היום בבוקר עלינו לקבר של נגה, עוד שביל בדרך הפרידה ממנה, האובדן והאבל.
צעדנו בשביל למעמקי בית העלמין. כפי שמתו ברחם אמם, טרם הספיקו להתגלות לעולם, כך הם מוסתרים בבית העלמין. בקצה הרחוק, בשביל צדדי, רחוק מהעין רחוק מהלב? מה פשר מאמצי ההסוואה הבלתי פוסקים?
מגיעים אל השביל, וישנם רק מספרים ואותיות. נגה שלנו היא 89,ב. 89. ב. זה מה שנשאר ממנה, בבית העלמין. העלם. מספר. רק מספר ואות. מקום קבורתה. אפשר להשאיר לוחית אם (מאוד) רוצים. על עוד איזה קיר צדדי. הורים כאובים הניחו צעצועים דהויים.
חלקת העוברים בקצה בית העלמין, משקיפה על כל בית העלמין והלאה. כמו רואה מקצה העולם ועד סופו, יודעת סוד שלא המתים ולא החיים יודעים. הרי בזמן הקצר שהיו כאן למדו את כל התורה כולה ברחם אמם, ובעצם, לא הספיק המלאך לגעת בשפתיהם ולהשכיחם תורתם? לעולם לא נדע.
קמתי ליום של שקט, לעלות לקבר בתי. לעלות לקבר בתי. לעלות לקבר בתי. המילים נכתבות, אך המוח מסרב להבין. האומנם? ואולי לא היו הדברים מעולם?
נדמה לי שזו דממת המוות של עוברים שמתים ברחם אמם. אותה דממה של העץ שנפל ביער שומם. כך נפלה נגתי שלי ברחמי. בקול דממה דקה. ואיש לא שמע. ואיש לא ראה. ואיש לא ידע. כי נשמתה בחרה להשאר כמוסה, לא ידועה. כך הלכה לה נגתי שלי. תחילה דמם הדופק. אחר כך דממה קבורתה. ולרגעים הדממה עוד הולכת וממשיכה.

רוצה לקבל עדכונים ממגזין גלויה?
הפרטים שלך ישארו כמוסים וישמשו רק למשלוח אגרת עדכון מהמגזין מפעם לפעם