שלום לך,

איזה ימים עוברים עלינו, איזו רגשה ואיזו תחושה של התרחבות הלב עם בוא החטופים החיים לחיק משפחותיהם. הרבה הרבה נחקק בנו בימים האחרונים: התיעודים בעת ההגעה, ההתוודעות אט אט אל ההתמודדויות האישיות והידיעה שמסע השיקום ארוך וידרוש כוחות – כל אלו עדיין מעניקים רננה של חיים, של הכרת הטוב ושל הגשמת תקוות גדולות. לצד כל זה, גם הכאב העצום לצד הרוגע שפועמים יחד עם קבלת חטופים חללים, לקבורה. היכולת לסגור כך מעגל עם מעגלי חייהם ומעגלי הדאגה של השנתיים האחרונות – גם היא מעניקה תחושה של סוף סוף אל המנוחה, סוף סוף אל היכולת של המשפחה להתאבל ולעבד את כל המתח והציפיה. והמצב בו חללים רבים עוד לא הושבו לחיק משפחותיהם – עודנו טורד שינה והשאלות מנקרות, ואין לדעת מה יהיה.

וכך, לאחר ימים דחוסים בבשורה על שחרור החטופים, ציפיה דרוכה ושחרורם של החיים – קשה כמעט לספר לעצמנו מה באמת קרה כאן. החגיגיות בעצם השיבה של כל חטוף הביתה פגשה אותנו במפגש בחג של שמיני עצרת ושמחת תורה – אלא שאיננו מביטים אל עבר התאריך העברי הזה רק כבשנים עברו, אלא בעיקר מבעד למתקפה של לפני שנתיים. קהילות מתפללות שילבו טקסטים שיש בהם ביטוי לשמחת השיבה והמשך תחינה על שיבת כולם כולם הביתה. והתאריך הרשמי המהווה את יום הזכרון למתקפה צויין מיד לאחר החג, בין אם היווה השלמה לאירועי זכרון שהתקיימו בסמוך לתאריך הלועזי ובין אם היווה אירוע אחר לגמרי בשל העובדה שבין לבין שבו החטופים. כך או כך, כולנו עוד בתווך. עודנו בתוך התקופה הקשה, עודנו מחפשים מילים ושפה – הפעם גם לאושר, עודנו לומדים כיצד לשאת את העבר הקרוב ולהנציחו וכיצד לשאת את כל מאורעות היומיום. עוד יהיה מרחק שיאפשר לקבע דפוסי זכרון ויהיו המשגות שיוכלו לספר לאחור את שהיה. אבל עתה, הכל עדיין גדוש, הכל עדיין בלול. גם הויכוחים שליוו את זמן המלחמה, לא תמו ולא נראה שייעלמו. השאלה היא האם תרבות המחלוקת שלנו מבטאת למידה על דרך של ניהול דיון, לצד אי הסכמות, האם אנו יכולים לחוש רעות ועדיין לשלול באופן מכבד קריאת מציאות אחרת משלנו?! אלו לא שאלות חדשות בתוך החברה הישראלית, אבל נראה שהשאלות הללו דוחקות יותר, בשל השאלה הגדולה – האם למדנו משהו מכל התהומות? האם נהיינו אחרים נוכח השנתיים הקשות? האם התרככו בנו מחיצות ויש בנו יותר יכולת להיות בדיאלוג, גם מבלי לוותר על עמדותינו ותוך אמירות נחרצות, שבסופן יש בכל זאת פתח להאזנה אחרת? אלו שאלות קיומיות ותיקות, האמנם דו-שיחיות כזו היא משמעותית או דווקא ממסכת וממרכזת את כולם במצב של אי יכולת באמת לפעול. נראה שנהיה עדיין בתוך להט קורותינו ועדיין נשאל את השאלות הללו.

השבת, נפתח מחדש את סבב קריאת פרשות השבוע, ונקרא בפרשת ״בראשית״. ההתחלה של העולם בדיבור, בהבדלה בין אור לחושך ובהענקת יכולת לבני האדם לתת שמות – כל אלו נראים לנו נוכח הרגשה הגדולה לא כמו איזו אגדה או מדרש אלא כמו הפתיחה שאנו זקוקים לה, לאחר שמיד עם שובו מהשבי אלון אוהל שיים את ההווה כ״קץ יסורי״, והעניק בכך יכולת הזדהות רחבה – גם אם הציבור לא סבל את סבלותיו וסבלות החטופים בעלטה הסמיכה, בהעדר חמצן ותנאי חיים נורמליים. היכולת להתחיל מחדש, מי לחיים ומי לקבורה – מעניקה תחושה רחבה של בראשית. ראשית שאיננה מונחת על גבי ׳דף חלק׳ אבל, עודנו מאפשרת עיניים חדשות ותשומת לב חדשה.

״עַכְשָׁו כְּמוֹ אֲוִיר לִנְשִׁימָה / אֲנַחְנוּ צְרִיכִים תּוֹרָה חֲדָשָׁה״ כתב אלחנן ניר לפני שנתיים, תוך הבעת אמונה ביכולת להיבנות אחרת וטוב יותר, אחרי חורבן נוראי. החיפוש מאז אחר מובן חדש למה שהיה שגרתי בעבר, למה שהיה נראה כה פשוט ומובן – נמשך. קריאה מחדש בפרשות השבוע תאפשר לנו לשוב על הדפוס המוכר של הקריאה המסורתית ובמקביל, נמצא בטקסטים שבאיגרת שכאן, מחוייבות למציאת משמעות מתחדשת, משמעות שיש בה מענה נוכח הפצעים והצלקות שחקוקים עלינו.

בצהרי השישי הזה תתקיים הלוויה של ענבר הימן ז״ל ובכך יחתם פרק הציפיה לבשורות ממנה, לבשורות מכל אלו שלא היתה ודאות לגביהם ורק עם מסירתם לקבורה – יכול הלב להירגע ולהיפנות להתאבלות ותהליכיה. אבל, העובדה שאנו עוד בציפיה להגעת ודאות ביחס לשאר החטופים, תמשיך איתנו אל תוך ה״בראשית״ ולכן שוב ושוב נכיר בכך כי אנו מתחילים כ״בראשית״, כמו – אבל לא לגמרי פנויים אל התחלות. הלוואי והציפיה אל שוב החללים הנוספים לא תארך זמן ארוך!

שוב, מחפשים מילים, שוב ללמוד שפה הנכונה להווה

המשוררת תומר דבורה קהת־שור כתבה שיר במהלך הימים הללו המבטא ממרחק לכאורה, מבט על כל שקורה לנו עתה. המרחק הוא לא רק כתיבתה על היזכרות בקורותינו לפני כשנתיים אלא גם ביחס ליום השיבה של החטופים. הכתיבה שמעניקה מרחק של זמן, שעוד לא עברנו, מעניקה לנו הכרה בהתרחשות. כך למשל, ההבנה שגם שפה לאושר הזה חסרה לנו, ובעיקר יוצאת נהמת שמחה מאב המחבק את בנו ששב, אבל כולנו בהזדהות כאילו אנו הם הנומהות והנוהמים.

לאורך השיר הדחוס – הניצב במכוון ללא חלוקה מסורתית לבתים, חריזה ומשקל, ומעניק לנו את מקצב הנשימה הנעתקת נוכח ההתרחשויות – ישנם ביטויים ואזכור אירועים מהשנתיים האחרונות שהעניקו לנו ביטויים שאנו מבינים היטב, שהעניקו לנו גם יראה גדולה וגם תחושה של חיק ושייכות ואפילו בת שחוק. ״שפה זרה״ הוא השם שהעניקה המשוררת לטקסט, בכך היא מזכירה לנו את הזרות שלנו לכל מה שנראה כבר כשגרה אבל לאמיתו של דבר היה חלק משנתיים יוצאות דופן לגמר, וכל מה שקורה עודנו זר וחדש, אפילו לומר על תחושה של הימשכות הזמן המתוח ולדמות זאת למנהרה – כל זה כבר מוכר וקרוב ובעצם גם זר. חוויית האפלה לצד חוויית השיבה המהווה מאור גדול – כל אלו נוכחים בשיר, והמעבר בין תיאורי הצער והחשכה אל החדוה רק נראה כה מהיר בטקסט רצוף שכזה, אבל כמובן שההימשכות הממשית מצטמצמת אל שורות רצופות מכאובים ואהבות. אפשר לשער כי המשוררת כותבת באופן הזה גם כדי לתעד לנו את מה שאיננו מצליחים להמשיג בזמן הווה, אבל גם כדי להנכיח – בקצב שבו העפרון הכותב מנסה ללכוד את מחוגי הזמן המתקדמים – את ההכרה שהדמעות משותפות לכולם ולכן, ראוי שינכח רוך, שיהיה מקום לעדינות הדדית, למרות הכל.

לקריאת השיר השלם ״שפה זרה״ מאת תומר דבורה שור־קהת >>

גם השיר ״פרימה״ מאת אסנת אלדר, נכתב במהלך הימים האחרונים. השיר מבטא את הכמיהה לשוב ולעסוק במה שמהווה שגרתי ולא נושא את עומס הכאב, אבל בד בבד השיר מצהיר שכל זה לא ימחק ולא ישכיח את שנשאנו ביחד בשנתיים הללו. יש בשיר מנייה של דוגמאות שונות שמבטאות שיבה ל׳נורמליות׳ ולמבט שבו למשל הצבע הצהוב איננו סמל אלא מהווה סמל לאור, ותו לא. ובכל מניה בשיר יש ביטוי לנסיון ללמוד מחדש לשוב אל מה שרבץ ולנסות להעניק לו נפח חיים שלא תחת אופל הדאגה לחטופים ולמלחמה. עם זאת, כל תהליכי הפרימה שבשיר מבקשים לפרום את המתח, אך ישנה הכרה כי הפצע והצלקת דורשים זמן ועוד יבטאו תזכורת כל מה שהיה כה מתוח. הפרימה בשיר איננה בריחה מהירה כאילו כל מה שהיה לא היה, אלא פרימה של אט־אט שבה יש לימוד מחדש והרושם של מה שהיה – עוד נוכח.

לקריאת השיר ״פרימה״ מאת אסנת אלדר >>

כשהבטנו אל עבר ימים שבהם כבר יהיה אחרת, מצאנו קושי להאמין שאכן נזכה לכך. כך למשל, זמן לא ארוך אחרי מתקפת השבעה באוקטובר, כתבה המשוררת אביב גרוסר שיר שמבטא כיצד כל צבע איבד את משמעו היומיומי והפך להיות חלק מ״פלטת צבעים״ שמספרת על מי אנחנו וכיצד אנו קוראים את המציאות אחרי שהתחלנו למנות ימים לזמן השבי של החטופים, לזמן שבו מנקודת מבטנו – העולם התהפך. בשיר, ישנה הבטחה כי כל הצבעים יכולים להפוך לכדי קשת ולכדי הבטחה. האם זו הבטחה מקראית שלא יהיה עוד מבול וחורבן, האם זו הבטחה לקשת במובן הכי פסטורלי וילדי? כך או כך, השיר מבטא הבטחה כי מהחומרים מהם עשוי היה היומיום אז, אפשר להביט אל עבר האור.

קריאה בשירה של גרוסר עתה, נראה כמו תסריט שאכן התרחש – אכן כל הצבעים נראו מבעד לפריזמה של זמן שהתנפץ ואכן, התחושה היתה של שברים רבים שנצברים, אבל הנה בחלוף הזמן אפשר לומר, יש רוגע ואולי אפילו יונה שמבשרת שקלו המים (למרות שעוד לא קראנו עליה בפרשות…). השיר הזה יכול להוות תזכורת מצויינת לחוויה תחת תודעה של חשכה וחוסר יכולת להאמין שיהיה אחרת, והקריאה בו ממרחק של כמעט שנתיים מזכירה לנו את שעברנו אנו.

ראיון חדש במדור ״גלוית עיניים״ עם המשוררת עדי סגל ויסברגר

מדור גלוית עיניים ממשיך להתרענן בראיון נוסף. הפעם עם המשוררת עדי סגל ויסברגר שהוציאה לאחרונה את ספר ביכוריה "בין תום לתהום".

בראיון היא מתארת כיצד נובעת ממנה השירה: ״בעתות משבר היא פורצת. סביב מותה של אמי (ארוע וחסר שעד היום נכתבים ממני שירים אודותיו), הקורונה, ואולי יותר מכל דווקא ארועי ה 7.10. בזמן שרבים מחבריי הכותבים התלוננו על אילמות כתיבה, אצלי הופיעה תנועה הפוכה לגמרי. משהו נכתב ממני כל יום, לפעמים אפילו יותר מאחד. הם היו קצרים ממש, ופשוט יצאו ממני בשטף מסחרר שכעבור חודש כשניסיתי להבין מה קורה אתי, ההסבר היחידי שמצאתי הוא שזה קצת כמו הקאה. שההתרחשות סביבנו גדולה עליי כל כך ובלתי מתעכלת, שאני סוג של פולטת החוצה את כל מה שלא מצליחה לעכל…״. היא משתפת כיצד הנחיה של משוררות אחרות סייעה לה בכתיבתה, כיצד היא משלבת את הכתיבה בעיסוקה המקצועי ואף בהעמדת כישורי כתיבתה עבור משפחות שכולות ולהבדיל, משפחות מגוייסות.

היכנסו לקריאת הראיון המלא עם המשוררת עדי סגל ויסברגר >>

את האיגרת פתחנו בשיר העוסק ב׳שפה זרה׳ נוכח קורותינו בשבוע הזה ולאורך השנתיים האחרונות, והנה – שיר של סגל ויסברגר על שפה אישית, אינטימית, אותנטית שהמוסיקליות שלנו נשמעת מבעד לשיר העוסק בה עצמה:

״כָּךְ סְתָם בַּיּוֹם נָחָה עָלֵינוּ הָרוּחַ״ – הנצליח להעניק לעצמנו תחושות של ׳כך סתם׳ מכאן ואילך?

״נדודים״ הוא שיר חדש מאת המשורר חיים א. רכניצר מתאר חוויה פשוטה של מנוחה, של רוגע, של יומיומיות שאולי אפשרית בזמן חופשה, ואולי הכל תלוי בהכרה ברגע ואפשרי בכל יום. השיר מצטרף אל ״קיפודים״ – שיר חדש נוסף שפירסמנו מאת אסנת אלדר. שני שירים פרטיים, שמזמינים להזדהות או לחוש כבתוך סיפור אחר – והעיקר, שירים שיש בהם עדות להתמסרות לחוויה של מלאות, לעיסוק במה שאיננו רק תלוי במתח הקשה עימו חיינו בשנתיים האחרונות. האמנם נוכל להבטיח כי שגרה של יומיומית, סתמיות ומלאות לפנינו? כידוע, אין לדעת. מעבר לכך, עודנו מחכים לשיבה לקבורה של כל החללים, והעיסוק בכך נוגד כל יכולת של התמסרות מלאה להאזנה אל קצף גלים. בכל זאת, נראה בשירים הללו עדות לא רק למלחמה שתמה (כמוזכר ב״קיפודים״) אלא גם בתקוה שמה שהוא לא-מלחמה ינכח בחיינו ואולי אכן נוכל להרגיש ׳כך סתם׳ רוגע, ללא אשמה, נינוחות, ללא שכחה, חיים שממוקדים במימדים ויטאליים ולא בדאגות.

בחירה | איריס אליה כהן

מִבֵּין כָּל הָרָעוֹת – רַק בַּטּוֹבָה
(אִם אֵין, אָז לַעֲשׂוֹת וּלְקַוּוֹת
תָּמִיד יֵשׁ רַע פָּחוֹת נוֹרָא)
מֵהַבָּתִּים – בְּבֵית הִלֵּל
מִכָּל עֲלֵי כּוֹתֶרֶת – כֵּן
אוֹהֶבֶת, לֹא אוֹהֶבֶת, כֵּן
(רוֹצָה לוֹמַר, בָּאַהֲבָה)
מִכָּל הַשִּׁבֳּלִים שֶׁהֻשְׁלְכוּ עַל חֻלְּצָתִּי
בִּימֵי חַיַּי – אֲנִי בּוֹחֶרֶת בִּילָדַי
מִבֵּין כָּל הָרוֹפְאִים – בַּזְּמַן
מִשְּׁאוֹל – לָקוּם
כִּי אֵין בְּרֵרָה
לְהַאֲמִין: יֵשׁ דִּין וְיֵשׁ דַּיָּן
מִבֵּין כָּל הַתְּפִלּוֹת, אֲנִי בּוֹחֶרֶת בַּשִּׁירָה

שבת שלום ותקווה שנצליח ללמוד מבראשית,

הרבנית שרה סגל-כץ וצוות גלויה.