כדינה אז, גם שורדי ושורדות פגיעה מינית בהווה, מתמודדים עם התעלמות, השתקה והסחת השיח והקשב מהנרטיב שלהן אל עבר דיונים חברתיים או פוליטיים. התיקון החברתי המתבקש אינו רק שבירת השתיקה, אלא יצירת תרבות של הקשבה, אמפתיה והגנה. סיפורה של דינה צריך להפוך ממקרה פרטי לזרקור המאיר סוגיות מהותיות של כוח, טראומה ותיקון.

An English version appears immediately after the Hebrew text.

אזהרת טריגר

Trigger Warning

התוכן שלפניך עשוי להיות קשה לקריאה ומעורר רגשות של עצב וכאב.
אפשר לבחור לדלג ואפשר לבחור לעצור באמצע הקריאה.
מומלץ להקשיב לעצמך בזמן הזה.

בנופו המופלא והמורכב של ספר בראשית, דמותה של דינה אימנו, בת יעקב ולאה, אחות השבטים, מגיחה מבין השורות בשתיקה כואבת ומדממת. החוויה הטראגית שלה, חושפת אותנו לנרטיב רב-שכבתי של מנגנוני דיכוי חברתיים בעבר ובהווה. אם נתבונן לרגע במרווחים שבין האותיות, ניתן יהיה לחוש ממש את זעקתה המרה של דינה. זעקה שלצערנו הגדול, מצפה לגאולה ועדיין לא נושעה.

פרופ' ג'ודית הרמן, חלוצת המחקר בתחום הטראומה, טוענת כי השתיקה סביב פגיעה מינית, אינה רק אקט פאסיבי של היעדר דיבור, אלא אקט פוליטי עמוק המשמר מבנים חברתיים פוגעניים. במקרה של דינה, השתיקה חוצה גבולות – היא לא רק מושתקת, אלא נמחקת כמעט לחלוטין מהנרטיב ההיסטורי-תרבותי. מספר פסוקים קצרים בלבד מתארים את הפגיעה, ללא עומק רגשי, ללא קול של הגיבורה עצמה, תוך הותרת חלל טראומטי עמוק. מה שכן מועבר לנו, הוא מעשה הנקם האקטיבי מאוד של אחיה שלא נעשה בשמה. להיפך, הוא היא מעשה שלא ייחס חשיבות כלל לפגיעה בדינה, כי אם מעשה של קנאות פוליטית ושמירה על סטטוס חברתי על גבה של הנפגעת.

הפרשנות המסורתית, החל מפרשני המדרש וכלה בפרשנים מימי הביניים, נטתה להאשים את הקורבן. רש"י, גדול פרשני המקרא, הציע פרשנויות המציגות את יציאתה של דינה בפריזמה מקטינה וכאקט בעייתי כמו ש'חיפשה צרות בחוץ'. אולם גישות אלה מייצגות מנגנון קלאסי של האשמת קורבן – המסיט את מוקד האחריות מהפוגע אל הנפגעת, תוך שימור מבנים פטריארכליים של כוח, שליטה וענישה.

המודל המשפחתי והקהילתי המתואר בסיפור מהווה מקרה מבחן מרתק בדינמיקות של כוח, טראומה ותגובה. אחיה של דינה – שמעון ולוי – מגיבים באלימות מאורגנת ומחושבת, תוך שימוש בכוח כאסטרטגיה של נקמה. אך האם זו תגובה ראויה והגיונית, או שמא המשך של אותו מבנה פטריארכלי אלים? יעקב אביה, עליו מעיד הטקסט המקראי כי 'החריש' לנוכח הפגיעה, מגלה חוסר אונים ואולי גם אדישות, ובוחר להתייחס דווקא לאחיה ולטבח שביצעו בבני העיר המשקפים מנגנוני התמודדות פגומים עם פגיעה מינית. כלומר, דינה היא במקרה הטוב קישוט בלבד לתמורות החברתיות והפוליטיות האזוריות.

המחקר העכשווי בתחום הטראומה, מציע מודל רב-ממדי להתמודדות מול בקשה של שורדי ושורדות פגיעה מינית. ביסודות המודל שמאומץ היום בקרב כל העוסקים בתחום ניתן למנות: הקשבה אקטיבית ללא שיפוטיות, יצירת מרחב בטוח ומכיל לשיתוף, שלילה מוחלטת של האשמת הקורבן, גישה אמינה ומיידית לתמיכה מקצועית וטיפולית והעצמה וחיזוק סוכנות הנפגע.ת. כל אלו, הם תמונות הראי המדויקת והעצובה למדי של כל מה שנשלל מדינה.

בשחזור מדויק של הטראומה, המקרה המצער של דינה, לא נשאר בעבר. דמותה של דינה נעדרת מהקנון המיתולוגי היהודי. בעוד אימהות האבות – שרה, רבקה, רחל ולאה, כמו גם נשים אחרות המוזכרות בתנ"ך- זוכות למעמד מכונן, דינה נותרת בשוליים, כמו סימבול חי של ההדחקה החברתית. זהו תהליך של מחיקה סמלית, המשקף את האופן שבו חברות פטריארכליות מתמודדות עם סיפורי פגיעה – דרך הסתרה, התעלמות והשתקה שמהווים עדות חיה וקיימת להעדפה של החברה להעלות על נס את החזק ואולי אף את האלים, במקום הנגזל והמחורף.

דחיקתה של דינה לשוליים אינו מקרי כאמור, הוא חלק מהנסיון להשתיק, לשתוק ולדחוק לשוליים את מה שהיא מייצגת. פרופ' ג'ודית לורבר, חוקרת מגדר בולטת מציעה שמחיקת דמויות נשיות מנרטיב היסטורי מהווה ניסיון לאלימות סימבולית בהווה שממשיך מנגנון עתיק של שליטה תרבותית לאורך ההיסטוריה.

כדינה אז, גם שורדי ושורדות פגיעה מינית בהווה, מתמודדים עם התעלמות, השתקה והסחת השיח והקשב מהנרטיב שלהן אל עבר דיונים חברתיים או פוליטיים. התיקון החברתי המתבקש אינו רק שבירת השתיקה, אלא יצירת תרבות של הקשבה, אמפתיה והגנה. סיפורה של דינה צריך להפוך ממקרה פרטי לזרקור המאיר סוגיות מהותיות של כוח, טראומה ותיקון.

Our Mother Dinah – Breaking the Silence of Survivors of Sexual Violence

Just as in Dinah’s time, so too today, survivors of sexual violence face disregard, silencing, and the diversion of public attention away from their own narratives and toward social or political debates. The social repair we need is not only the breaking of silence, but the creation of a culture of listening, empathy, and protection. Dinah’s story must shift from a private case to a spotlight illuminating essential issues of power, trauma, and healing.

Within the wondrous and complex landscape of the Book of Genesis, the figure of our mother Dinah—daughter of Jacob and Leah, sister of the tribes of Israel—emerges from between the lines with painful, bleeding silence. Her tragic experience exposes us to a multilayered narrative of social mechanisms of oppression, past and present. If we pause for a moment and reflect on the white space between the letters, we can almost feel Dinah’s bitter cry—a cry that, to our great sorrow, still awaits redemption. A cry that has not yet been answered.

Professor Judith Herman, a pioneer in trauma research, argues that the silence surrounding sexual violence is not merely the passive absence of speech, but a deeply political act that preserves harmful social structures. In Dinah’s case, the silence crosses boundaries—she is not only silenced, but nearly erased from the historical-cultural narrative. Only a few short verses describe her assault–verses void of emotional depth and lacking her voice– leaving a deep traumatic void. What is conveyed instead is the highly active revenge of her brothers—an act not undertaken on her behalf. On the contrary: it was an act that attributed no importance to Dinah’s experience, but served as political zealotry and the preservation of social status on the back of the victim.

Traditional interpretation—from the Midrash to the medieval commentators—tended to blame the victim. Rashi, the greatest of biblical commentators, offered interpretations portraying Dinah’s “going out” as a problematic act, as if she “went outside seeking trouble.” These approaches reflect a classic mechanism of victim-blaming: deflecting responsibility from the perpetrator onto the victim, thereby preserving patriarchal structures of power, control, and punishment.

The family and community model described in the story serves as a fascinating test case of the dynamics of power, trauma, and response. Dinah’s brothers—Simeon and Levi—respond with organized, calculated violence, using power as a strategy of revenge. But is this an appropriate or logical response? Or is it a continuation of the same violent, patriarchal structure? Jacob, her father, who according to the biblical text “kept silent” in the face of the assault, displays helplessness and perhaps indifference, and chooses to focus instead on his sons and on the massacre they committed—reflecting deeply flawed mechanisms for dealing with sexual violence. At best, Dinah is merely an ornament, a symbol appended to broader regional social and political changes.

Contemporary trauma research offers a multidimensional model for responding to the needs of survivors of sexual violence. Foundational elements of the modern model include: active and non-judgmental listening, creating a safe and supportive space for disclosure, complete rejection of victim-blaming, immediate and reliable access to professional and therapeutic support, and the empowerment and strengthening of the survivor’s agency. All of these are, sadly, the exact mirror image of everything that was denied to Dinah.

In the precise reconstruction of trauma, Dinah’s unfortunate story has not remained in the past. Her figure is absent from the Jewish mythological canon. While the matriarchs—Sarah, Rebecca, Rachel, and Leah—as well as other women mentioned in the Bible, hold foundational status, Dinah remains on the margins, a living symbol of social repression. This is a process of symbolic erasure, reflecting the ways patriarchal societies handle stories of assault—through concealment, disregard, and silencing. These constitute living testimony to society’s preference for elevating the strong, and perhaps even the violent, over the wronged and the vulnerable.

Dinah’s marginalization is not accidental; it is part of an attempt to silence, ignore, and push aside everything she represents. Professor Judith Lorber, a prominent gender scholar, argues that the erasure of women from historical narratives constitutes an act of symbolic violence in the present, continuing an ancient mechanism of cultural control throughout history.

Just as in Dinah’s time, today’s survivors of sexual violence confront disregard, silencing, and the diverting of public conversation away from their own stories toward a broader social or political discussion. The social repair required is not merely the breaking of silence, but the cultivation of a culture of listening, empathy, and protection. Dinah’s story must transform from a private case into a beacon illuminating crucial issues of power, trauma, and healing.