נויה גופמן

אַף פַּעַם לֹא שִׁקַּרְתִּי / שֶׁתָּמִיד אָמַרְתִּי אֱמֶת: / שֶׁהַשֶּׁמֶשׁ הָפְכָה שָׁחֹר / צְלָלִים רָקְדוּ בַּחַלּוֹן / וּבָרֶוַח שֶׁבֵּין הָרִצְפָּה לַדֶּלֶת, כְּשֶׁיֵּשׁ אוֹר בַּמִּסְדָרוֹן

רָצִיתִי לִשְׁאֹל עַל הָרְטִיבוּת בָּעַיִן וְאָמַרְתִּי / בּוֹא נֵלֵךְ לִישֹׁן. / שֶׁאוּכַל לְפַזֵּר אֶת הַמִּלִּים הָאֵלֶּה שֶׁאָמַרְתָּ בִּמְקוֹמוֹת נִבְחָרִים בַּגּוּף / וְאָז לַחֲזֹר עֲלֵיהֶן / בְּרֶצֶף, לְפִי סֵדֶר, בְּטֶקֶס / לְהַחְלִיף תְּנוּחוֹת כִּי פֹּה לֹא טוֹב וּפֹה לֹא נוֹחַ אַתָּה יָשֵׁן עַל הַגַּב

מְזִיזָה / מְעִיפָה / שׂוֹרֶטֶת. / לֹא הוֹדֶפֶת לֹא / חוֹנֶקֶת צַוָּאר שֶׁל מִישֶׁהוּ אַחֵר, / הוּא יִשָּׁבֵר.