יקבלו המים התחתונים מדי שחר את הדין. לאחר שמחת עצם היותם, יכירו שאין העולם עדיין ראוי להופעתם המלאה. מדי שחר ישובו המים הנקביים ויחוללו דרך השיתין אל תהום זוּ נוסדה להם, בל יעבורון, בל ישובון, בינתיים, לכסות הארץ. בחמוקי עולם ישוב יפכה בכיים חרישי; שם בצנעה ימתינו סבלניים וכאובים עד יבוא מועד.

ו. גאולת המים

בחג הסוכות, עת עלו המוני ישראל לרגל לראות פני ה', זכו ונתגלו להם גם פנים זעירות של המים התחתונים. למים, שהגיחו מן הגיחון, שנשלחו מן השילוח, היו לשעה קלה פנים, ומיד הושבו אל חשכת התהום.

משחרב המקדש, רק בודדים מציצים אל פרדסי התהומות. מתי מעט מהם נותרים בחיים, ללא פגע ובלא שהם מקצצים בנטיעות. מחדשי תורה שבעל-פה, מתפללים או אמנים פוסעים על גלידי הקרח בתעוזה או בזהירות, רק לרגעים נמצאות להם מלים שהן הררי א-ל ומלים – תהום רבה.[4]

בין החורבות נחבטות כנפיה של יונת אלם רחוקים. עד מתי?

יש שהיא מקבלת את הדין, ומתחילה להאמין כי הורחקה כיוון שהיא מסוכנת. משוליה מתפשטת טומאתה פנימה. יש ימים שבהם מכתים אותה דמיונה בדם. בסבכי תודעתה מתפתלים נחשי בריח ועקלתון, ולחישותיהם מערערות את אמונה בעצמה. הבטחת מפתח השירה העתידי, שניתנה לה אי אז ביום השני לבריאה, מתחילה לשקוע בעורף תודעתה. נדמה לה כי שמעה פעם כי מלאכי השרת מעוכבים מלומר שירה, עד שתיאמר שירה מלמטן (בבלי, חולין צא ע"ב), אך מה לה ולשירה?! כל פיותיה סכורים, והיא מר לה. תהום צלמות ונשייה.

אוזניה זקנו, ושמיעתה כהתה. אף זכרונה אינו כשהיה. ובכל זאת שמורים בהם הדים עמומים מדברי הנביא יואל, להזכיר לה כי תפציע, ומהיכן תפציע – "וּמַעְיָן מִבֵּית ה' יֵצֵא וְהִשְׁקָה אֶת נַחַל הַשִּׁטִּים" (יואל ד, יח), וכנגדם מזריחות-מאפילות מלותיו של הנביא זכריה על יום-לא-יום אחד לילה-לא-לילה אחד, שבו "יֵצְאוּ מַיִם חַיִּים מִירוּשָׁלִַם חֶצְיָם אֶל הַיָּם הַקַּדְמוֹנִי וְחֶצְיָם אֶל הַיָּם הָאַחֲרוֹן" (זכריה יד, ח). אי אז שרטט לה זכריה את תוואי הנחלים שיצאו ממנה – אל הים התיכון ואל ים המלח.

ברגעיה הקשים ביקשה תהום החנוקה והחבולה לפרוץ ולהגיח, בלא לתת דעתה מהיכן, בלא לתת דעתה כמה ולמי ולאן. או-אז המו מלות הנביאים בזיכרונה – רק ממקום הקודש, ממקום המקדש, משם תצאי, לפי שאינך אלא שרידי אלוקות וטוהר, שהעולם כולו מצפה לרוות מהם, צמא וסבלן.

לאחר שנות אופל וצוקה רוחשת בה תהייה: האם ברכה במימיי או שמא רעל תיטוף מַאְפֵּלְיה שאני. ויוצרהּ, שריחקהּ בראשית הימים, נוצרהּ לרגעיה הקשים ומשקה אותה בתקוות אחרית (ישעיה כז, ג). הוא מבקש לאשש לבה, ובאוזניה הוא מזכיר את דברי נביאו יחזקאל.

בחזונו, סיפר יחזקאל, הובל על ידי איש שמימי ועלום אל העתיד, אל המקדש השלישי (יחזקאל מז). והנה, מן השער הפונה מזרחה – מים מפכים. בידי האיש קו מידה, והוא מלווה את יחזקאל לאורך זרימתם של המים הנובעים מלמטה לאורך אלף אמה. שם עובר יחזקאל את הפלג הדק, ורואה כי מימיו מגיעים לקרסוליו, מי אפסיים. האיש ממשיך למדוד אלף אמה נוספים לאורך הזרימה, ומעביר את יחזקאל שנית במים, והנה גברו המים, בהדרגה, והם מגיעים לברכיו. ולאחר אלף נוספים, משמתבקש יחזקאל לעבור, מגיעים הם כבר למתניו. רק לאחר אלף אמה נוספים גוברים המים כך שהנביא אינו יכול עוד לעבור בהם.

מתדפקות מלותיו של יחזקאל על לבה של תהום, להזכיר לה כיצד ובאיזה קצב עתידה היא להניק את העולם מטובה. תוך שיח ושיג עם קו המידה, המנוגד כל כך לאופיהּ כשהיא לעצמה, תבליח תהום. תת-המודע יצא מחביונו מתוך אחריות, מתוך בדיקה מתמדת אם גמישים דיים כלי התודעה, אם כבר הבשילו להיפגש עם השפע האצור כאן, וכיצד תביא להם הופעתו ברכה וחיים.

מלות מרפא של יחזקאל משמיע הא-ל באוזניה של תהום –

אֶל שְׂפַת הַנַּחַל עֵץ רַב מְאֹד מִזֶּה וּמִזֶּה… וְהָיָה הַדָּגָה רַבָּה מְאֹד כִּי בָאוּ שָׁמָּה הַמַּיִם הָאֵלֶּה וְיֵרָפְאוּ וָחָי כֹּל אֲשֶׁר יָבוֹא שָׁמָּה הַנָּחַל… וְעַל הַנַּחַל יַעֲלֶה עַל שְׂפָתוֹ מִזֶּה וּמִזֶּה כָּל עֵץ מַאֲכָל לֹא יִבּוֹל עָלֵהוּ וְלֹא יִתֹּם פִּרְיוֹ לָחֳדָשָׁיו יְבַכֵּר כִּי מֵימָיו מִן הַמִּקְדָּשׁ הֵמָּה יוֹצְאִים וְהָיָה פִרְיוֹ לְמַאֲכָל וְעָלֵהוּ לִתְרוּפָה. (יחזקאל מז, ז-יב)

מהקשר פסוקיו של יחזקאל מסתבר כי המים הזורמים מזרחה מגיעים לאיזור עין גדי. הם משקים את כיכר הירדן, שהיתה "כֻלָּהּ מַשְׁקֶה לִפְנֵי שַׁחֵת ה' אֶת סְדֹם וְאֶת עֲמֹרָה כְּגַן ה'" (בראשית יג, י).

בראשיתה דמתה כיכר הירדן לגן עדן, המרובץ כולו במים התחתונים – אד עלה מן הארץ להשקותו, ומנהרו נפרדו ארבעה ראשי נחלים, שעל גדותיהם צמח כל עץ נחמד למראה וטוב למאכל. לאחר שנהפכה סדום, ונמלחה כעשן וכקיטור, אין היא מוציאה עוד פירות, וימה – ים מוות הוא. מתה דגתו.

שומעת תהום כי ארצות השפע הכבויות האלה – לה ולברכתה הן ממתינות, לדגים ולפירות שתעלה בהן כבראשית. נזכרת היא בבשורה כי כשיֵּצאו מימיה, לאחר שעות וימים ושמיטות ויובלות ארוכים, מן המקדש הם יצאו, ובנביעה דקה יציצו אל האור. תחילה ישפשפו עיניהן המסונוורות, המשתאות, אחר יַפנו אותן ימינה ושמאלה לדעה האמנם באה עתן.

 אם סיפר לה יחזקאל כיצד יגבר שפע המים בהדרגה מן המקדש ואילך לכיוון ים המלח, העלים הוא את מה שיארע מן המקדש ולפנים.

ומה שסתם הנביא – יפרש באוזניה החכם. וכה דברי ר' פנחס משום רב הונא:

מעיין היוצא מבית קודשי הקודשים
בתחילה דומה לקרני חגבים,
כיון שהגיע לפתח היכל נעשה כחוט של שתי,
כיון שהגיע לאולם נעשה כחוט של ערב,
כיון שהגיע אל פתח עזרה נעשה כפי פך קטן
והיינו דתנן רבי אליעזר:
מפכין עתידין להיות יוצאין מתחת מפתן הבית
מכאן ואילך היה מתגבר ועולה עד שמגיע לפתח בית דוד
כיון שמגיע לפתח בית דוד נעשה כנחל שוטף שבו רוחצין זבין וזבות נדות ויולדות
שנאמר "ביום ההוא יהיה מקור נפתח לבית דוד ולישבי ירושלים לחטאת ולנדה" (זכריה יג)
בבלי יומא עז ע"ב-עח ע"א

מכים דבריו של הדרשן בלִבהּ של תהום, היכן שלא הגיעו דברי הנביא, כי שְׁמהּ בקרבו, כי תורתה, תורת המים התחתונים, מפכה בדבריו. הנביא שהובא מנהר כבר אל מחוץ למקדש העתידי, יראה את המים היוצאים מתחת שער המים החוצה; אך חכמי תורת תהומות ידעו היכן בדיוק ייפצה פיה, היכן תנביע קולה ומימיה – בנקודת התשתית של העולם כולו – בבית קודשי הקודשים.

יחזקאל השמיע באוזניה כי לאחר אלף אמה של זרימה מחוץ למקדש יגיעו המים עד קרסולי איש, ור' פנחס הדרשן יצמצם מבטיו ויקרב מלותיו, ובדימויים עדינים ודקים יספר לה את ראשיתו המוֻוסתת להפליא של הפיכוי הזה – עוד בנבכי המקדש, עוד קודם שנגלה לעיניו של הנביא – כקרני חגבים, אחר כך כחוט של שתי, כחוט של ערב, ובהמשך כפי פך קטן. נפשה הדוויה תנוחם בחתימת הבטחתו של ר' אליעזר – לא רק שממות יפריחו מימייך, לא רק דגים יחיו. כאשר תגברי ותעלי – לפתח ביתו של דוד – יטהרו מימייך טמאים וטמאות.

ז. עלי באר

שנים גרסה הנפש היהודית צרורותיה של תורה זכרית. עקרה הרים של תורה וטחנה טרשיה, וחכהּ ולשונהּ של הכבושה בגולה כמעט שחרבו.

גם בציון נפש יהודיה הומיה, ושער המים סתום.

שנים כבר אין עוברת בו צלוחית לניסוך המים על המזבח, וטרם יוצאים דרכו כל מימי בראשית להביא ברכה ומרפא לעולם.

רק באר גנוזה, שירדה לעולם בין שמשותיו של ערב שבת ראשונה, עודה מפרפרת כנגד השער תחת אבן השתייה, במעבה אלף אמה אדמה יבשה ונחשקת.

מלוא פי הבאר שירה, מלוא פיה תורה, מלוא פיה מים.
שתוקה ומדוכאה ומובטחת, סבלנית ודרוכה, כרימון סכורה ומבורכה.
"סלע הך ויזובו מים" שמעה לאחרונה אוחזים באתים ובמכושים.
וקרוב אצל אפרכסותיה – רחש-לחש:

עלי באר
באר עלי…[5]
עברי גבולי שפתיך,
מתהומות מעיניך
יעלה הבורא.[6]

[1] תודה ליעקב נגן, שמספרו מים, בריאה והתגלות, (גילוי, עתניאל תשס"ח), למדתי כי קישור זה אינו מובן מאליו בעולמם של התנאים והאמוראים. בכל זאת בחרתי כאן להצליב את שתי השמחות כפי שנתפסו בעיני רש"י, ובעקבותיו בעיני סבי, אברהם אליהו כי טוב בספר התודעה, פרק שביעי.

[2] "אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: שיתין מששת ימי בראשית נבראו, שנאמר 'חמוקי ירכיך כמו חלאים מעשה ידי אמן' – 'חמוקי ירכיך' – אלו השיתין, 'כמו חלאים' – שמחוללין ויורדין עד התהום, 'מעשה ידי אמן' – זו מעשה ידי אומנותו של הקדוש ברוך הוא. תנא דבי רבי ישמעאל 'בראשית' – אל תיקרי 'בראשית' אלא ברא שית." (סוכה מט ע"א).

[3] ויפה הסביר אותה יעקב נגן בספרו הנזכר, מים בריאה והתגלות, עמ' 139-140, בעקבות הירושלמי, סוכה פ"ה, נה ע"ג, כמהדהדת לכרכוריו ופיזוזיו של דוד מלך ישראל כאחד הריקים עם הבאת הארון לירושלים, לפי שמואל ב' ו, טז ואילך.

[4] דימויי תהום אלה ואף אזכורים מעניינים אחרים שלה מופיעים במסתו של ח"נ ביאליק, "גלוי וכסוי בלשון".

[5] ח"נ ביאליק, שירים ופזמונות לילדים, דביר, תל אביב תרצ"ג, עמ' כז.

[6] לפי אברהם בן יצחק (סונה), כל השירים, (בעריכת חנן חבר), הקיבוץ המאוחד, עמ' 29.