ערגה

הוֹדַעְתְּ לִי שֶׁאֲנַחְנוּ יוֹצְאִים
לִנְדוּדִים.
אֲנִי מְאַרְגֵּן הַפְגָּנָה כְּנֶגֶד,
וְהוֹלֵךְ כְּמִצְוָתֵךְ.
פִּתְאֹם גָּדֵר, פִּתְאֹם מְחִצָּה,
לוֹמֵד לִקְרֹא לָךְ מֵחָדָשׁ:
אַתְּ אַתְּ.
יֵשׁ פְּנַאי וּמִרְוָח לְשִׁיבָה חֲדָשָׁה
אַךְ, אֲנִי כָּלֶה בִּלְעָדַיִךְ
מְנַסֶּה לְהָנִיס אֶת הַצְּלָלִים מֵרֹאשִׁי
מְבַקֵּשׁ לִרְאוֹת נִכְחָהּ,
מִתְעוֹרֵר.
בּוֹחֵר אֶת הַנְּדוּדִים מֵחָדָשׁ,
מְגַלֶּה שֶׁכֹּחִי בָּהַסְכָּמָה.
שְׁנֵינוּ גּוֹלִים וַאֲנִי מְחַכֶּה שֶׁתַּרְשִׁי
לָשׁוּב, שֶׁתַּעֲלִי מִן הַמַּעְיָן.

*

הוֹדַעְתִּי לְךָ שֶׁאֲנַחְנוּ יוֹצְאִים
לְגָלוּת מִתּוֹךְ הֶפְסֵק נְשִׁימָה.
מַסְדִּירָה עַצְמִי, מַמְתִּינָה
וְאוֹמֶרֶת לְךָ: אֶרֶץ אַחַת לִי, אֶרֶץ זָרָה – לְךָ.
הַהֲלִיכָה חֶלְקִית, הַבִּטָּחוֹן מְדֻכְדָּךְ,
וְהַמִּישׁוֹר מַכֶּה.
נֶאֱלֶצֶת לְקַבֵּץ אַהֲבָה. מִסְתַּתֶּרֶת,
מִסְתַּתֶּרֶת בְּהִצָּמְדוּת לַקִּירוֹת,
מְדַמֶּמֶת אֶת הַגַּעְגּוּעַ, מִתְאַבֶּלֶת אֲרֻכּוֹת.
יוֹשֶׁבֶת בִּמְצָרַי.
גַּל עֵינַי וְאַבִּיטָה, נוֹרָאוֹת לְפָנַי כָּרֶגַע.
תָּרָה אַחַר זִכְרוֹן מַה שֶּׁהָיָה שִׁגְרָה,
מוֹצֵאת: פִּתְאֹם קְעָרָה מְיֻתֶּרֶת
בְּאֶמְצַע הַשֻּׁלְחָן. גָּדֵר נִצֶּבֶת
וַאֲנִי לֹא לְגַמְרֵי
נִמְצֵאת.
שְׁנֵינוּ זוֹעֲקִים מִלּוֹת רֹגַע חֲדָשׁוֹת.
חִדּוּשׁ מִתְבַּהֵר
הַגָּלוּת שֶׁל שְׁנֵינוּ: שֶׁלְּךָ – אַחַת, שֶׁלִּי – אַחֶרֶת.
יוֹדְעִים הֵיכָן הָאֲבֵדָה וְנוֹדְדִים,
מְהַלְּכִים בְּרֶגֶשׁ, מְמַשְּׁשִׁים אֲוִיר
וְהָיִינוּ כִּמְטֹרָפִים כָּל הַיָּמִים
וְהָיִינוּ כִּישֵׁנִים.

פורסם לראשונה במשיב הרוח גיליון כ"ט [מזמור ו'] ובמוסף שבת – מקור ראשון, ספטמבר 2009.