כתב תשובה ל'משירי הבן האובד' של לאה גולדברג

עָשִׂיתִי אֶת שֶׁהוּטַל עָלַי, בִּדְמָמָה.
שְׁרִיר לֹא זָע בְּפָנַי, הָלַכְתִּי בַּתֶּלֶם.
רַק רַגְלֵי הָרָהִיטִים הַשְּׁחוּקוֹת הָיוּ בָּבוּאַת הַסּוּפָה
שֶׁסִּחְרְרָה אֶת לֵילוֹתַי. בַּיָּמִים נִלְחַמְתִּי לְמַעַן מַטָּרָה חֶבְרָתִית מִזְדַּמֶּנֶת
נִמְנַעַת מִלְּהֵאָבֵק בָּרוּחוֹת הַקָּרוֹת שֶׁסָּעֲרוּ בְּתוֹכִי.

אֲנִי הִיא הַבַּת הָאוֹבֶדֶת

מִתְעַרְטֶלֶת מִבִּגְדֵי עַצְמִי
טוֹבֶלֶת בֵּין גִּדְמֵי עֵצִים וַעֲנָפִים כְּרוּתִים הַנִּסְחָפִים
בַּנַּחַל שֶׁנּוֹצַר מִזַּעְפָּם שֶׁל הַגְּשָׁמִים.

אֲנִי הִיא הַבַּת הָאוֹבֶדֶת

לֹא זַכָּאִית, בֶּטַח שֶׁלֹּא נְקִיַּת כַּפַּיִם
רַק הַלֵּב מָצָא אֶת תְּשׁוּבָתוֹ.
לֹא אֶתְרַפֵּס, לֹא אֶכְרַע אַפַּיִם
עַל מִפְתַּן הַדֶּלֶת.
אֶפְתַּח אוֹתָהּ וְאֶעֱבֹר אֶת סִפּוֹ.