מחשבות לקראת פרשת ׳וישלח׳ ושבוע דינה – על מוסר, קהילה, קבעון ושינוי נצרך: ״התגובה הקהילתית לשתיקתה של הנאנסת בשדה בספר דברים צריכה להיות צעקה גדולה, בשמה ובשבילה״.

אזהרת טריגר

Trigger Warning

התוכן שלפניך עשוי להיות קשה לקריאה ומעורר רגשות של עצב וכאב.
אפשר לבחור לדלג ואפשר לבחור לעצור באמצע הקריאה.
מומלץ להקשיב לעצמך בזמן הזה.

מעשה שכם, המכונה בטעות מעשה דינה, הוא מקרה האונס המפורש הראשון בתנ"ך. למקרה הזה יש שם ופנים, של הפוגע והנפגעת, והוא גם עונה על התנאים הדרושים לתסריט הישן של הפוגע הזר והמזדמן, הרע המובהק.

אך אני מבקש להזכיר, דווקא ב"שבוע דינה", את הנפגעות (וכמובן גם הנפגעים) שאין להן שם ופנים, המיוצגות על ידי אותה "נערה" אנונימית מהפסוקים בספר דברים פרק כ"ב, פרשת כי תצא. נערה שבפסוקים היא מקרה משפטי, אך במציאות היא דמות ממשית, הנמצאת לצידנו כאן ועכשיו.

על פי דין התורה, נערה הנאנסת בשדה, מחוץ לעיר, היא בחזקת חפה מפשע. התורה מניחה שהנערה צעקה והתנגדה, אך לא היה שם איש להושיעה. התורה גם מגדילה לעשות ומבהירה במילים נוקבות ומהדהדות שאונס דומה לרצח: "כי כאשר יקום איש על רעהו ורצחו נפש כן הדבר הזה". אך נערה הנאנסת בתוך העיר – דינה מוות, כמו האדם שפגע בה. התורה מניחה שאם היחסים נכפו על הנערה, הרי שהיא היתה יכולה לצעוק, וצעקתה היתה נשמעת היטב בעיר. שתיקתה מעידה כי המגע המיני היה לרצונה. בלשון הפסוק, דין הנערה הוא מוות "עַל דְּבַר אֲשֶׁר לֹא צָעֲקָה בָעִיר" (דברים כ"ב, כ"ד).

בעניין הזה אין ערך לפרשנויות נפתלות, אין משמעות להגדרות הלכתיות, וגם אין חשיבות לכך שבפועל הדין הזה איננו מעשי. ההסתייגויות והפרשנויות נמצאות על מדף הספרים, אך הפסוקים עצמם נקראים בקול רם ובטעמים מסולסלים, במרכז בית הכנסת, בכל שנה. אני חושב על אותה נערה או נער, איש או אישה, המאזינים לקריאת התורה בבית הכנסת, ושומעים את המילים "עַל דְּבַר אֲשֶׁר לֹא צָעֲקָה בָעִיר". חלקם חוו פגיעה מינית, או אולי היו בצד של הפוגעים. המסר שהם שומעים הוא הרסני: שתיקה היא הסכמה, ומעידה על אשמה.

אנו יודעים היטב, ששתיקה ממש איננה הסכמה, ובטח שלא רצון. בנקודה זו חשוב גם לתהות בקול, כיצד זה שבספר החוקים של מדינת ישראל, כמו גם בתפיסה הציבורית הרחבה, עדיין נמצאת בלקסיקון המילה האיומה והמטשטשת "הסכמה" כתנאי למגע מיני, במקום "רצון".

השתיקה היא קיפאון, אימה, בלבול, או פחד מפני אלימות. השתיקה היא תוצאה של טשטוש גבולות מדורג, טשטוש רגשות, והרדמת נורות האזהרה. השתיקה היא גם תוצאה של מהלך ערמומי ומתוחכם, לעיתים ארוך טווח, שבו הפוגע הופך את היוצרות ונוטע בנפגע.ת את תחושת האשמה. לעיתים השתיקה היא גם ביטוי של אמונה בצדיקותו של הפוגע. השתיקה היא הכל, חוץ מהסכמה או רצון.

למרבה הצער, התפיסה שהעדר התנגדות משמעותו הסכמה (ושהסכמה מספיקה לצורך מגע מיני), עדיין קיימת, והיא נטועה עמוק בתפיסה הציבורית. פסוקי התורה לא יוצרים את התפיסה הזו, אך הם נותנים לה תוקף. וכאן אנו באים לידי מבוכה. מצד אחד, כמובן שאיננו רוצים "לגזור" פסוקים מן התורה (ובכלל התעלמות מהקושי איננה פיתרון), ומצד שני, האחריות הציבורית לא מאפשרת לקרוא כרגיל את הפסוק "עַל דְּבַר אֲשֶׁר לֹא צָעֲקָה בָעִיר". המסר הוא קשה מכדי שנוכל להשמיעו בציבור ולהמשיך הלאה.

אז מה עושים? אני מבקש לראות בקריאת הפסוקים האלה הזדמנות למעשה ציבורי של תיקון, ולהשתמש בכלי שכבר מסור בידינו: קריאה בקול נמוך, כפי שנהוג בקריאת פסוקי הקללות בפרשות בחוקותי וכי תבוא. הנמכת הקול בעת קריאת המילים הקשות, תהיה כלחישה רועמת, ותהיה חזקה מכל זעקה. כאן המדיום הוא המסר: אנו לוחשים, מאבדים את הקול כמו הנפגע או הנפגעת, אך הלחישה היא זעקה ציבורית עם קול ברור: שתיקה איננה הסכמה, והסכמה איננה רצון.

את המילים הקשות נקרא בלחש, ולציבור נאמר בקול ברור וצלול, לפני קריאת התורה או אחריה: זה לא כך! שתיקתך באותו אירוע, איננה מעידה על הסכמה, ואין בה אשמה. אין הצדקה לעוול שנעשה לך.

לנפגעות ולנפגעים אין תמיד את היכולת לצעוק, ולכן חובת הצעקה מוטלת על הציבור. אנחנו נצעק עבורן. את הצעקה שלא נשמעה בעיר או בשדה, אנחנו נשמיע בקול גדול ובמרכז בית הכנסת: שתיקה איננה הסכמה, והסכמה איננה רצון!