לאן נעלמה דינה – מדרש וספרות על הקשיים שמותיר הסיפור המקראי

אזהרת טריגר

Trigger Warning

התוכן שלפניך עשוי להיות קשה לקריאה ומעורר רגשות של עצב וכאב.
אפשר לבחור לדלג ואפשר לבחור לעצור באמצע הקריאה.
מומלץ להקשיב לעצמך בזמן הזה.

הסיפור הקשה ושותת הדם שבפרשת "וישלח" (בראשית, פרק לד) הוא גם הרגע בו אנו נפרדים מדינה כשהיא נלקחת (בהסכמה? בניגוד לרצונה?) על ידי שמעון ולוי ככתוב: "וַיִּקְחוּ אֶת דִּינָה מִבֵּית שְׁכֶם וַיֵּצֵאוּ" (בראשית, פרק לד, פס' כו) אנו מבקשים לשאול: מה אירע לה? איך קיבלו אותה במשפחתה? האם היה סיכוי כל שהוא ל"תיקון" ולהקמת בית משפחה חדש? – הכתוב אינו מסגיר דבר.

דינה נבלעת בתהום ההתרחשויות. קולה שלא נשמע לאוזננו בכל פרק לד' – לא בזמן האונס, לא לאחריו בעת שהותה בארמון חמור מלך שכם, ולא בזמן התקפת האחים על העיר השרויה בכאביה –  נעלם (ונאלם) גם עתה.

הייתי רוצה להשלים פערים אלו ולהאמין כי דינה זכתה לחיבוק אוהב, לליטופי נחמה ואולי אפילו לאמפטיה והזדהות עם סבלה. הייתי רוצה להאמין כי בכל זאת נמצא בעולם ההוא האיש שאהב אותה כל כך עד שהיה נכון לשאתה למרות שטומאו בתוליה… אבל רשימה תמימה ביותר בפרשתנו, פרשת "ויגש", מעידה על סוף שונה  לחלוטין.

בפרק מו' אנו פוגשים ברשימת "וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הַבָּאִים מִצְרַיְמָה" (בראשית מ"ו, פס' ח) הרשימה הראשונה מזכירה את בני לאה. הכתוב פותח ב"בְּכֹר יַעֲקֹב רְאוּבֵן" ומסיים בבני זבולון, ולסיכום הרשימה אומר הכתוב: "אֵלֶּה בְּנֵי לֵאָה אֲשֶׁר יָלְדָה לְיַעֲקֹב בְּפַדַּן אֲרָם וְאֵת דִּינָה בִתּוֹ כָּל נֶפֶשׁ בָּנָיו וּבְנוֹתָיו שְׁלֹשִׁים וְשָׁלֹשׁ" (שם, פס' טו).

כדי להבין את חומרת מצבה של דינה הבה ניזכר בדין דין נערה בתולה שנאנסה המופיע בספר דברים (דברים כב, פס' כח-כט). חוק זה מעיד על נורמות שונות מאד מאלו המקובלות בחברתנו. סיכויי ההצלה היחידים של נערה בתולה שנאנסה מצויים בחובתו של האנס לשאתה לאישה ללא יכולת לגרשה: "כִּי יִמְצָא אִישׁ נער [נַעֲרָה] בְתוּלָה אֲשֶׁר לֹא אֹרָשָׂה וּתְפָשָׂהּ וְשָׁכַב עִמָּהּ וְנִמְצָאוּ. כט וְנָתַן הָאִישׁ הַשֹּׁכֵב עִמָּהּ לַאֲבִי הנער [הַנַּעֲרָה] חֲמִשִּׁים כָּסֶף וְלוֹ תִהְיֶה לְאִשָּׁה תַּחַת אֲשֶׁר עִנָּהּ לֹא יוּכַל שַׁלְּחָהּ כָּל יָמָיו".

חוק המקרא העתיק מעיד אם כך כי אין שום פתרון אחר לנערה שנאנסה. איש לא ייקח לאישה נערה שבתוליה טומאו ביד זר. היחיד היכול לגאול אותה מאסונה הוא הגבר האונס בכבודו ובעצמו. 

המקרא מדגיש בסיפור דינה כי מה שהתחיל כאונס וכאלימות: "וַיִּקַּח אֹתָהּ וַיִּשְׁכַּב אֹתָהּ וַיְעַנֶּהָ" (בראשית לד, פס' ב), הופך לאהבה גדולה ונכונות להקריב הכול למען אהבה זו ככתוב "וַתִּדְבַּק נַפְשׁוֹ בְּדִינָה בַּת יַעֲקֹב וַיֶּאֱהַב אֶת הַנַּעֲרָ וַיְדַבֵּר עַל לֵב הַנַּעֲרָ", (שם, פס' ג). ובהמשך: "וַיְדַבֵּר חֲמוֹר אִתָּם לֵאמֹר שְׁכֶם בְּנִי חָשְׁקָה נַפְשׁוֹ בְּבִתְּכֶם תְּנוּ נָא אֹתָהּ לוֹ לְאִשָּׁה. ט וְהִתְחַתְּנוּ אֹתָנוּ […] י וְאִתָּנוּ תֵּשֵׁבוּ וְהָאָרֶץ תִּהְיֶה לִפְנֵיכֶם שְׁבוּ וּסְחָרוּהָ וְהֵאָחֲזוּ בָּהּ" ושכם מוסיף ומדגיש: "וַאֲשֶׁר תֹּאמְרוּ אֵלַי אֶתֵּן. יב הַרְבּוּ עָלַי מְאֹד מֹהַר וּמַתָּן וְאֶתְּנָה כַּאֲשֶׁר תֹּאמְרוּ אֵלָי וּתְנוּ לִי אֶת הַנַּעֲרָ לְאִשָּׁה" (שם, פס' ח-יב).

אך המהלך של הפיכת המעשה הברוטאלי למעשה מהוגן של התקשרות בין שתי משפחות לשם נישואים, באמצעות משלחת האב והבן ומו"מ של כבוד ותשלומי מוהר גבוהים איננו מגיע למימושו בשל רצח אנשי שכם.

כלומר, הדרך היחידה להקמת משפחה שעמדה בפני דינה היא נישואים לשכם בן חמור. ומכיוון שדרך זו לתיקון מעשה האונס נחסמה לא נותר לדינה אלא להישאר בבדידותה ולהנציח את אסונה בכל אשר תלך.

רשימת "בני ישראל הבאים מצרימה" מספרת את סיפור בדידותה הקשה של דינה. היא הבת היחידה הנזכרת ברשימת בני יעקב, ובניגוד לאחיה המצוינים כראשי משפחות היא מופיעה בערירותה.

המספר המקראי בחר להציגה כ"דִּינָה בִתּוֹ". מה משמעות הכינוי?¹

בראש וראשונה אולי אומר כאן הכתוב כי דינה מכלל "בת של" לא יצאה. היא לא עברה לפאזה הבוגרת של אישה בעולם המקרא "אשתו של" או "אמו של". היא נשארה בסטאטוס של בת יעקב.

שנית אולי ניתן לשמוע כאן הד לקולו של הכתוב בסיפור אונס דינה. שם פותח הכתוב ואומר: "ותצא דינה בת לאה אשר ילדה ליעקב לראות בבנות הארץ". מדוע מזכיר הכתוב כי דינה "בת לאה" הייתה "ולא בת יעקב" שואל רש"י ועונה: "אלא על שם יציאתה נקראת: בת לאה, שאף היאיצאנית היתה, שנאמר 'ותצא לאה לקראתו' (בראשית ל, טז)". ובפרשתנו כביכול עונה הכתוב לכל המלעיזים ומדגיש:  "דִּינָה בִתּוֹ" של יעקב הייתה!

ושלישית שמא רומז הכתוב כי דינה לא ננטשה וכי חזר יעקב וכינסה לתוך המשפחה? האם רומז הכתוב כי למרות יציאתה לשדות זרים ולמרות מה שארע לה. לעולם לא תפסיק להיות בת ליעקב אבינו? 

אחד המדרשים בבראשית רבה (פרשה פ, פסקה יא) מבקש לרקום סיום אחר לדינה מזה שעולה מן הכתובים, ולפיו לפחות זכתה בפרי בטן.

"וַיִּקְחוּ אֶת דִּינָה מִבֵּית שְׁכֶם וַיֵּצֵאוּ": ר' יודן אומר גוררין היו אותה ויוצאין …. א"ר הונא: אמרה: 'ואני אנה הוליך את חרפתי?' עד שנשבע לה שמעון שהוא נוטלה (ובילקוט שמעוני: "נושאה")  הה"ד (שם מו, י) "ושאול בן הכנענית" בן דינה שנבעלה לכנעני. …"

ואכן בפרשתנו ברשימת בני שמעון נזכר בסוף הרשימה "שאול בן הכנענית". רש"י במקום מעיר: 

בן הכנענית – בן דינה שנבעלה לכנעני. כשהרגו את שכם לא היתה דינה רוצה לצאת עד שנשבע לה שמעון שישאנה.

מדרש מיוחד זה² מעיד כך כי כבר בתקופה קדומה התקשו כמה מן הדרשנים להשלים עם האכזריות שבסיפור הגלוי וייחסו לדינה ילד משכם, ולשמעון לא רק נקמנות אלא גם אכפתיות ולקיחת אחריות על דינה. 

סופרות בנות זמננו הוטרדו מהמחיר הנורא שדינה הייתה צריכה לשלם ומהנצחת הטרגדיה האישית של דינה ללא מתן שביב תקווה ואופציה לתיקון. כך למשל, אניטה דיאמנט בספרה "האהל האדום"³ בחרה לדינה סוף אחר, היא לא יכלה להשאירה במשפחה רושפת מבטי האשמה. דינה בסיפורה של דיאמנט בורחת עם פרי בטנה (כמו בבר' רבה, גם דיאמנט מניחה כי דינה התעברה משכם) למצרים ושם עוד נתכנו לה עלילות גבורה ואהבה רבות…

הסופרת מירה מגן לעומת זאת שומרת אמונים לסיפור המקראי המזכיר את דינה בבדידותה ברשימת הבאים מצרימה. מגן בחרה להדגיש את הכאב שנותר עצור בערירותה המזדקנת של דינה. בסיפורה הקצר והנפלא הנקרא "אני דודתה של שרח ורחל הייתה דודתי"⁴ (שימו לב, הסיפור לא נקרא "אני דינה") מבטאת מגן את ההבנה כי מי שנלקחו ממנה זכות הצעקה, זכות ההמשכיות וזכות התקווה – היא חסרת שֵם. נמחקה זהותה, ונמחק שמה מישראל. מגן מתארת את סיפורה העצוב של "שמישה" (דינה) הזקנה ההולכת ללוי ושמעון ודורשת מהם שיחזירו לה לעיני כל המשפחה את שגזלו ממנה: את קולה שנגזל ממנה ואת שמה שאבד עם שלילת זכותה להקמת משפחה .

דינה מכונה  בסיפור "שמישה" – זו שהשתמשו בה ותו לא. אין לה אישיות משלה, היא אינה בעלת זהות ייחודית, היא רק כלי של מי שהשתמש בה ולא יסף.

"עכשיו ששמעון ולוי באחרית ימיהם, אני הולכת לתבוע מהם את שמי. שייצאו ויעמדו בטבורה של עיר ויפילו פחדם על הנערים ויכריזו קבל עם משפחה ועדה: 'לא שמישה ייקרא לה, כי אם דינה בת יעקב'.
… שמעון עומד מקצירו ואומר לי: 'מה יום מיומיים?'
'שהגיע הזמן להשיב לי את שמי שנחמס ממני.'
… 'פעם היית דינה עד שנשתמש בך הערל ונהיית שמישה.'
…'האיש ההוא אהב אותי ושילם לכם בעורלתו תמורתי, ואתם באתם אליו במרמה וחמסתם את חייו.'
…'הוא עשה אותך זונה ואת מצירה עליו?'  שואל לוי….
'אבל האיש ההוא אהב אותי, ואתה ואחיך הרגתם אותו על שום שהקדימה תאוותו את אהבתו.' …
לוי קם מהעשבים ומוחה זיעת עורפו באמת ידו. … ואומר: 'כשם שהחמה לא תיסוב בצהרים לשוב אל מוצאה מזרחה, גם המעשים לא ישובו אחור. לכי הביתה, אישה!'
… אני הולכת וגרוני מלא צעקה ונחנק".

המאמר "לאן נעלמה דינה? מדרש וספרות על הקשיים שמותיר הסיפור המקראי" התפרסם בתוך רחל קרן (עורכת) השמיעיני את קולך – עיונים במעגל השנה ובפרשות השבוע (ספר העשור ל'קולך'), ירושלים; הוצאת ראובן מס, תשס"ט, עמ' 78-85.

1. חכמים בתלמוד (בבלי, נדה דף לא, ע"א) ובעקבותיהם רש"י ומפרשים אחרי מתייחסים לעובדה שהבנים מיוחסים ללאה ("אלה בני לאה") והבת מיוחסת ליעקב ומביאים את פסוקנו כאסמכתא לעובדה הביולוגית "שאשה מזרעת תחילה – יולדת זכר, איש מזריע תחילה – יולדת נקבה". ↩︎
2. לא מצאתי מדרשים נוספים בכיוון זה בכל קבצי המדרשים. ↩︎
3. אניטה דיאמנט, האוהל האדום, תרגמה שרונה גורי, ת"א 2000. ↩︎
4. ראו מירה מגן "אני דודתה של שרח, ורחל הייתה דודתי" בתוך רותי רביצקי (עורכת), קוראות מבראשית, ת"א 1999, עמ' 275 – 279 . ↩︎