לסמדר

אַתְּ מַצִּיעָה אֶת הַסַּפָּה.
אֲנִי בּוֹחֶרֶת בַּכֻּרְסָה.
אוּלַי הָיִית רוֹצָה
שֶׁלֹּא אַבִּיט לְכִוּוּנֵךְ.
אוּלַי הָיִית רוֹצָה
לֹא לְהַבִּיט לְכִוּוּנִי.
אֲבָל אֲנִי בְּעַקְשָׁנוּת מַתְמֶדֶת
נוֹעֶצֶת בָּךְ מַבָּט
שֶׁלֹּא אוֹמֵר דָּבָר.

עֵינַיִךְ עֲצוּמוֹת.
רֹאשֵׁךְ שָׁמוּט.
אֲנִי אוֹמֶרֶת לָךְ שֶׁעוֹד מְעַט אָמוּת.
אֲבָל אַתְּ כְּבָר נִרְדַּמְתְּ –
חָזֵךְ עוֹלֶה יוֹרֵד בְּקֶצֶב שֶׁמַּסְגִּיר
בְּקֶצֶב שֶׁמַּזְכִּיר –
כַּמָּה אֲנִי מְשַׁעֲמֶמֶת.
כַּמָּה בְּעֶצֶם אֵין לִי מַה לּוֹמַר.
אַתְּ יְשֵׁנָה, אוּלַי חוֹלֶמֶת.
תִּקְתּוּק שָׁעוֹן מֵעִיד –
הַזְּמַן עֲדַיִן לֹא נִגְמַר.

עֵינַיִךְ עֲצוּמוֹת.
נְשִׁימָתֵךְ בַּקֶּצֶב הָאִטִּי
שֶׁל אֵלּוּ הַזּוֹכִים לְהֵרָדֵם.
אֲנִי עוֹצֶמֶת אֶת עֵינַי
אֲבָל אֵינִי נִרְדֶּמֶת –
זֶה שׁוּב גּוּפִי שֶׁמִּתְעַקֵּשׁ לְהִלָּחֵם.
אֵינִי רוֹאָה אוֹתָךְ עַכְשָׁו.
אוּלַי כְּבָר הִתְעוֹרַרְתְּ.
אוּלַי עוֹדֵךְ חוֹלֶמֶת.
רַק הַשָּׁעוֹן שֶׁמְּתַקְתֵּק
מַרְעִישׁ בַּחֶדֶר הַשָּׁקֵט.
אֲנִי פּוֹקַחַת אֶת עֵינַי
שֶׁלָּךְ עֲדַיִן עֲצוּמוֹת.
אֲנִי עוֹמֶדֶת וּפוֹנָה לָצֵאת.
אֵינֶנִּי מְעִירָה אוֹתָךְ לִפְנֵי –
אֲנִי נוֹתֶנֶת לָךְ לִישֹׁן,
סוֹגֶרֶת אֶת הַדֶּלֶת בַּעֲדִינוּת רַבָּה.
כְּשֶׁתִּפְקְחִי עֵינַיִם
אַתְּ לֹא תִּרְאִי אוֹתִי
וְזֶה –
לֹא יִהְיֶה נוֹרָא.